נפסבה

נפסבה
Népszava
	הדף הראשי של הגיליון הראשון אפריל 1877
מו"ל	XXI. század Média Kft.
מייסד	Viktor Külföldi
עורך ראשי	Péter Németh
תאריכי הופעה	מאי 1877 – הווה (כ־147 שנים)
שפה	הונגרית
מערכת	בודפשט
מדינה	הונגריה
ISSN	1418-1649, 0133-1701, 0237-3785, 1787-4114
	www.nepszava.hu

נֵפְּסַבָה (בהונגרית: Népszava, בתרגום לעברית: "קול העם") הוא יומון פוליטי שמאלי הונגרי ידוע ובעל עבר מפואר. במקור הוא היה העיתון של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית (MSZDP), ואחר כך משנת 1948 עד 1989 היה שופר איגוד העובדים. הוא הופרט במהלך חילופי המשטר בשנת 1989.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהדורה הראשונה של נפסבה (מהדורה בשפה הגרמנית: Volksstimme) הושקה בבודפשט במאי 1877 בעריכת ויקטור קילפלדי. העיתון יצא לאור רק פעם בשבוע במשך זמן רב, ואז עלה לשלוש מהדורות שבועיות. בינתיים, העיתון "הכרוניקה של הפועלים" (שפורסם גם בגרמנית בשם: Arbeiter Wochen-Chronik), שהחל להופיע בשנת 1873, נשאר במהדורה שבועית וניתן לראות בו את קודמו הישיר של נפסבה. בשנת 1880, לאחר מיזוג שתי סיעות המפלגה הסוציאליסטית, הפך העיתון בשפה ההונגרית לשופר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית בשם נפסבה (המהדורה הגרמנית הייתה בשם ארבייטר וואכן-כרוניק-Arbeiter Wochen-Chronik). גרסה שנייה זו של נפסבה פורסמה בעריכת גזה צ'ורבה מה- 1 בפברואר 1880, כ"פרסום מרכזי של הסוציאל-דמוקרטים ההונגרים.

יומון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1 באפריל 1905 פורסמה המהדורה הראשונה של נפסבה כיומון, והפך סוף סוף לעיתון יומי, בעריכת ארנה גרמי (נובמבר 1898-1918), עורך פוליטיקאי שעסק גם בכתיבת דרמה. עורכי העיתון רצו לגייס את הסכומים שנדרשו לרכישת בית דפוס, אך רק ל 2000 מנויים היו המשאבים הכספיים הדרושים לתשלום 2 כתרים לחודש. איכות בית הדפוס התאפיין בהצהרה תכופה על דפי העיתון עד לפני שנת 1945: "אם תמצא שגיאת דפוס בעיתון בעותק נתון, ההוצאה תחזיר לך את מחיר העיתון". אספת המפלגה בשנת 1904 החליטה לפרסם עיתון יומי בן שמונה עמודים, אולם האירועים ודרישות הקוראים ממעמד הפועלים אילצו את העיתון להופיע על עשרה או אפילו על עשרים עמודים. עד שנת 1910 העיתון תפוצת העיתון כבר עלתה על שלושים אלף עותקים יומיים, אך כמות הפרסום הייתה הרבה פחות מזה של עיתונים אחרים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־26 ביולי 1914 הכריז בעיתון באנר בעמוד שלם, "לא רוצים מלחמה!". אולם בסתיו השתנה קולה של העיתונות השמאלית נגד המלחמה: היא קיבלה במהותה את טיעוני הממשלה על הבלתי נמנעות של המלחמה ועל אחריותו הבלעדית של האויב עליה. בשנים 15–1914, למרות המחסור בנייר, ניתנה לעיתון אפשרות לפרסם מהדורת ערב. העיתון שנמכר בשני פילר, נקרא "הנפסבה הקטן", ובחודשי אלה עודד העיתון את הפועלים להחזיק מעמד. בשנת 1916–1917 הממשלה כבר השתמשה לעיתים קרובות בסמכותה הסטטוטורית כדי לאסור "באופן זמני" הוצאת עיתונים או לצנזר אותם. משנת 1907 היה ז'יגמונד קונפי הפובליציסט הראשי של היומון. הוא עבד גם כמתרגם (לימים הפך לקומיסר העם (שר) לעניין העבודה והרווחה הציבורית ואחר כך קומיסר העם לענייני החינוך הציבורי, 1918-19), אך לא ניתן היה לפרסם למשל את המאמר שלו, שהכילה הערכה (בעקבות מותו) על שלטונו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה במשך כמעט שבעה עשורים, וכן ביקורת שנכתבה על ידי קונפי על תוצאות המלחמה.

