נסכא דרבי אבא

נסכא דרבי אבא
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד ב'. מסכת שבועות, דף ל"ב, עמוד ב'. מסכת שבועות, דף מ"ז, עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות טוען ונטען, פרק ד', הלכה ח'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ה, סעיף י"ג

נסכא דרבי אבא היא סוגיה הלכתית מפורסמת, העוסקת בתסבוכת הלכתית שאירעה במקרה מסוים בו כמה כללים הלכתיים התנגשו, מה שמוביל לכאורה למבוי סתום. את פירוטה של הבעיה העלה רבי אמי, ואת המוצא ממנה הביא רבי אבא, ולכן נקראת הסוגיה על שמו.

המקרה הנידון

מעשה שהיה באדם שחטף מחבירו גוש (בארמית: נסכא) של כסף בנוכחות עד אחד. החוטף נתבע לדין בפני רבי אמי, ובמענה לעדותו של עד החטיפה, טען החוטף כי אכן חטף את חתיכת הכסף, אך היא הייתה שייכת לו. הבעייתיות במקרה זה נובעת מהפער בין טענות הצדדים, שכל אחד מהם טוען שהחפץ שייך לו, ובין הראיות המובאות בדיון, שאינן נוגעות במישרין לבעלות על החפץ אלא לאירוע החטיפה, שממנו ניתן להסיק ראיות נסיבתיות לגבי בעלות החפץ.

דיון הפסיקה

ביד בית הדין שלוש אפשרויות לפסיקה, במישור הראיות - בעניין החטיפה, ושלשתן בעייתיות:

• הייתה חטיפה - החוטף ישיב את החפץ.

הבעיה: אין עדות קבילה (שני עדים) שהעידו על החטיפה. אילו היו שני עדים לחטיפה, אף שלא היה ידוע של מי החפץ, ההנחה המשפטית הייתה שהוא שייך לזה שחטפו ממנו, משום חזקת מטלטלין, דהיינו שחפצים המצויים אצל אדם נחשבים באופן בסיסי כשייכים לו. היות שהחוטף הוציא את החפץ מחזקת בעליו, צריך הוא להשיבו להם, ואינו נאמן לטעון שהחפץ שלו. אמנם בהיעדר עדות אין אפשרות לדרוש את החזרת החפץ.

• לא הייתה חטיפה - המוחזק לא ישיב את החפץ.

הבעיה: קיים עד אחד המעיד כי החפץ הגיע לידי החוטף בגזילה. אילו לא היה כל עד על החטיפה, הרי שהימצאות החפץ בידי החוטף היא כחזקה ונחשב כשלו. הראשונים מסבירים כי הוא נאמן בטענה שחטף והחפץ שלו מדין מיגו: שאילו היה מכחיש את החטיפה היה נאמן מכח מוחזקותו, ולכן נאמן גם כשהודה שחטף וטוען ששלו חטף. אך במקרה של עד אחד בדיני ממונות אין הנתבע נפטר בלא כלום, אלא מוטלת עליו חובת שבועה.

• ייתכן שהייתה חטיפה, משום שעד אחד מעיד שהייתה - ישבע החוטף, כדי להתמודד עם העד המעיד נגדו.

הבעיה: מכיוון שהודה שחטף הרי הוא כגזלן, הפסול לשבועה. המובן הפשוט של בעייתיות זו, הוא שהודאתו שהחפץ עבר לידיו בצורה שאינה חוקית (הגם שטען גם שהחפץ הוא שלו), מגדירה אותו כגזלן - ואין משביעים גזלן כל שבועה בבית דין (כך פירש רבינו גרשום). אמנם רוב הראשונים מסבירים כי הבעיה כאן אחרת, והיא שבמקרה של עדות אחד, מוטל על הנתבע להישבע שהעד אינו דובר אמת (רשב"ם: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" - לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו לא יקום, אבל קם הוא לשבועה - להכחיש את העד..."). אלא שבמקרה זה אין הנתבע יכול להישבע שלא חטף את החפץ, שהרי הוא עצמו מודה בעובדה זו. ולפיכך הוא פסול להישבע שלא חטף, כמו דין גזלן הפסול בשבועה (ואין הוא יכול להישבע שהחפץ שלו, שאין זו השבועה המוטלת עליו).

בסופו של דבר, ההתנגשות בין הטענה של החוטף - שהמדובר בחפץ שלו, ובין הראייה עמה הוא אמור להתמודד - אירוע החטיפה, מביאה לידי מצב בו נדרש מאדם להכחיש בשבועה את מה שטען כדי שינצח בדין.

הכרעת הדין

רבי אבא מצא מוצא לתסבוכת, על פי הכלל: "כל המחויב שבועה שאינו יכול להישבע, משלם", כלומר, בגלל שאין הנתבע רשאי להישבע את השבועה המוטלת עליו, הדין הוא שישלם. לפי רבי אבא אין להתחשב אלא בראיות שהובאו, ומכיוון שהנתבע נתחייב שבועה, ידו על התחתונה בעניין זה וחייב בתשלומים כל עוד לא הוכיח אחרת.

קישורים חיצוניים

• מאמר בנושא נסכא דרבי אבא, הרב ישועה רטבי באתר ישיבת מצפה יריחו.
• ניתוח עיוני של סוגיית נסכא דרבי אבא, באתר בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון.