נפוליאון בונפרטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נפוליון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "נפוליאון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו נפוליאון (פירושונים).
נפוליאון הראשון
השם בלידה: Napoleone di Buonaparte
בהמשך - Napoléon Bonaparte
Napoleon in His Study.jpg
"הקיסר נפוליאון בחדר הקריאה שלו בארמון טווילרי", ז'אק-לואי דויד, 1812.
לידה 15 באוגוסט 1769
ממלכת צרפתממלכת צרפת אז'אקסיו, קורסיקה, ממלכת צרפת
פטירה 5 במאי 1821 (בגיל 51)
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונגווד (אנ'), סנט הלנה, הממלכה המאוחדת
שם מלא נפוליאון בונפרטה
מדינה הקיסרות הצרפתית הראשונה
מקום קבורה צרפתצרפת האינווליד, פריז, צרפת
השכלה אקול מיליטר עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, מדינאי, קצין, אספן אמנות, קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג ז'וזפין דה בוארנה
מארי לואיז, דוכסית פארמה
שושלת בונפרטה
תואר קיסר הצרפתים
אב קרלו בואונפרטה
אם לטיציה רמולינו
צאצאים נפוליאון השני
יורש העצר נפוליאון השני
קיסר הצרפתים
18 במאי 180411 באפריל 1814
(9 שנים ו-46 שבועות)
→ אין. היה לקונסול הראשון של הרפובליקה הצרפתית הראשונה; השליט הקודם היה המלך לואי השישה עשר
קיסר הצרפתים
20 במרץ 181522 ביוני 1815
(13 שבועות ו-4 ימים)
מלך איטליה
17 במרץ 180511 באפריל 1814
(9 שנים)
→ אין. היה לנשיא של הרפובליקה האיטלקית; השליט הקודם היה קרל החמישי
אין. הממלכה התפרקה; המלך הבא הוא ויטוריו אמנואלה השני
פרסים והוקרה
  • מסדר הפיל
  • עיטור מסדר העיט הלבן
  • אביר במסדר גיזת הזהב
  • עיטור אנה הקדושה, דרגה ראשונה
  • מסדר אלכסנדר נבסקי
  • עיטור אנדריי הקדוש
  • ראש מסדר לגיון הכבוד
  • הצלב הגדול של מסדר יוסף הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Firma Napoleón Bonaparte.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נפוליאון בונפרטהצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט‏; 15 באוגוסט 17695 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון - קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.

נפוליאון כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.

נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת והוא עוד לא בן 52.

נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של נפוליאון, קרלו בואונפרטה; היה נציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר, מלך צרפת

נפוליאון נולד באז'אקסיו שבקורסיקה ב-15 באוגוסט 1769, על רקע התקוממות לאומית של הקורסיקאים כנגד השליטה הזרה של ג'נובה, ולאחר מכן של צרפת. כשנה לאחר שנולד נכשל המרד, וקורסיקה סופחה רשמית לצרפת.

משפחת בוּאוֹנפרטה[1] השתייכה לאצולה הקורסיקנית הזוטרה. אבי המשפחה, קרלו בואונפרטה, הסתגל היטב לשלטון הצרפתי, החדש, ואף מונה לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר. ברם, הוא איבד את הון משפחתו בכשלונות עסקיים ומשפטיים. במחקר שערך, האב הוכיח קרבה לאצולה הטוסקנית, ומשפחת בואונפרטה הוכרה רשמית כמשפחת אצולה ב-1771. מעמדם כבני האצולה הזוטרה, ומצוקתם הכלכלית, זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה, לרבות נפוליאון, להתחנך בצרפת שמעבר לים. קרלו בואונפרטה נפטר ב-1785 מסרטן הקיבה, בן 39 בלבד. מכיוון שניצל את רוב זמנו לתחזוק מעמדו, הוא היווה לנפוליאון דמות אב עמומה בלבד. אימו לטיציה רמולינו, מנגד, הייתה לדמות מפתח בעיצוב אישיותו כילד. היא תוארה על ידיו כאם קפדנית אך דואגת, לה הוא חב הרבה. ליטיציה הייתה נצר למשפחת אצולה טוסקנית ולומברדית.[2]