הרפובליקה הסובייטית ומשטר הורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהכרזת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, נפסבה הופיע כעיתון הבוקר של המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית. בזה אחר זה פרסם מאמרים של המנהיגים הקומוניסטים והפך לאורגן פרו-ממשלתי למרות עשרות שנים של מסורת אופוזיציה שהייתה מאחוריו. לאחר נפילת הרפובליקה היומון פרסם מאמרים חושפניים על מעשי הזוועה של הטרור הלבן, וב־7 בדצמבר 1919 מערכת העיתון והדפוס שלו נחרבו בחבלה. בשנת 1920 נרצחו העורך הראשי בלה שומודי היהודי (מקודם שמו היה שטיינר) ובלה בצ'ו על ידי יחידת אוסטנבורג (יחידת הטרור הלבן) שהייתה ידועה לשמצה ושר הפנים אדן בניצקי, שרמז על תפקידו ברצח של העוצר מיקלוש הורטי נתבע. בין 29 באפריל ל-5 במאי 1921 נאסרה הופעת העיתון. בשני העשורים שבין שתי מלחמות העולם עבר העיתון תקופות קשות. רק בשנת 1927 הוגשו נגדו 320 תיקי תביעה ושר הפנים אסר את הופעתו בשנת 1932.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהנהגת יאקאב ולטנר (משנת 1924), אילש מונוש (1934-1939) וארפאד סקשיץ' (1939-1944) נלחם היומון למען האינטרסים של הפועלים, למען שיפור תנאי החיים והתעסוקה, לרוב תחת איסורים והפעלת כוח אנטי-מהפכני נגדו. גיליון חג המולד של שנת 1941, כדברי גיולה קאלאי, שעבד אז במערכת העיתון, היווה אבן דרך בהתפתחות תנועת העצמאות הלאומית ההונגרית. הנפסבה פורסם בפעם האחרונה במלחמה ב־19 במרץ 1944, ביום שכוחות הוורמכט כבשו את הונגריה ונפתח רק ב־18 בפברואר 1945, כחודש אחרי שחרור בודפשט על ידי הצבא האדום הסובייטי, כעיתון המרכזי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראשות סקשיץ', ואחריו זולטאן הורבאט עד 1949.

1989-1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של העיתונות הממלכתית ההונגרית בין 1948 ל -1989 מסובכת למדי, מכיוון שללא חופש עיתונות קשה לשפוט את ביצועיהם של עורכים, ושל העיתונאים והכותבים חיצוניים. לאחר ההלאמה הפך נפסבה לעיתון של האיגודים המקצועיים בשנת 1948. בתקופת ראקושי ובעידן יאנוש קאדאר אי אפשר היה לשאוף לעצמאות כתיבה ועריכה ולהביע בחופשיות דעות פוליטיות. מספר העותקים של העיתונים לא היה תלוי בביצועי העריכה, אלא בהחלטה של ההנהגה הפוליטית הבכירה.

משנת 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חילופי המשטר הופרט העיתון נפסבה בתנאים מבולבלים, והמערכת בחרה בד"ר אנדראש דיאק כעורך ראשי. בשנת 1994, קנה את העיתון קבוצה בשם ויצו שבראשה של עמד יאנוש פנייה ששינו באופן משמעותי את העיתון. לאחר שפנייה נרצח בשנת 1998 אלמנתו מכרה את העיתון. לאחר חיפוש בעלים שונים וחיפוש קו אידאולוגי, משנת 2005 התקרב העיתון למפלגה הסוציאליסטית ההונגרית ומאז מתפרסם תחת כותרת משנה: "היומון הסוציאל-דמוקרטי".^[1]^[2]

כתביו הבולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחה עם העורך הראשי Beszélgetés Németh Péter főszerkesztővel, 2007. október 30. (Az interjút készítette: Otubu Oritseetemi Mária és Voloncs Laura)
הנפסבה בן 130 A 130 éves Népszava – Töredékek a 130 éves Népszava históriájából
מיהאי רווס:תולדות הנפסבה Révész Mihály: A Népszava története (1945)
ארכיב. מסמכי ארנה גרמי. Garami Ernő iratai, Politikatörténeti és Szakszervezeti Levéltár, PIL 800. f.
a Népszava iratai (1896-1944), Politikatörténeti és Szakszervezeti Levéltár, PIL 659. f.
הנפסבה Tamás Gáspár Miklós: A Népszava
אלבום העיתונות ההונגרית Dersi Tamás–Szántó Tibor: A magyar sajtó képeskönyve (Kossuth Könyvkiadó, 1973)
תולדות העיתונות ההונגרית Kókay György–Buzinkay Géza–Murányi Gábor: A magyar sajtó története (Sajtóház Kiadó, 2000)
תולדות 140 השנים הראשונות של הנפסבה. Dési János (szerk.) Az első 140 év, fejezetek a Népszava történetéből Az első 140 év története