נשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי
Président du Comité international olympique
הוועד האולימפי הבינלאומיהוועד האולימפי הבינלאומי
איוש נוכחי גרמניהגרמניה תומאס באך
תאריך כניסה לתפקיד 10 בספטמבר 2013
דרכי מינוי בחירה על ידי מושב הוועד האולימפי הבין-לאומי
תחום שיפוט הוועד האולימפי הבינלאומיהוועד האולימפי הבינלאומי הוועד האולימפי הבינלאומי
מעון שווייץשווייץ ארמון לוזאן, לוזאן, שווייץ
מושב המשרה שווייץשווייץ לוזאן, שווייץ
משך כהונה קצוב 8 שנים עם אופציה להארכה של 4 שנים נוספות
ייסוד המשרה 1894
איוש ראשון יוון 1828יוון 1828 דמטריוס ויקאלאס
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נשיא הוועד האולימפי הבין-לאומיצרפתית: Président du Comité international olympique) הוא נשיא מועצת המנהלים האחראית על ניהול הוועד האולימפי הבין-לאומי (IOC) וענייניו. מועצת המנהלים של ה-IOC מורכבת מהנשיא, ארבעה סגני נשיאים ועשרה חברים נוספים בוועד האולימפי.[1] כל חברי הדירקטוריון נבחרים על ידי מושב הוועד האולימפי, בהצבעה חשאית.

הוועד האולימפי הבין-לאומי מארגן את המשחקים האולימפיים המודרניים, הנערכים מדי שנתיים, לסירוגין משחקי קיץ וחורף (כל אחד פעם בארבע שנים). נשיא הוועד האולימפי מכהן בתפקידו לשתי קדנציות של ארבע שנים, שניתן להאריך פעם אחת בלבד לכהונה נוספת בת ארבע שנים, ולכן הוא מצופה להוביל את הארגון של לפחות שני משחקי קיץ אולימפיים ושני משחקי חורף אולימפיים. אם ייבחר מחדש, הנשיא צפוי להוביל שלוש אולימפיאדות בכל עונה.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון המקורי של הוועד האולימפי היה שהמדינה שמארחת את המשחקים תקבל גם את תפקיד הנשיא. עם זאת, רעיון זה נזנח במהירות.[3]

דמטריוס ויקאלאס (1894–1896)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברון פייר דה קוברטן רצה לשחזר את המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך אף אחד מהניסיונות שלו, למשל משחקי זאפאס, לא צלחו. דה קוברטן פנה לאחד הנציגים הבולטים ביותר של הקהילה היוונית בפריז - דמטריוס ויקאלאס - והזמין אותו לקחת חלק בקונגרס אותו ארגן.[4] אתונה נבחרה לארח את המשחקים האולימפיים של 1896, ודמטריוס ויקאלאס נבחר כדין לנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבין-לאומי.[5]

פייר, הברון דה קוברטן (1896–1925)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פייר, הברון דה קוברטן, נבחר לנשיאות הוועד האולימפי הבין-לאומי, כאשר דמטריוס ויקאלאס פרש מתפקידו לאחר האולימפיאדה שנערכה בארצו. למרות הצלחתה הראשונית, התנועה האולימפית התמודדה עם זמנים קשים, שכן משחקי 1900פריז של דה קוברטן עצמו) ומשחקי 1904 בסנט לואיס הועמדו שניהם בצילם של הירידים העולמיים - ה-Exposition Universelle ב-1900 ותערוכת הרכישה של לואיזיאנה ב-1904 - וזכו לתשומת לב מועטה.[6]

המשחקים המשולבים של 1906 באתונה השיבו לתנועה את המומנטום, והמשחקים האולימפיים הפכו לאירוע הספורט החשוב ביותר. דה קוברטן יצר את קרב החמש המודרני לאולימפיאדת 1912 בסטקהולם. הוא פרש מנשיאות ה-IOC לאחר אולימפיאדת הקיץ 1924, שהייתה מוצלחת הרבה יותר מהניסיון הראשון בפריז ב-1900. דה קוברטן הוחלף בתפקידו ב-1925 על ידי אנרי דה באייה-לאטור הבלגי.

