נעמי וולף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נעמי וולף, 2008

נעמי וולףאנגלית: Naomi Wolf; נולדה ב-1962 בסן פרנסיסקו) היא סופרת אמריקאית שחיברה רבי מכר, החשוב בהם - "מיתוס היופי". ידועה כפמיניסטית התומכת בפוליטיקה פרוגרסיבית. וולף נחשבת לכוכבת הספרותית הצעירה ביותר של מה שכונה לימים הגל השלישי של הפמיניזם, שכלל גם את סוזן פאלודי.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולף היא בתה של האנתרופולוגית היהודייה דבורה גולמן ושל הסופר היהודי-אמריקאי (יליד טרנסילבניה) ליאונרד וולף. היא הייתה נשואה לכותב הנאומים של ביל קלינטון, דייוויד שיפלי, אך הם התגרשו ב-2005. לזוג שני ילדים.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולף למדה בבית הספר התיכון לואל (Lowell) בסן פרנסיסקו והשתתפה בתחרויות ויכוחים כנציגת מועדון הוויכוחים של בית הספר. תואר ראשון למדה באוניברסיטת ייל אותו סיימה בשנת 1984. היא קיבלה מלגת רודז ובמסגרתה למדה בניו קולג', שבאוניברסיטת אוקספורד.

בשנת 2004, וולף דיווחה על מקרה לכאורה של הטרדה מינית שחוותה כסטודנטית באוניברסיטת ייל על ידי פרופסור הרולד בלום בזמן שהדריך אותה. האוניברסיטה סרבה להתייחס לאירוע ברצינות ו-וולף פרסמה בפומבי את התלונה[1].

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולף התפרסמה בזכות ספרה הראשון "מיתוס היופי" שיצא לאור בשנת 1991 ונעשה רב מכר בינלאומי[2].וולף מבקשת להוכיח ש"יופי" כערך נורמטיבי הוא תוצר חברתי לחלוטין, וכי הפטריארכיה קובעת את התוכן שלו במטרה לשחזר את ההגמוניה. היא תוקפת את ניצולן של הנשים על ידי תעשיות האופנה והיופי. וולף טוענת כי לנשים מגיעה "הבחירה לעשות ככל העולה על רוחנו עם פנינו וגופנו מבלי שניענש על ידי אידאולוגיה אשר משתמשת בעמדות, לחץ כלכלי, ואפילו שיפוט חוקי המתייחסים להופעתן של הנשים על מנת לחתור תחתינו פסיכולוגית ופוליטית"[3][4][5].

מיתוס היופי קיבל תגובות מקוטבות מהציבור ומהתקשורת הנורמטיבית אך בעיקר זכה לשבחים מהקהילה פמיניסטית.

וולף כתבה עוד מספר ספרים:

"אש באש" (1993) עוסק בפוליטיקה והעצמה נשית. וולף טוענת כי נשים ניצבות בנקודת מפנה היסטורית, שבה הכלים ליצירת שוויוניות נמצאים בהישג יד ומרבית הנשים מאמינות בשוויון, אבל דוחות את "הפמיניזם". וולף מציעה להחליף את התפיסה של האישה כקרובן בתפיסה מעצימה המחזקת את הנשים לפועל יחד למען שינוי פני ההיסטוריה.

ספרה "מופקרויות" (1997) סוקר ומנתח את הדפוסים של מיניות בגיל ההתבגרות עכשווית. וולף טוענת שהספרות גדושה בדוגמאות של סיפורי התבגרות של גברים במסווה של ספרות אוטוביוגרפית למשל של ד"ה לורנס, טוביאס וולף, ג'יי-די סלינג'ר ארנסט המינגוויי. ואף גרוע מכך בתיאורים מיזוגניים  בספרות של הנרי מילר, פיליפ רות ונורמן מיילר. וולף מדגישה, עם זאת, כי התייחסויות למיניות בגיל ההתבגרות של נשים דוכאו באופן שיטתי. היא מביאה ראיות מתרבויות שונות על מנת להוכיח כי נשים, על פני ההיסטוריה, נתפסו כיותר חושניות מאשר גברים. וולף טוענת גם שנשים חייבת להחזיר לעצמן את הלגיטימיות של המיניות שלהן על ידי ניפוץ הקיטוב בין הבתולה וזונה בתפיסת המיניות של נשים.

ספרה "טעויות מולדות" (2001) בוחן תפיסות מודרניות הנוגעות להריון ולידה. עיקרו של ספר מסופר דרך נקודת המבט האישית של וולף בעת הריונה הראשון. היא מתארת את המדיקליזציה של ההריון והלידה ושואלת מדוע ניתוח קיסרי הפך לנוהל שבשגרה בארצות הברית ומציעה לשלב גישות פחות רפואיות ויותר אישיות ללידה כגון הסתייעות במיילדות. מחצית השנייה של ספר מתארת וולף סדרה של אנקדוטות על חיים שלאחר הלידה, תוך התמקדות באי-שוויון בין גברים ולנשים בגישות הרווחות לטיפול בילדים.

ב-2005 וולף פירסמה את ספרה: "בית העץ: חוכמה יוצאת-דופן מאבי אודות איך לחיות, לאהוב, לראות". שבו היא תיעדה את משבר גיל העמידה שלה בניסיונה להחזיר למוטב יצירתיותה, את חזונה השירי והערכתה את אהבתו של אביה. בעוד שהספר קיבל ביקורות אוהדות, הוא ספג ביקורת שלילית על ידי פמיניסטיות כגון ג'רמיין גריר, כאדיפאלי וכמקבל את הפטריארכליות שפעם היא התנגדה לה.

