נסים (בוקו) לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נסים (בּוּקוֹ) לוי
Ниссим Буко Леви
Nissim Buko Levi.jpg
ד"ר נסים (בוקו) לוי (1966)
לידה 25 במאי 1898
סופיה, Flag of Bulgaria.svg נסיכות בולגריה
פטירה 18 בדצמבר 1988[1] (בגיל 90)
תל אביב-יפו ישראלישראל  ישראל
מדינה ממלכת בולגריה
מקום קבורה בית העלמין הדרום (בת ים)
ידוע בשל סגן יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה
השכלה משפטים באוניברסיטת סופיה ובאוניברסיטת ברלין
מקצוע עורך דין
תואר דוקטור
מפלגה הציונים הכלליים
מושב הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה 1939. עומד שני משמאל ד"ר נסים בוקו לוי. יושבים: שני משמאל יוסף גירון יו"ר הקונסיסטוריה. במרכז התמונה חיים אהרן פרחי שהגיע לביקור בבולגריה מארץ ישראל

ד"ר נסים (בּוּקוֹ) לויבולגרית: Ниссим Буко Леви;‏ 25 במאי 1898, סופיה, נסיכות בולגריה18 בדצמבר 1988, תל אביב, ישראל) היה איש ציבור, פובליציסט ומשפטן יהודי-בולגרי-ישראלי, מראשי יהדות בולגריה. כיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית בסופיה, סגן יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה והיה מראשי המאבק נגד רדיפות היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. כיהן כציר למספר קונגרסים ציוניים ולקונגרס היהודי העולמי מטעם יהדות בולגריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייו ופעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסים בוקו לוי נולד בסופיה לרחמים ולרחל לבית משולם. למד משפטים באוניברסיטת סופיה ובהמשך רכש תואר דוקטור במשפטים באוניברסיטת ברלין. הוא הצטרף לאגודת הנוער "ההסתדרות לתרבות ולשפה בעברית" בראשות אלברט רומנו, ב-1914 כיהן כראש קן סופיה של התנועה וב-1919 כחבר הוועד המרכזי שלה.[2] בשנים 19201924 נמנה עם עורכי העיתון "נקודת המבט היהודית" (Еврейски Приглед), שניהל ויכוח אידאולוגי עם הזרם הקומוניסטי בחברה היהודית ומתח ביקורת על אוזלת היד של הנהגת הקהילות בוויכוח זה.[3] ב-1923 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית בסופיה. ב-1929 נוסדה מפגלת הציונים הכלליים של בולגריה, ובראשה עמד חיים אהרן פרחי כאשר סגניו היו נסים (בוקו) לוי ואלברט פרג'י.[4]

ב-1928 השתתף לוי כנציג יהדות בולגריה בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים שנערך בז'נבה. הקונגרס החל בפעילותו לאחר מלחמת העולם הראשונה ומבין יוזמיו היה ליאו מוצקין. מטרתו העיקרית הייתה הגנה על זכויות המיעוטים באירופה, סוגיה שהפכה משמעותית בשל השינויים הטריטוריאליים ביבשת. בשנים הקודמות ייצגו את יהודי בולגריה בקונגרס זה אברהם תג'ר ואלברט רומנו. הקונגרס קיבל את הצעתו של לוי להיענות לדרישת נציגי המיעוט המקדוני (ממוצא בולגרי) בממלכת יוון ולקבל אותם לשורותיו. עמדתם הנחרצת של יהודי בולגריה למען המיעוט המקדוני וההחלטה שהתקבלה בעקבות זאת הובילה לאהדה רבה לקהילה היהודית ברחוב הבולגרי ובמוסדות השלטון הבולגריים.[5] ב-1929 נבחר לוי כציר מטעם יהדות בולגריה לקונגרס הציוני העולמי ה-16, שנערך בציריך.[6]

ב-1930 הוחל בהפצתו של ביטאון מפלגת הציונים הכלליים בבולגריה, "הדגל הציוני" (Ционисткото знаме), בעריכתו של לוי.[7] ב-1932 נבחר לסגן יושב ראש הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, תחת חיים אהרן פרחי וכיהן גם במחלקת החינוך של הקונסיסטוריה.[8][9] ב-1934 ייצג לוי שוב את יהדות בולגריה בקונגרס הבינלאומי למיעוטים לאומיים, שנערך בווינה. בקונגרס זה תמך לוי בזכויות המיעוט המקדוני (ממוצא בולגרי) בממלכת יוגוסלביה, ובעקבות הצעתו התקבלה החלטה שקראה לממשלת יוגוסלביה להתיר השתתפות של נציגים מטעם המיעוט הבולגרי ביוגוסלביה בקונגרס.[10] במהלך שנות ה-30 גברה בהדרגה האנטישמיות הממוסדת בבולגריה, ככל שהשלטון הלך והתקרב לגרמניה הנאצית. ראשי הקונסיסטוריה, יוסף גירון, נסים (בוקו) לוי וז'אק פארדו, ניהלו את הפעילות מטעם יהדות בולגריה נגד התופעה, קיימו סדרת פגישות עם אישי שלטון ובכלל זה עם ראש ממשלת בולגריה גאורגי קיוסאיבנוב וחברי פרלמנט, ומהם ניתן היה להסיק שמדובר בתהליך מוכוון על ידי השלטונות והוא צפוי להימשך ואף להתגבר כחלק מהידוק היחסים עם גרמניה.[11]