בהיות נפוליאון עוד ברחם אמו, השתתפו שני הוריו במלחמה על עצמאות קורסיקה. ב-15 באוגוסט 1769, בשובה מחגיגות עליית מרים השמיימה, התמוטטה ליטיציה לקראת חצות וילדה את בנה נפוליאון. ב-21 ביולי 1771, קרוב לגיל שנתיים, הוטבל נפוליאון בשם נפולֶאוֹנֶה די בּוּאוֹנָפָּרטֶה (Napoleone di Buonaparte).[3] ב-1779 נסע נפוליאון בן התשע, לראשונה, לצרפת לצורך לימודים. הוא למד צרפתית במשך ארבעה חודשים בבית ספר דתי באוטן, כשעד לנסיעתו לא ידע נפוליאון מילה בצרפתית; גם לאחר שלמד, הוא דיבר במבטא קורסיקאי כבד ומעולם לא ידע לאיית נכון.[4]

ב-15 במאי 1779[5] הגיע נפוליאון לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château), שם למד בחמש השנים הבאות. בניגוד לשמה, רוב הלימודים באקדמיה לא היו צבאיים מהיעדר תקציבים,[6] וכללו בעיקר חינוך רגיל לבני אצולה. נפוליאון הרבה בקריאת ספרים מהעת העתיקה, בעיקר על מצביאים כיוליוס קיסר, והצטיין במתמטיקה, בגאוגרפיה ובהיסטוריה. בינו לבין שאר התלמידים התפתחה עוינות בגלל אופיו הגאה והתוקפני, וזרותו כקורסיקאי גאה ועני בין אצילים צרפתים. יכולותיו הצבאיות של נפוליאון בלטו עוד בגיל 14, כשיזם מלחמת שלג בין התלמידים, כשצד אחד היה תחת פיקודו.

בנעוריו שאף נפוליאון לשרת בחיל הים ואף בצי המלכותי הבריטי העוין, שאז היה החזק בעולם. הוא התכוון להתקבל לאקדמיה הימית, אך לבסוף ב-22 בספטמבר 1784 אובחן כמתאים ל"אקול מיליטר", האקדמיה הצבאית היוקרתית בפריז, לאחר שמשרד המלחמה היקצה מקומות למצטיינים במתמטיקה. בגיל 16 ניסה נפוליאון להצטרף למסעות של מגלה הארצות לה פרוז ללא הצלחה, מה ששם קץ לשאיפותיו הימיות.

ב-30 באוקטובר 1784 החל נפוליאון את לימודיו באקול מיליטר, מוסד הדגל של הצבא הצרפתי. הלימודים במוסד היוקרתי עמדו בניגוד מוחלט ללימודים בבריאן, ועל פי עדותו של נפוליאון מסנט הלנה "התייחסו אלינו כאל קצינים עשירים. יותר טוב מכל מה שרובנו קיבלנו בהמשך החיים".[7][8] למרות המותרות שמהן נהנה, נפוליאון חווה שם לראשונה את חיי החייל בתרגילי סדר, באימוני ירי ובאימונים אחרים ששובצו בין השיעורים. אף שהיחסים עם שאר התלמידים נשארו עוינים, הוא הכיר שם לראשונה חבר טוב, אלכסנדר דה מזי, עמו שירת באותו גדוד בתום הלימודים.

ב-1785 דילג נפוליאון על הליכי הקבלה הרגילים ליחידות תותחנים מובחרות, ובספטמבר הגיע במבחנים למקום ה-42 מתוך 58 מבין המועמדים לחילות אלה מכל צרפת,[9] זאת למרות האילוץ לסיים את לימודיו לאחר כשנה במקום שנתיים, בעקבות מות אביו והחמרת המצב הכלכלי במשפחתו.[10] בספטמבר 1785 הוא סיים לימודיו ב"אקול מיליטר" כקצין בדרגת סגן-משנה, כשהוא בן 16 בלבד, והיה לקורסיקאי הראשון שהוכשר במוסד מכובד זה.[10]

