נקודת כמישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נקודת כמישהאנגלית: Wilting point) היא סף מינימלי, שמתחתיו הצמח כמש ומאבד מלחץ הטורגור ונובל, לעיתים עד לנקודה שאין ממנה חזרה גם אם יועבר הצמח לסביבה רוויה למשך 12 שעות. מתחת לנקודה זו, כמות המים המוחזקת בקרקע אינה זמינה לצמחים משום שמים אלה צמודים לחלקיקי הקרקע.

במונחים פיזיקליים, נקודת הכמישה (מסומנת כ- θwp) היא תכולת המים בקרקע בנקודה בה הלחץ שווה לזה שהצמח יכול להפעיל כדי לשאוב מים מהנקבובים. לכל צמח תהיה נקודת כמישה שונה, אבל את הממוצע או הסטנדרט מגדירים כ-15 בר. במעבדה, בעזרת עקום תאחיזה על ידי אחוז הלחות תחת לחץ של 1.5k Pa.[1]

פועל יוצא מכך הוא, שהמים הזמינים לצמח הם ההפרש בין כמות המים בקרקע לבין כמות המים בקרקע  בנקודת הכמישה. עובדה זו מקנה חשיבות רבה למושג נקודת הכמישה בתחומי החקלאות. חישוב המים הזמינים לצמח בקרקע חשוב עבור השקיה מדויקת יותר ולא בזבזנית. בעזרת נתוני כמות מים זמינים בקרקע, וכן קצב שאיבת המים על ידי הצמחים, ניתן לקבוע את תדירות השקיה הנדרשת על מנת שלא להגיע לנקודת הכמישה, שכן מצב זה יפגע ביבולים, אך גם לא להשקות ביתר. בנוסף, מידע זה יכול להיות שימושי גם במידול של גידול היבול וחיזוי התוצרת[2].

צמח שגדל בקרקע שעברה את נקודת הכמישה ולכן נבל

בעוד שמושג נקודת הכמישה רלוונטי מאוד עבור צמחים הגדלים בעציצים במעבדה, ישנם מחקרים המראים כי אינו משקף את אשר נמצא בשדה, שכן הוא אינו מתחשב בכך שבתנאי יובש מיצוי המים מפרופיל קרקע אינו אחיד. גידולים הגדלים בתנאי יובש כאלה משאירים את שכבות פני השטח יבשות יותר מאלו הנמצאות בקרבת קרקעית השורש, כנראה משום שצפיפות השורשים גדולה יותר סמוך לפני הקרקע[3]. גורמים נוספים כמו ריכוז מלחים גבוהה בקרקע תורמת גם היא לחוסר האחידות ביניקת המים.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1912 הציגו Lyman Briggs ו Homer LeRoy Shantz לראשונה את המושג מקדם הכמישה (wilting coefficient) המוגדר כאחוז המים בקרקע כאשר הצמחים הגדלים באדמה נובלים לראשונה למצב שממנו לא יוכלו לחזור למצבם הרגיל בעזרת אוויר לח בסביבתם, אלא רק בעזרת תוספת מים לקרקע.[5]

מאוחר יותר Frank Veihmeyer  ו  Arthur Hendrickson מאוניברסיטת דייביס בקליפורניה מצאו כי מקדם הכמישה הוא קבוע (מאפיין) של הקרקע ואינו מושפע מתנאים סביבתיים. לבסוף היה זה  Lorenzo A. Richards שהציע כי הוא נלקח כתכולת המים בקרקע כאשר היא נמצאת תחת לחץ יניקה של 15 בר.[6]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A. B. Makar, K. E. McMartin, M. Palese, T. R. Tephly, Formate assay in body fluids: application in methanol poisoning, Biochemical Medicine 13, 1975-6, עמ' 117–126
  2. ^ K. S. Bose, R. H. Sarma, Delineation of the intimate details of the backbone conformation of pyridine nucleotide coenzymes in aqueous solution, Biochemical and Biophysical Research Communications 66, 1975-10-27, עמ' 1173–1179
  3. ^ J.L Dardanelli, J.T Ritchie, M Calmon, J.M Andriani, An empirical model for root water uptake, Field Crops Research 87, 2004-04, עמ' 59–71 doi: 10.1016/j.fcr.2003.09.008
  4. ^ Rubens Alves de Oliveira, Márcio Mota Ramos, Leonardo Angelo de Aquino, Sugarcane, Elsevier, 2015, עמ' 161–183
  5. ^ Taiz, L. and E. Zeiger, Plant physiology., Oxford University Press, 2015
  6. ^ F. J. Veihmeyer, A. H. Hendrickson, SOIL MOISTURE AT PERMANENT WILTING OF PLANTS, PLANT PHYSIOLOGY 3, 1928-07-01, עמ' 355–357 doi: 10.1104/pp.3.3.355