בראשית 1939 סייע לוי לברוך קונפינו בהסדרת הפלגתה של אניית המעפילים "אגיוס ניקולאוס", שפעלה במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר קונפינו.[12] עם זאת, לאחר שהספינה הפליגה בטרם הוסדרו סידורי הגעתה, חל קרע ביחסים עם קונפינו, שכיהן גם כסגן יו"ר אגודת הציונים הכלליים בסופיה; זו התנערה מקונפינו והוא הודח מתפקידו באגודה.[13]

באפריל 1939 ביקר לוי בארץ ישראל המנדטורית ומסר תמונה קודרת על היחס ההולך ומחמיר כלפי יהודי בולגריה, על גירוש פליטים יהודים מגבולות בולגריה ועל הפגישות הכושלות עם ראשי הממשל.[14] בספטמבר 1939 הקימה ההסתדרות הציונית בבולגריה את "הוועד לעלייה ב'" ולוי הצטרף אליו. הוחל באיסוף כספים מהקהילות השונות ובמשא ומתן עם חברת הספנות הבולגרית כדי לרכוש ספינת מעפילים. באוקטובר הגיעה פנייה מרחה פריאר לאפשר צירופם של מאות מיהודי גרמניה להפלגה. לוי נסע לגרמניה ונועד עם ליאו בק כדי לסכם את תנאי העברתם של בני הקהילה מגרמניה לבולגריה. ניסיונו של ליאו בק לגייס כספים בקרב נציגי הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ לא צלחו, ומבצע ההעפלה נכשל.[15]

מלחמת העולם השנייה ולאחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני הגשת החוק להגנת האומה לאישור הפרלמנט בבולגריה נפגשו ראשי הקונסיסטוריה היהודית ובכללם לוי עם ראש ממשלת בולגריה בוגדאן פילוב, והוא הצדיק את החוק תוך שימוש בנימוקים מתורת הגזע. ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב הסכם בשם ממשלת בולגריה עם תיאודור דנקר בשם גרמניה הנאצית על מסירת 20,000 יהודים המצויים בשטחים שסופחו לבולגריה, תראקיה ומקדוניה, לצורך גירושם לפולין. באותה העת היו מצויים בשטחים אלו 11,343 יהודים. להבדיל מהנוסח הגרמני של ההסכם, בנוסח הבולגרי שהובא לאישור הממשלה הבולגרית נמחקו המילים "מהשטחים שסופחו לבולגריה, תראקיה ומקדוניה", וכך ניתן הכשר חוקי להשלמת המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה".[16] דבר ההסכם נשמר בסוד, אך תכנו הודלף על ידי ליליאנה פאניצה (Лиляна Паница), מזכירתו של אלכסנדר בלב, ראש הקומיסריון לענייני יהודים. פאניצה הייתה חברתה הקרובה של נורה לבית אברהם, רעייתו של בוקו לוי. לוי נפגש עם ליליאנה פאניצה מספר פעמים וקיבל לידיו את מלוא פרטי ההסכם וצו הגירוש. מפרטי ההסכם עלה שראשי יהדות בולגריה, ובהם לוי, עתידים היו להיות ראשוני המגורשים, וכי המועד המיועד לביצוע הגירוש הוא ה-10 במרץ 1943. המידע הועבר לראשי יהדות בולגריה והם החלו בפעילות מול חברי פרלמנט, אישי ציבור וראשי הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית לביטול הגירוש. לאחר לחץ כבד שהפעילו גורמי ציבור החליט שר הפנים פטר גברובסקי לדחות את הגירוש למועד לא ידוע. צו הגירוש לא בוטל אך בפועל, לא בוצע מעולם.[17]