תחילת הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיד בודד בין אנשים, אני חוזר לחלום לבדי ולהיכנע לדיכאון. מהו השיגעון הגורם לי לחשוק בסופי? ללא ספק משום שאינני מוצא מקום בעולם... החיים הם נטל חסר הנאה ומלא בכאב; הם נטל, מכיוון שאני נאלץ לחיות עם אנשים השונים ממני כאור הירח מהשמש

– נפוליאון

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו גויס נפוליאון לרגימנט התותחנים של לה פֵר[11] כקצין בדרגת סגן-משנה. ב-3 בנובמבר 1785 הצטרף לחיל המצב בואלנס שבמחוז דרום (Drome), שם עבר עשרה שבועות של הכשרה בסיסית. בינואר 1786 סיים הכשרתו, ובאוגוסט אותה שנה נשלח הרגימנט שלו לדכא הפגנה בליון. משדוכאה ההפגנה הוא קיבל אישור לצאת לחופשה במולדתו.

נפוליאון נסע לקורסיקה ב-15 בספטמבר 1786 והתאחד עם משפחתו, לראשונה מזה שמונה שנים. על המפגש העיק המשבר הכספי של המשפחה מאז מות אביו; נפוליאון - כעת הגבר במשפחה - חזר לפריז כדי להחזיר את הסבסוד על מטעי המשפחה, שהושהה. חופשי לראשונה בפריז, הירבה נפוליאון לבלות, בין היתר בתיאטרון, וגם איבד בתוליו אצל יצאנית מקומית. פגישתו עם שר האוצר נכשלה, וב-1 בינואר 1788 שב לקורסיקה ונשאר עם משפחתו עד חודש יוני; כך התארכה חופשתו מתשעה חודשים לשנתיים.[12]

נפוליאון חזר לרגימנט שלו, שהוצב בינתיים באוקסון. את חמישה עשר החודשים הפנויים שתפקידו איפשר לו, הוא ניצל לקריאה ואף לכתיבת 36 מחברות בנושאי ארטילריה, היסטוריה ופילוסופיה. באוגוסט 1788 הועלה לדרגת סגן ונבחר, בשל כישרונו, לפקד על פלוגת ניסויים שחקרה שיטות לירי פצצות מרגמה מתותח רגיל. הוא היה הסגן היחיד שזכה להשתתף בנציגות של גדוד תותחנים כלשהו.

ערב המהפכה הצרפתית, שלח נפוליאון מכתב לראש המורדים הגולה של הקורסיקאים, פסקאולה פאולי, שבו העיד על שנאתו לכתר הצרפתי אותו הוא משרת, ועל היותו לאומן קורסיקאי נלהב:

כשהאומה גוועה נולדתי. שלושים אלף צרפתים הזדחלו אל חופינו, מטביעים את כס החירות בגלים של דם. זהו המחזה המבחיל שהיכה בי; מלידה הוקפה עריסתי בזעקות המתים, אנקות המדוכאים ודמעות של יאוש. עזבת את האי שלנו, ובעקבותיך השמחה.

מכתב נפוליאון לפאולי[13]

המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוליאון בגיל 23, סגן-אלוף במשמר הלאומי הצרפתי

המהפכה הצרפתית הביאה לראשונה את נפוליאון להזדהות עם צרפת, כי פנתה כנגד האצולה הצרפתית הגבוהה, אותה הוא תיעב. הרוח המהפכנית, בשילוב עם ירושה מזדמנת, נתנו לנפוליאון הזדמנות להתחזק פוליטית במולדתו קורסיקה. בספטמבר 1789 שב לאי הולדתו ופעל לקידום שלו ושל אחיו הבכור, ז'וזף. בשיאם הפך נפוליאון למפקד במשמר הלאומי (נקרא גם "גדוד המתנדבים") של אז'קסיו הבירה, ולמנהיג המועדון היעקוביני בקורסיקה, וז'וזף היה לחבר במועצת העיר אז'קסיו.

