נסים יהודה דנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב נסים יהודה דנון
הרב נסים יהודה דנון
לידה 1874
תרל"ד
פטירה 1930 (בגיל 56 בערך)
ט"ו בשבט תר"ץ
תחומי עיסוק הלכה
תפקידים נוספים חכם באשי, הראשון לציון.

הרב נסים יהודה דנון (תרל"ד 1874 - ט"ו בשבט תר"ץ 1930). שימש בתור הראשון לציון והחכם באשי האחרון בתקופה העות'מאנית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בירושלים לאסתר ולרב מנחם דנון. התחנך בישיבת "תפארת ירושלים". בן 19 הוסמך להוראה, נסע לפריז ולמד בבית המדרש המרכזי לרבנים. לאחר תקופה הפסיק את לימודיו בשל חוסר יכולת מימון וחזר לירושלים, לאחר שרכש ידיעה מספקת לדבר, לכתוב ולנאום בצרפתית. נישא לזינביל בת יעקב ספורטה.

בתמוז תרס"ז (1907) נתמנה לרב ראשי בקהילת בירות. בתפקיד זו כיהן עד חודש סיוון ה'תר"ע (1910). אחר כך התמנה לרב ראשי ברודוס לזמן קצר. בזמן כיבוש האי על ידי צבאות איטליה מילא תפקיד מדיני, אך בשל היותו נתין ממלכת טורקיה, נאלץ לעזוב את ממשרתו ולשוב לארץ ישראל. בחורף תרע"א (1911) התגלע ריב בין שתי העדות - האשכנזית והספרדית בצפת. הרב דנון הוזמן מצד ראשיהן ומנהיגיהן לפשר ביניהן. כתוצאה מהשתדלותו הנמרצת עלה בידו לישב את הסכסוך ולהשיב את השלום על מכונו.

בכסלו תרע"א (סוף 1910) נבחר מטעם האספה הכללית, כשמה בטורקית: "מיג'ליש עומומי", באיזמיר לרב ראשי וראב"ד באימפריה העות'מאנית. במשרה זו כיהן עד חודש אלול תרע"ה (1915). בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה נתמנה לחכם באשי והראשון לציון בירושלים. בחשון תרע"ז (סוף 1916) חזר אליה, וישב על כיסא הרבנות בה עד סוף שנת תרע"ח (1918). לאחר כניסת הצבא הבריטי, רבני העיר בחרו לרב ראשי והראשון לציון. אז התפטר ממשרתו מרצונו, ולא השתתף בבחירות. נסע לחוץ לארץ בשליחות מוסדות צדקה וחסד וכוללות המערבים בירושלים.

נפטר בספגס (מרוקו), ט"ו בשבט תר"ץ (1930).

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאיר כתב יד המכיל שו"ת והערות על הרי"ף. עסק בחיבור ספר המפיץ אור על קורותיו במשך זמן שירותו בתור רב וחכם באשי בירושלים וערים אחרות.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב נסים דנון