נעמי אונגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דורש עריכה לשונית.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: דורש עריכה לשונית.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
נעמי אונגר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

נעמי אונגר (16 באוקטובר 19332 באפריל 2007) הייתה סופרת ישראלית, ניצולת שואה. בעקבות מותו של בנה בתאונת אימונים בצה"ל,[1] הובילה עם בעלה צבי מאבק בתאונות אימונים. פעילותם הובילה לשינוי נוהלי בטיחות באימונים ולהקמת ועדת יעקב לפידות לחקר ולמניעת תאונות בצה"ל. ספרה בנושא זה - "לעצור את הכדור" הוענק לכל צוער בצה"ל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותה ונעוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעמי (סובל) אונגר, נולדה ב-1933 בעיר לודז' בבית ציוני בו הייתה תלויה תמונה של נהלל. אביה היה איש רוח, פעיל תנועת "החלוץ", מורה בגימנסיה, מדריך בקיבוץ הכשרה, אחד המנהיגים המקומיים וציר בקונגרס הציוני בבזל.

עם פלישת הנאצים לפולין, ברחה המשפחה מזרחה. ב-1939 יצא האב לקונגרס היהודי בבזל ובדרך חזרה הביתה נרצח. נעמי חזרה עם אמה לבוכניה שליד קרקוב, שם הועברו לגטו. ב-1943 הצטרפה נעמי לחברי המחתרת הציונית בסלובקיה, שהסתננו להונגריה. מסלול הבריחה החל באשה שהעבירה אותה לצד הארי ובאמצעות מבריחים הגיעה לישראל דרך צ'כיה, הונגריה, איסטנבול וביירות. ב-1944 הגיעה נעמי לישראל לקיבוץ יגור שם אומצה על ידי משפחת פלד והצטרפה לאחים: יאיר, יודקה, רוחקה, מנחם ואיה. בשירותה הצבאי שירתה נעמי בבית דרס, שם עסקה בעבודות סיקול אבנים ושם גם פגשה את בעלה לעתיד צביקה אונגר.

תחילת הקריירה כסופרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונגר החלה לכתוב בגיל 12. כתיבתה החלה מכתיבת סיכומים בעקבות חוויות מחיי הקיבוץ ומכתיבה ביקורתית על ספרות שקראה.

בזמן מלחמת ששת הימים כתבה יומן תיעודי המתאר את האירועים במלחמה והוציאה לאור יחד עם חברותיה עיתון חודשי של חברת הילדים בקיבוץ בשם "חודשון".

בשנת לימודיה האחרונה, כתבה אונגר עבודת גמר על התנועה הציונית. העבודה נשלחה למחלקת המחקר של ההיסטוריה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים ובשל כך הוזמנה ללימודי מחקר אך היא סירבה להזמנה.

לקראת הגיוס, הגיעה נעמי לסמינר כיתות יב' באפעל. שם, בצד האזנה להרצאות של מרצים מהצמרת המנהיגותית, החליטה נעמי על פסק זמן בלימודיה והתגייסה לחטיבת הנח"ל.

בהמשך חייה הבוגרים כתבה נעמי 4 ספרים.

לחימה בתאונות אימונים בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1953 נישאו נעמי וצביקה, אף הוא ניצול שואה. נעמי חברה אליו לקיבוץ מלכיה, שם נולדו להם ארבעה בנים. ב-1 במאי 1984 נהרג בנם ניצן מכדור תועה בזמן תרגיל באזור תקוע במדבר יהודה, אשר בוצע בניגוד לנהלים, ללא תיק תרגיל וללא תדריך מתאים. מאז החל הזוג אונגר במאבק בתאונות האימונים בצה"ל. את רשמיה כינסה נעמי בספר "לעצור את הכדור" ולאחר יציאתו לאור, פעלו נעמי וצביקה להפצתו ביחידות צה"ל. בהמשך חולק הספר לכל צוער בצה"ל.

בעקבות פעילותם, הוקמה ועדת יעקב לפידות על ידי הרמטכ"ל דן שומרון. ב-25 ביולי 1990 אמר חיים אורון בישיבה בכנסת כי מאבקם של הזוג אונגר למניעת תאונות אימונים בצה"ל הוא אחת הסיבות להקמתה של ועדת האלוף לפידות.[2] ועדה זו חקרה את הדרכים למניעת תאונות בצה"ל והייתה הוועדה הראשונה שטיפלה בנושא בדרג ובהיקף כזה.[3]

איתן הבר אמר כי בישראל חיות כמה עשרות אולי אפילו מאות משפחות ששחייבות את חיי בניהן לאונגר מקיבוץ מלכיה... "צביקה ונעמי הסתערו על צה"ל ולא הרפו, עד ששונו בזכותם תיקי תרגילים, נהלים והוראות".

על פעילות הזוג אונגר אמרה אל"ם (במיל) ורדה פומרנץ כי הם אינם עוסקים במקרה הפרטי של בנם אלא שואפים לטפל בצורה נקייה בתופעה כולה. ח"כ (לשעבר) יאיר צבן אמר, שכוחם של השניים היה בהיעדר תאוות נקמה: "זה היה מאבק נטו, על מנת שלא יהיו קורבנות נוספים".[4]

ב-2007 נפטרה נעמי ממחלת הסרטן, ונקברה בבית העלמין בקיבוץ מלכיה, לצד בנה ניצן.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נעמי אונגר, וילכו השניים יחדיו, משכל, תאריך הוצאה
  • נעמי אונגר, לעצור את הכדור, משרד הביטחון, 1989
  • נעמי אונגר, המסע לחיים, מלכיה, 2008
  • צביקה ונעמי אונגר, ניצנים על קרעים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה נגבי, כסדום היינו: במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות, כתר, 2004 (עמוד 186, 190)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]