קורסיקה הייתה כמרקחה, במהפכה. מנהיג האי, פסקאולה פאולי, שב מגלותו בבריטניה בחסות המהפכה, ובהנהגתו השתלטו המהפכנים על קורסיקה. בעימותים באי אף נוצר מצב שבו נפוליאון, כמפקד במשמר הקורסיקאי הלאומי, נלחם נגד הצבא הצרפתי, שבו שירת במקביל באותה עת. מאחר שנחשב לעריק בעקבות חריגה מזמן ההיעדרות שהוקצה לו, הוא נסע לפריז ב-28 במאי 1792 במטרה לנקות את שמו. שם הוא חזה באירועי הפיכת ה-10 באוגוסט, בהם גבר ההמון על אנשי המשמר המלכותי השווייצרי, והמלך לואי ה-16 נאסר. האירוע סימן את תחילת סופה של המונרכיה, והשפיע רבות על נפוליאון, שלפי עדותו "מראה הגופות המחיש לי את המוות יותר מכל שדה קרב מאז".[14] בפריז השתלב נפוליאון מחדש בצבא בדרגת סרן ואושרה לו נסיעה נוספת לקורסיקה, בה נדרש ללוות את אחותו.

ב-15 באוקטובר 1792 שב נפוליאון לקורסיקה,[15] כאשר החלה מלחמה פנימית באי בין הפאוליסטים, ששאפו לעצמאות האי, לבין היעקובינים תומכי המהפכה הצרפתית, שראו בקורסיקה חלק בלתי נפרד מצרפת. כיעקוביני נלהב, הסתכסך נפוליאון עם מושא הערצתו - פאולי - כשלבסוף יד הפאוליסטים הייתה על העליונה: בני משפחת בואונפרטה המובסת הוגדרו כ"בוגדי ואויבי המולדת, הנידונים לתיעוב ולקלון נצחי", ונאלצו לנוס על נפשם לצרפת, בעוד שפאולי ניתק את קורסיקה מריבונות צרפת, והקים את הממלכה הקורסיקאית-אנגלית.

בתור קצין בצבא צרפת התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון[16]) בהם זכו כוחותיו לניצחון מוחץ. ב-1793, בגיל 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה כה גדולה, שבסופה הצליח להגיע לפרברי וינה.

מסעו למצרים ולארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נפוליאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו", ציור של אנטואן-ז'אן גרו (1804)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע נפוליאון בארץ ישראל

ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו (לפי סברה אחת, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.

נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו כ-2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ואת עמק יזרעאל וצר על עכו.

המצור על עכו ארך כחודשיים, אולם העיר, שהייתה בשליטתו של אחמד אל-ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב, והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה, ובסיוע כוחות בריטיים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים.

באמצעות עיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת פיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר.

התקופה שבה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית רבה בנוסף לחשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו וחוקרים שהביא עמו תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו קיבל המחקר על מצרים העתיקה תנופה גדולה, התגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (שבאמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק, ההירוגליפים, "כתב חרטומים", על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון). בנוסף, חיל ההנדסה של נפוליאון מיפה את האזור ויצר מפה מפורטת (מפת ז'אקוטן) שהייתה בשימוש במשך המאה ה-19 כולה עד מיפוי הארץ על ידי הבריטים.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורו של דויד (1807), המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
האימפריה הצרפתית באירופה תחת שלטון נפוליאון בשיא שטחה, 1811
  האימפריה הצרפתית
  מדינות לוויין בשלטון צרפת
  בעלות ברית של צרפת
נפוליאון הנסוג ממוסקבה מתבוסס בשלג הרוסי, 1812. ציור של אדולף נורתן.

למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך השתתף בהפיכת 18 בברימר אשר בסופה מונה לקונסול הראשון של צרפת ועם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800 הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.

מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.

בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.