לאחר כישלון הגירוש הראשון יזם אלכסנדר בלב מבצע גירוש נוסף, שהשלב הראשון בו הוא גירוש יהודי סופיה. בראשית מאי 1943 פנתה ליליאנה פאניצה ללוי והזהירה אותו מהתוכנית הקרבה. לוי הזהיר את ראשי הקונסיסטוריה וקהילת סופיה ועדכן אותם בדבר תוכניות הגירוש.[18] ב-21 במאי 1943, כאשר התפרסמו הצווים הראשונים לגירוש יהודי סופיה, החלו ראשי הקונסיסטוריה בפעילות קדחתנית מול אישי ציבור וראשי השלטון. לוי פנה לידידו, אשר כיהן כיועצו של המלך בוריס השלישי, על מנת שראשי הקונסיסטוריה יתקבלו לפגישה אצל המלך, אך המלך עזב את הארמון לבקתת הציד שלו בהרי רילה ולא ניתן היה להשיגו.[19] ב-24 במאי הזהירה ליליאנה פאניצה את בוקו לוי שהוא צפוי למעצר וגירוש מיידי למחנה הריכוז סמוביט הסמוך לפלבן. בוקו לוי הזהיר את יו"ר הקונסיסטוריה יוסף גירון מפני המעצר, וזה מצא מסתור בביתו של דימו קזאסוב (שקיבל לימים את עיטור חסיד אומות העולם על מעשה זה). בוקו לוי ירד למחתרת והסתתר בבתי מכרים בסופיה במשך מספר חודשים.[20]

לאחר מותו של המלך בוריס השלישי שינתה בולגריה בהדרגה את מדיניותה האנטי-יהודית והחוק להגנת האומה בוטל. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה בבולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת של בולגריה. השלטון המלוכני הודח, והוקמה ממשלתה אשר נטתה בהדרגה לכיוון הקומוניסטי. ב-1946 חידשה מפלגת הציונים הכלליים את פעילותה. המערכת הפוליטית נשלטה על ידי המפלגה הקומוניסטית ובתוכה פעל תא של הקומוניסטים היהודים (אִבְרֶיְיסְקָה סֶקְצְיָה), אשר פעל ככל יכולתו להצרת צעדי התנועות הציוניות. בינואר 1948 הפעילו הקומוניסטים לחץ על ארגון ויצ"ו בבולגריה להתפרק ולחדול מפעילות. לוי ערך דו"ח מפורט על פעילות הארגון, שהוגש ב-29 בינואר בליווי עצומה לראש ממשלת בולגריה גאורגי דימיטרוב. ב-2 בפברואר 1948 הודיע דימיטרוב כי ארגון ויצ"ו רשאי להמשיך את פעילותו.[21]

במחצית השנייה של 1948, לאחר קום מדינת ישראל, עלה לוי לארץ, פתח משרד פרטי לעריכת דין והיה חבר התאחדות עולי בולגריה. לוי היה חבר המערכת של כרך י' של "אנציקלופדיה של גלויות", אשר עסק בתולדות יהדות בולגריה. ב-1949, לאחר פטירתה של רעייתו נורה, נישא בשנית לרבקה לבית דנון.[8] נסים (בוקו) לוי הלך לעולמו ב-1988 והוא בן 90 שנים. היה אב לשני בנים: יוחנן להב, עיתונאי, ויוסף לוי, איש עסקים.[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרטי נפטרים, באתר חברה קדישא.
  2. ^ אלברט רומנו, "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית בבולגריה", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 342.
  3. ^ אלברט רומנו, "ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית בבולגריה", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 349.
  4. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד'" "מאחורי מסך הברזל", תל אביב: דבר, 1969, עמ' 329.
  5. ^ אלברט רומנו, "כינוס ב"כ הקהילות-תקנון הקהילות והקונסיסטריון", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 451.
  6. ^ אלברט רומנו, "החיים הציוניים", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 380.
  7. ^ אלברט רומנו, "מפעלי התרבות", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 489.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 דוד תדהר (עורך), "ד"ר נסים (בוקו) לוי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יח (1969), עמ' 5427.
  9. ^ אלברט רומנו, "תקופת המשבר והפילוג 1930–1940", בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 572, 596.
  10. ^ אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1940-1930, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, עמוד 590.
  11. ^ ניר ברוך, הכֹּפֶר: בולגריה ויהודיה במשך הדורות, תל אביב: שבילים, 1990, עמ' 81.
  12. ^ יוסף קונפורטי, מפעל העלייה של דר' קונפינו 1939-40, באתר "כולנו בולגרים", 24 ביוני 2011 (אוחזר ב-2 במאי 2018).
  13. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת: עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, תל אביב: עם עובד, 2004, עמ' 71-70.
  14. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמ' 39.
  15. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמ' 41.
  16. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג: תקופת השואה, תל אביב: דבר, 1969, עמ' 124.
  17. ^ מיכאל בר-זוהר,הרכבות יצאו ריקות, אור יהודה: הד ארצי, 1999, עמ' 82–83.
  18. ^ מיכאל בר-זוהר,הרכבות יצאו ריקות, עמ' 159.
  19. ^ חיים קשלס, גירוש היהודים מסופיה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות, כרך י: יהדות בולגריה, ירושלים: חברת אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ז 1967, עמ' 870-868.
  20. ^ מיכאל בר-זוהר,הרכבות יצאו ריקות, עמ' 190.
  21. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד: "מאחורי מסך הברזל", עמ' 213.