נצרות סורית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נצרות סורית היא המונח הנפוץ למספר כנסיות נוצריות, שמקורן באוכלוסייה הנוצרית דוברת הארמית-סורית במזרח התיכון בין המאות הרביעית לשביעית, שהשפה הסורית עודנה משמשת בליטורגיה שלהן. למרות הבדלים תאולוגיים וריטואליים ניכרים, זרמים אלו חולקים מורשת וזהות משותפת, בייחוד תרגום הפשיטתא של הביבליה. הנצרות הסורית כוללת את הכנסייה הסורית-אורתודוקסית, הכנסייה המארונית, הכנסייה הסורית הקתולית, הכנסייה הכשדית הקתולית, הכנסייה האשורית, הכנסייה הסורית-מלברית הקתולית וזרמים נוספים. בסך הכל, למעלה מעשרה מיליון נוצרים חברים בכנסיות סוריות.

הכנסיות הסוריות השונות נחלקות לפי הקומוניון שהן משתייכות אליו בין זרמים אוריינטליים, "נסטוריאנים" (אף על פי שכינוי זה איננו מדויק) וקתוליים. הן מפוצלות גם לפי המנהג הכנסייתי, בין אלו שנוהגות לפי הנוסח הכשדי (כלדאי) המזרחי, לבין אלו הנוהגות לפי הנוסח האנטיוכי המערבי. הבדל זה נובע מהחלוקה הקדומה בין הניבים המזרחיים והמערביים של השפה הארמית-סורית; הראשון שימש בעיראק ובסביבותיה, והשני במערב סוריה ובדרום טורקיה. מספר כנסיות אימצו נוסחים אחרים. תפוצתן הגאוגרפית משתרעת על המרחב דובר-הסורית ההיסטורי – בימינו, שטחי לבנון, סוריה, דרום טורקיה, עיראק וצפון-מערב איראן – ועל חוף מלבר שבהודו, בו התבססה נוכחות של הכנסייה הפרסית הנסטוריאנית במאה השמינית. יש להן פזורת מהגרים ברחבי העולם שצמחה במאה ה-19 וה-20, וגדלה מאוד עקב מלחמת עיראק ומלחמת האזרחים בסוריה. ארמית סורית משמשת כשפה הליטורגית, אם כי ברמות משתנות: בזרמים השונים נוספו אליה גם יוונית, ערבית, מלאיאלאם ושפות אחרות.

הנצרות התפשטה בסוריה ובמסופוטמיה כבר במאה השנייה, והמוקד הנוצרי הקדום אנטיוכיה מוזכר עוד בספר "מעשי השליחים". אנטיוכיה הייתה אחד מחמש הפטריארכיות בפנטארכיה הקדומה, ומרכזה של אסכולה תאולוגית רבת-השפעה. במאות אלו נערך תרגום הפשיטתא של הברית הישנה והברית החדשה, וכותבים כמו אפרים הסורי, אפרהט, יצחק מאנטיוכיה ובלאי איש כלקיס הותירו מורשת ספרותית המשותפת לכל הכנסיות שקמו במרחב. הפילוגים הגדולים במאה הרביעית והחמישית יצרו פיצול קבוע ומחריף בתוך הנצרות דוברת-הארמית. נידויו וגינויו של נסטוריוס בוועידת אפסוס ב-431 הוביל לכך שהדוגלים בכריסטולוגיה אנטיוכית התבססו בשטחי האימפריה הסאסאנית, שכנסייתה הייתה עצמאית אך לא נפרדת לגמרי מזו הביזנטית. כך קמה כנסיית המזרח (שכונתה "נסטוריאנית", על אף שהכריסטולוגיה שלה שאבה בעיקר מתאודור ממופסואסטיה ולאו דווקא מנסטוריוס). לאחר ועידת כלקדון ב-451, סירבו רבים במזרח הקיסרות הביזנטית לקבל את הדוקטרינה החדשה שאומצה בה. במאה השישית, הנהיג יעקב בר-אדעי את הלא-כלקדונים (שגונו כ"מונופיזיטים") בסוריה והקים למעשה את הכנסייה הסורית-אורתודוקסית.

במאה השביעית והשמינית, כנסיית המזרח ביססה נוכחות חזקה בחוף מלבר שבהודו; הנוצרים המקומיים, שמייחסים עצמם עוד לשליחותו של תומאס הקדוש באזור, הם הודים אתניים אך משתמשים בארמית כשפת התפילה. בלבנון התבססה עוד במאה החמישית היררכיה דוברת-סורית מקומית תחת נזיר בשם מארון הקדוש, שהייתה מלכיתית-אורתודוקסית בתחילה. ב-1182, בהשפעת הצלבנים, הם קיבלו את סמכות האפיפיור וכך התהוותה סופית הכנסייה המארונית. כל הכנסיות אלו התפצלו, נאבקו בינן לבין עצמן, וחלקן אימצו את הקתוליות בתור אוניאטים. ב-1552 התפלגה הכנסייה הכשדית הקתולית, שנעשתה אוניאטית, מתוך כנסיית המזרח. הכנסייה בהודו התפצלה ב-1559 בין רוב שביכר לקבל את הקתוליות של הכובשים הפורטוגזים (כיום קיימות במלבר מספר כנסיות קתוליות-מזרחיות נפרדות המשתמשת עדיין בארמית) לבין מיעוט שנותר באמונתו הקודמת; בשל חולשת כנסיית המזרח, עליה נמנו במקור, הם נאלצו להתאחד עם הכנסייה הסורית-אורתודוקסית. ב-1964 התפצלה כנסיית המזרח בין הכנסייה האשורית לבין "כנסיית המזרח הקדומה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נצרות סורית בוויקישיתוף