לואיזיאנה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רכישת לואיזיאנה

לואיזיאנה הצרפתית הייתה חבל ארץ בצפון אמריקה, שצרפת תבעה עליו בעלות החל מסוף המאה ה-17. מלחמת שבע השנים שגלשה לזירת אמריקה סימנה את ראשית סוף האחיזה הצרפתית שם. צרפת הובסה בזירה זו, וכדי למנוע את השתלטות בריטניה על האזור, מסרה אותו לספרד. לאחר המלחמה, התושבים הצרפתיים בלואיזיאנה הפצירו בממשלה להשיג שטח זה מחדש, ונפוליאון נענה לבקשה. בהסכם מ-1800 לואיזיאנה חזרה לצרפת תמורת דוכסות פארמה שעברה לשלטון ספרדי. נפוליאון הבין שלא יוכל להגן, וודאי שלא לפתח את האזור, נוכח המלחמות מבית ושליטתו המוחלטת של הצי הבריטי בים. בנוסף, הצורך של נפוליאון במזומנים למימון המלחמות הכריעו את הכף לטובת מכירת לואיזיאנה לארצות הברית, בתיווך תומאס ג'פרסון ששימש כשגריר בצרפת. המכירה הושלמה ב-1803 ושמה קץ לריבונות צרפתית באמריקה היבשתית.

חידוש המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמות הנפוליאוניות

בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון יחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.

לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה נגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט. בהמשך כבש את פולין, וכונן שם "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.

לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו הבכור ז'וזף למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו נגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המילים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.

ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומארי לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה (1812–1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.

לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון נגד הבריטים, וב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך עומק שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו (קרב בורודינו) שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.

דעיכה וגלות ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה של ג'ורג' קרוקשנק מנובמבר 1813 - נפוליאון ממלא את שורות החללים

נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החלו כוחות הצבא להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.

נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זו כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להילחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.

ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בעלות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים-התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן עליו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.

שלטון מאה הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מאה הימים

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. על מנת לעצרו נשלחו כוחות צבא בפיקוד מרשל נה, שהבטיח כי ישיב את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל"; אולם בפגישתם עם נפוליאון קיבלו אותו כוחות הצבא כמנהיגם, והמרשל נה עצמו, פקודו לשעבר וידידו הטוב, חבר אליו בשמחה. נפוליאון החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם בואם של כוחות נפוליאון, שחזר להיות השליט בפועל.

המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בוטרלו שבמרכז בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להימלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב-15 ביולי נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.

בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.

גלות שנייה ואחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר נפוליאון בפריז

לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.

מספר חוקרים בדקו את שרידי גופתו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל[דרוש מקור]. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. מתיאור הניתוח שלאחר המוות שנערך על ידי הפתולוג פיליפ קרלייר עולה שסבל מסרטן הקיבה. שני מנתחים בצי הבריטי שבחנו את גופתו של נפוליאון הגיעו למסקנה כי מת מדלקת כבד טרופית, השכיחה בסנט הלנה. מסקנות אלה לא היו נוחות לממשלה השמרנית שכיהנה באותה עת, והמנתחים נעצרו, הורשעו בבית דין צבאי וסולקו מן הצי. בספרו על מות נפוליאון שלל מייג'ור גנרל ד"ר פרנק ריצ'רדסון את האפשרות שנפוליאון מת מסרטן הקיבה, בין היתר מפני שחולי סרטן הקיבה מתים כחושים ואילו נפוליאון נותר שמן במותו. בהסתמך על דיווחיהם של שני המנתחים מן הצי הבריטי, הגיע ד"ר ריצ'רדסון למסקנה כי נפוליאון מת מדלקת כבד אמבית, שמקורם באמבה Entamoeba histolytica, שגרמה בין היתר גם לכיב משני בקיבה. דלקת כבד אמבית תואמת את כל התסמינים מהם סבל נפוליאון בימיו האחרונים: התקפי חום חוזרים מלווים בהזעה לילית, תחושת כבדות ואי-נוחות בצד הימני של הגוף, כאב בכתף הימנית, כבד רך למישוש, עור בוצי ושפל, וליחה אדומה המעידה כנראה על מורסה בריאות.[17] הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כעשרים שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בארמון האינוואליד.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1796 כבר היה נפוליאון קצין בכיר, כשהוא בן 26. הוא נשא לאשה את ז'וזפין דה בוארנה, אלמנתו בת ה-32 של הגנרל אלכסנדר דה בוארנה, שהוצא להורג במהלך המהפכה. ז'וז'פין הייתה אם לבן ולבת: אז'ן דה בוארנה (17811824) והורטנס דה בוארנה (17831837). כגבר חסר ניסיון היה נפוליאון מאוהב בז'וז'פין נואשות, בעוד היא נמשכה לגבר אחר וניהלה איתו מערכת יחסים מקבילה מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת, אולם הוא סלח לה.

