נרם-סין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נרם-סין (משמעות שמו הוא אהוב על ידי סין; חי כנראה במאה ה-23 לפנה"ס) היה אחד המלכים האכדיים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה הקדומה של מסופוטמיה, שהרחיב את גבולות ממלכת אכד ואיחד בין שומר ואכד. אכד הייתה עיר בדרום מסופוטמיה (אזור עיראק של היום), והפכה לאימפריה האכדית בסביבות 2350 לפנה"ס בתקופת סרגון מאכד, שהיה סבו של נרם-סין. הממלכה גבלה בצפונה עם אשור, בדרום עם שומר, במערב עם נהר הפרת ובמזרח עם נהר החידקל.

פרטים ביוגרפים על נרם-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה ברית שנחתם בין נרם-סין ובין חיתה ? נסיך אוואן (Awan). הכתובת בשפה העילמית נמצאה בשושן. אוסף מוזיאון הלובר

נרם-סין, בנו של מנשתוסו ואחיינו של רימוש. מפורסם בעיקר בשל כיבושיו הרבים, בדיכוי מרידות רבות, בשל היותו נכדו של סרגון מאכד, אשר הקים ובנה את הממלכה הגדולה וכן משום שהכריז על עצמו אל.

כבר עם עלייתו למלוכה, נדרש השליט האכדי לדכא מרד רחב היקף, שבראשותו מלך העיר השומרית כיש, ואליו הצטרפו מלכים רבים, בניסיון להשתחרר משלטונו של נרם-סין. המרד דוכא והמלך החל לכבוש שטחים רבים וסיפח אותם לממלכתו. לפי כתובותיו, נרם-סין כבש גם את הערים החשובות ארמנום, אבלה ועילם. לגבי כיבוש עילם קיימת מחלוקת מפני שנמצא חוזה בריתות עם ח'ת, השליט העילמי שישב באון. טופס הברית כתוב בעילמית והוא החוזה המדיני העתיק ביותר במזרח הקדום שנודע עד כה.[1]

הקרבות שניהל מתועדים בכתובות רבות שהוקדשו למה שמכונה "המרד הגדול" ולמסעות הכיבושים הנרחבות. תעודות אלה נמצאו בעיקר בעיר האשורית כנש. נרם-סין נלחם מאנטוליה וקיליקיה שבצפון (אסיה הקטנה) ועד לעומאן שבדרום. בהמשך מסעותיו הגיע המלך האכדי עד להרי הכסף (הרי הטאורוס) ויער הארזים (הרי אמאנוס) - טורקיה וסוריה, ושיעבד את המקומיים.

מסעות אלה היו ככל הנראה למטרת השגת חומרי גלם יקרים, בעיקר כסף. בהמשך מסעותיו וכיבושיו הגיע נרם-סין לאזור המפרץ הפרסי (הערים דילמון ומגן) שם היו מחצבים רבים ביניהם אבן החן לפיס לזולי וסטאטיט, עליהם רצה השליט לשים את ידו.

כינויו הרבים והשבח לשמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבושים הרבים שינו באופן משמעותי את טריטוריית הממלכה האכדית בימי נרם-סין והביאו לשינוי מעמדו האזורי. ניתן לראות שינויים אלו בכינוייו הרבים אשר הודבקו לו באזורים נרחבים בממלכה הכבושה- "מלך ארבע הכנפות" אשר משמעותו קרבה למעמד אלוהי. כתובות רבות נמצאו באזור לגש מכנות אותו "נרם-סין האלוהי", "אלוהי אכד". הכינויים הללו מקבלים משנה תוקף בהאסטלה של נרם-סין שנמצאה בשושן ומתארת את "המלך חובש כובע האל". נראה שתיאורים אלו הם תולדה של כיבושים רבים ושדרוג מעמדו הרם של מנצח גדול ושולט יחיד בממלכה הנרחבת . בנוסף, לא רק כינויים הודבקו למלך האכדי אלא גם סיפורי גבורה ואגדות. בטקסטים בבליים נמצאו תיאורים המראים את נרם-סין כמי שהתמודד עם פלישה של מספר עצום של לוחמים, שגופם גוף של העוף קורא ופניהם פני עורב. הם פלשו למרחבי אסיה הקטנה ומסופוטמיה והגיעו עד למפרץ הפרסי. לאחר תיאור ניסיונותיו של נרם-סין להדוף את האויב, מסתיימת האגדה בהבטחה למלך להשמדת האויב בהתערבותם הבלעדית של האלים וזאת באמצעות מצור, שרפה, דם, בצורת, עוינות ושנאה בין בני האדם וכדברי נרם-סין עצמו: "האלים הגדולים הביאו עליהם כליה, לא ידי הביאה עליהם את מותם".

סוף מלכותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נרם-סין נודע כבונה ארמונות ומשפץ מקדשים לאלים. רוב הבנייה הוקדשה לאל אנליל, האל הראשי בפנתאון השומרי ומפטרונה של העיר ניפור. ממצאים מראים שהוא בנה ושיפץ בערים השומריות הקדומות ניפור, נגירסו ולגש. לאחר שלא קיבל אישור מהאלים בפעם השנייה לביצוע השיפוץ בניפור, החריב נרם-סין את המקדש בזעמו ובתסכולו. כתוצאה מכך, מסופר שהאל אנליל התעצבן מאוד על נרם-סין. ניתן לראות זאת בקינה השומרית "קללת אכד", ממנה עולה כי זעמו של אנליל מתפרץ על המלך האכדי בעקבות החרבת מקדשו. יש הטוענים שזוהי תחילתה של נפילת ממלכת אכד. אך לא זו בלבד הסיבה של תחילת הנפילה: קיימת גרסה נוספת הטוענת שתנועה רבה של עמים ברברים פרצו לתוך ממלכת אכד, עברו דרכה והחישו את קצה. העם ה"גותי" (ככל הנראה מהרי הזגרוס), עמי ה"לולובו" ששכנו מצפון לאכד ועמי ה"מרת" האמוריים אשר נדדו מהמערב. סיבות אלו החשו את כליונה של ממלכת אכד. לימי נרם-סין מיוחס חורבן אכד, והוא מתואר לעיתים כאחרון מלכי הממלכה האכדית הגדולה, אולם אין זה כך. על בנו, שַרְ-כַּלי-שַרי (אנ') שירש אותו, ידוע מעט מאד, דבר מלמד על היחלשותה של הממלכה הגדולה בימי נרם-סין עד לקריסתה הסופית בימי בנו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך "מסופוטמיה", האנציקלופדיה המקראית, כך ה', עמ' 68–70
  • משה ויינפלד, שבועת אמונים לאסרחדון - אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, א, 1975, עמ' 88-51
  • Potts, D.T, Cambridge, "The archaeology of Elam"[דרושה הבהרה]
  • Joan Goodnick Westenholz, Legends of the Kings of Akkade, 1997  

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נרם-סין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ויינפלד, משה, שבועת אמונים לאסרחדון - אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, א, 1975, 63