ב-2007 פירסמה וולף את הספר "סופה של אמריקה: מכתב אזהרה לפטריוט צעיר", שבו הזהירה מפני עליית הפאשיזם בארצות הברית. היא פירטה עשרה שלבים העלולים להפוך מדינה מדמוקרטיה למשטר סגור והשוותה בין האירועים שהתרחשו בארצות הברית במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן לבין האירועים שהובילו לעלייתן של דיקטטורות במאה ה-20. בספר היא צפתה, בין השאר, כי החוקים שנחקקו נגד פעילות טרור במהלך כהונתו של בוש ישמשו יום אחד את המשטר לדיכוי מחאות אזרחיות.

עשרת השלבים:

  1. יצירת אויב פנימי או חיצוני
  2. הקמת בתי כלא סודיים בהם משתמשים בעינויים
  3. בניית כח צבאי שאינו כפוף ונתן די וחשבון לגופים אזרחיים
  4. פיתוח מערכת מעקב ופיקוח
  5. הטרדה של קבוצות אזרחיות
  6. אפשרות לעצור ולשחרר אנשים בשרירותיות
  7. להתמקד בפעילים מרכזיים
  8. לשלוט באמצעי התקשורת
  9. להתייחס לכל מתנגדי המשטר הפוליטיים כבוגדים
  10. להשעות את שלטון החוק

הספר סופה של אמריקה עובד לסרט דוקומנטרי ב-2008.

וולף פרסמה המשך ל"סופה של אמריקה": "תנו לי חירות: מדריך למהפכנים אמריקאים" ב- 2008 , שבו השיאה עצות מעשיות לפעילים צעירים כיצד להילחם בפגיעה במעמד הדמוקרטיה וארצות הברית . היא סוקרת זמנים ומקומות בהיסטוריה בהם אזרחים נלחמו בהצלחה למען חברה פתוחה ודמוקרטית.

ספרה האחרון של וולף, מ-2012, וגינה: ביוגרפיה חדשה. הספר זכה לביקורות שלילות מסופרות פמיניסטיות[6] ובאופן כללי[7]

פעילות ציבורית וראיונות לתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

וולף היא ממייסדי מכון וודהל, שמטרתו לאמן נשים למנהיגות בתחומים שונים והיא חברה במועצת המכון. בשנת 1996, וולף הועסקה במסע לבחירתו מחדש של ביל קלינטון והשתתפה בסיעור המוחות אודות דרכים להשיג קולות נשים ובפרט ה-"soccer moms" (נשות פרברים העסוקות בהסעת ילדיהן).

בהתמודדות של אל גור בבחירות לנשיאות ארצות הברית לשנת 2000, נשכרה וולף כיועצת לנושא הצבעתן של נשים, בחוזרה על תפקידה במסע הבחירות של קלינטון. הפעם, רעיונותיה של וולף והשתתפותה במסע הבחירות של גור גררו כיסוי תקשורתי משמעותי וביקורת רבה. לפי הדיווח של מיכאל דאפי במגזין טיים, "שולם לוולף שכר של חמישה עשר אלף דולרים לחודש... בתמורה לעצה בכל דבר החל מאיך לזכות בקולות הנשים וכלה בצירופים של חולצה ועניבה". מאמר הטיים ואחרים פיתחו את הרעיון שגור היה "זכר בטא אשר זקוק ליטול אחריות על הזכר אלפא בחדר הסגלגל". בריאיון שערכה עימה מלינדה הנברגר בניו יורק טיימס הכחישה וולף את הסברה כי ייעצה אי פעם לגור גבי מלתחתו. וולף עצמה טוענת כי היא הזכירה את המונח "זכר אלפא" רק פעם אחת באקראי ש"זה היה רק דבר מובן מאליו, משהו שפרשנים דשו בו במשך חודשים, שסגן הנשיא הוא בתפקיד משני וכי הנשיא הוא בתפקיד הראשי... אני השתמשתי במונחים הללו כלאחר יד בדיבורי אודות שונות בתיאורי התפקידים שלהם".

ב-2004 וולף האשימה בפומבי את הפרופסור לספרות מאוניברסיטת ייל הרולד בלום בהטרדה מינית כלפיה ב-1983 כשהייתה שם סטודנטית בת עשרים.[1]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Give me liberty: a handbook for American revolutionaries. Simon and Schuster, 2008.
  • The End of America: Letter of Warning to a Young Patriot. Chelsea Green Publishing 2007. 
  • The Treehouse: Eccentric Wisdom from My Father on How to Live, Love, and See. Simon & Schuster, 2005.
  • Misconceptions: Truth, Lies and the Unexpected on the Journey to Motherhood. Anchor, 2003.
  • Promiscuities a Secret History of Female. Trafalgar Square, 1998.
  • Vagina: A New Biography. HarperCollins Publishers, 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נעמי וולף בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Naomi Wolf, The Silent Treatment
  2. ^ Naomi Wolf, www.huffingtonpost.com
  3. ^ נעמי וולף, מיתוס היופי, הקיבוץ המאוחד, 2004
  4. ^ James, Caryn (7 במאי 1991). "Critic's Notebook; Feminine Beauty as a Masculine Plot". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2016. 
  5. ^ Yalom, Marilyn, Feminism's Latest Makeover, The Washington Post, Jun 16, 1991
  6. ^ Roiphe, Katie (10 בספטמבר 2012). "Naomi Wolf’s New Book About Her Vagina". Slate (באנגלית)‎. ISSN 1091-2339. בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2016. 
  7. ^ Bentley, Toni (14 בספטמבר 2012). "‘Vagina: A New Biography,’ by Naomi Wolf". The New York Times. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-9 בספטמבר 2016.