נפוליאון חיבב מאוד את אז'ן והורטנס ואימץ אותם, ובשנת 1802 השיא את הורטנס לאחיו לואי בונפרטה בן ה-24, ולימים היו למלך ומלכת הולנד. ילדיהם היו נפוליאון שארל בונפרטה, נפוליאון לואי בונפרטה מלך הולנד, ושארל לואי נפוליאון בונפרטה קיסר צרפת ("נפוליאון השלישי"). ב-1806 נישא אז'ן לאוגוסטה, נסיכת בוואריה. במהלך שלטונו העניק נפוליאון לאז'ן את התארים נסיך צרפת, נסיך ונציה והדוכס הגדול של פרנקפורט. מילדיהם היו ז'וזפין מלכת שוודיה ונורווגיה, ואוגיסט ומקסימיליאן מלויכטנברג.

נישואיו השניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שפילגשיו של נפוליאון ילדו לו ילדים בלתי חוקיים (לפחות 4 עם צאצאים רבים כיום), ז'וז'פין לא ילדה לו יורש רשמי, ייתכן שבעקבות מאסריה בתקופת שלטון הטרור או הפלה שאולי עברה בשנות העשרים לחייה. נפוליאון התגרש ממנה ב-1809, ונשא במקומה את מריה לואיזה מאוסטריה, בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה ובת-אחיינית של מארי אנטואנט. נפוליאון ומריה לואיזה נותרו נשואים עד מותו של נפוליאון, אך היא לא הצטרפה אליו לגלות באלבה ומאז לא ראתה אותו עוד.

לזוג נולד ילד אחד, שנקרא לימים נפוליאון השני. הוא הפך לקיסר צרפת עם התפטרות נפוליאון לאחר "מאה הימים" (22 ביוני 1815), כשהוא בגיל שלוש, וכיהן בתפקיד במשך שבועיים בלבד, עד לפלישת כוחות בעלות הברית לצרפת. הוא הוגלה לארמון שנברון בווינה, ונפטר שם משחפת ב-22 ביולי 1832, כשהוא בן 21, ללא ילדים.

גובהו של נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונה רווחת היא שנפוליאון היה אדם נמוך יחסית. למעשה, במותו של נפוליאון נמדד גובהו ב-5 רגלים ו־2 אינצ'ים, וישנה מחלוקת בין היסטוריונים האם המדידה בוצעה על פי מידות צרפתיות ישנות או לפי המידות הבריטיות:[18] מדידה לפי המידות הבריטיות אכן מצביעה על גובה נמוך של 1.57 מטר, אולם מדידה לפי המידות הצרפתיות הישנות מצביעה על גובה של 1.69 מטרים.[19][20] בנוסף יש הטוענים כי לאגדה על נפוליאון הנמוך תרמה העובדה שנפוליאון היה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) - כינוי חיבה שרמז לאו דווקא לגובהו אלא ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפיהם.[20]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • McLynn, Frank (1998). Napoleon. Pimlico. ISBN 0712662472. 
  • Kagan, Frederick W. (2006) End of the Old Order: Napoleon and Europe, 1801-1805 (Da Capo)
  • Dwyer, Philip (2008). Napoleon:The Path to Power 1769–1799. Bloomsbury. ISBN 978-0-7475-6677-9. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרת תוכניות שמע אודות נפוליאון בונפרטה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ (Buonaparte באיטלקית, השפה השלטת בקורסיקה; נפוליאון שינה שמו ל-Bonaparte , המותאם לצרפתית, רק בשנות העשרים לחייו)
  2. ^ עובדה שנפוליאון דאג להתכחש לה בהזדמנויות רבות מכיוון שרצה להיות מייסד של אצולה ולא צאצא שלה
  3. ^ שמו אוית גם Nabulione, Nabulio, Napolionne, ו-Napulione, כנראה על שם דודו, או אחיו הבכור שמת בינקות
  4. ^ ראו McLynn 1998, p.18
  5. ^ למרות רישומים מהאקדמיה לפיהם הגיע ב-23 באפריל, נפוליאון איחר בעקבות תקלה עם מי שהיה צריך ללוות אותו. ראו McLynn 1998, p.15-16
  6. ^ האקדמיה דורגה במקום האחרון מבין עשר האקדמיות הצבאיות בצרפת. McLynn 1998, p.16
  7. ^ Napoleon, the Empress and the Artist p.46, McLynn 1998, p.24
  8. ^ כשנפוליאון עלה לשלטון הוא ביטל את היחס המפנק של האקדמיות הצבאיות לצוערים לטובת יחס קשוח יותר
  9. ^ אם כי לחלק מהמתמודדים היו עוד שתי שנות השכלה נוספות, יותר מאשר לנפוליאון. McLynn 1998, p.26
  10. ^ 1 2 ראו Dwyer 2008, p.42
  11. ^ régiment de La Fère. ייתכן שביקש להצטרף לרגימנט זה מכיוון שידע שהוא מוצב בקורסיקה מולדתו עוד מ-1769, אך ב-1785, כשהצטרף לגדוד, שירתו בקורסיקה רק 20 חיילים והשאר בפרובאנס
  12. ^ חופשיות כזו של קצינים הייתה נהוגה לפני המהפכה הצרפתית; קולונל, לדוגמה, נדרש להיות נוכח ברגימנט רק כחמישה חודשים בשנה. בנוסף לכך, נפוליאון האריך חופשתו בטענות שהוא חולה, ולחילופין שיש סופות המונעות ממנו לשוט מקורסיקה
  13. ^ ראו McLynn 1998, p.37
  14. ^ ראו McLynn 1998, p.56
  15. ^ ראו McLynn 1998, p.57
  16. ^ אליסטיר הורן, "כמה רחוק מאוסטרליץ?", הוצאת דביר, 2005, עמוד 29, "נפוליאון[...] נקרא לייעץ למפקד הלא-מצטיין במיוחד של צבא המהפכה הצרפתי שצר על העיר. בכשרונו הגאוני לקלוט מצב במבט אחד, שעתיד לשמשו כה יפה בשנים הבאות, הוא נתן את ההערכה המזהירה שאם יוכל הכוח הצרפתי להשתלט על צוק לה קר, הנשקף אל נמל טולון, אזי תותחים שיוצבו על הצוק לא יאפשרו לספינותיו של הוד להגן על הנמל. התכסיס הצליח והבריטים גורשו; נפוליאון, שנפצע בירכו, הפך לגיבור בקרב חיילי צבא המהפכה הכושל (אף שעדיין לא נודע מחוץ לשורותיו)".
  17. ^ [1][2][3][4]
  18. ^ Owen Connelly (2006). Blundering to Glory: Napoleon's Military Campaigns. Rowman & Littlefield
  19. ^ Was Napoleon Short? Origins of the 'Napoleon Complex', אתר ערוץ ההיסטוריה
  20. ^ 1 2 Robert Wild, Was Napoleon Bonaparte Short?, About.com
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
קרב נירווינדןקרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראלקרבות איטליהקרב קופנהגןקרב ההונלידןקרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהקרב טרפלגרקרב אולםקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדטקרב אילאוקרב היילסברגקרב פרידלנד קרב אבנסברגקרב אספרן-אסלינגקרב וגראם הפלישה לרוסיהקרב בורודינוקרב ברזינהקרב דרזדןקרב סמולנסקקרב ויטוריהקרב לייפציג קרב קאטר ברהקרב ווטרלו