דה קוברטין נשאר נשיא כבוד של ה-IOC עד מותו ב-1937 בז'נבה, שווייץ. הוא גם עיצב את הדגל האולימפי ב-1914.

אנרי, הרוזן דה באייה-לאטור (1925–1942)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנרי, הרוזן דה באייה-לאטור נבחר לנשיא הוועד האולימפי ב-1925, לאחר שמייסד התנועה האולימפית המודרנית, הברון דה קוברטן, פרש מתפקידו. הרוזן הבלגי הנהיג את הוועד האולימפי עד מותו ב-1942, אז ירש אותו סגנו זיגפריד אדסטרם.

זיגפריד אדסטרם (1942–1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי, אנרי דה באייה-לאטור, נפטר ב-1942, סגנו, התעשיין השוודי זיגפריד אדסטרם, נכנס לתפקיד הנשיא בפועל עד סוף מלחמת העולם השנייה, אז נבחר רשמית לנשיא ה-IOC. הוא מילא תפקיד חשוב בהחייאת התנועה האולימפית לאחר המלחמה.

בשנת 1931, אדסטרם היה מעורב בהחלטה השנויה במחלוקת לאסור על האצן הפיני פאבו נורמי להתחרות באולימפיאדת לוס אנג'לס 1932, שכן ה-IOC החשיב את נורמי כספורטאי מקצועי. החלטה זו השפיעה לרעה על מערכת היחסים של פינלנד עם שוודיה, שכן נורמי היה גיבור לאומי בארצו.

אדסטרום פרש מנשיאות ה-IOC ב-1952 וירש אותו אוורי ברנדג'.

אוורי ברנדג' (1952–1972)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוורי ברנדג' הפך לסגן נשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי ב-1945 ולאחר מכן נבחר לנשיא ב-1952, במושב ה-47 של ה-IOC בהלסינקי.[7] בזמן שכיהן כנשיא, ברנדג' הוליד שני בנים עם אישה שלא היה נשוי לה. כדי למנוע שערורייה פוליטית, הוא ביקש להוריד את שמו מתעודות הלידה של הילדים.[8][9]

במהלך כהונתו כנשיא ה-IOC, ברנדג' התנגד בתוקף לכל צורה של מקצוענות במשחקים האולימפיים. בהדרגה, דעה זו הפכה פחות מקובלת על ידי עולם הספורט וחברי IOC אחרים, אך דעותיו הובילו לכמה תקריות מביכות, כמו הרחקת גולש הסקי האוסטרי קרל שרנץ מאולימפיאדת החורף 1972 בסאפורו. כמו כן, הוא התנגד להחזרת המדליות האולימפיות לאתלט האינדיאני ג'ים ת'ורפ, שהמדליות נשללו ממנו כאשר התגלה ששיחק בייסבול חצי מקצועני לפני שהשתתף באולימפיאדת הקיץ של 1912 (שם ניצח את ברנדג' בפנטאתלון ובקרב עשר). למרות זאת, ברנדג' קיבל את ה"שמטוניות" ממדינות הגוש המזרחי, שבהן חברי הצוות היו סטודנטים, חיילים או אזרחים העובדים במקצוע שאינו ספורט, אך למעשה קיבלו תשלום ממדינותיהם כדי להתאמן במשרה מלאה, וטען שזוהי "דרך החיים שלהם". מעמד החובב של ת'ורפ הוחזר לו על ידי איגוד האתלטים החובבים ב-1973, לאחר פרישתו של ברנדג'. ה-IOC חנן רשמית את ת'ורפ ב-1982 והורה להעניק את המדליות שלו לאחר מותו למשפחתו.[10]

ברנדג' גם התנגד לכל מה שהוא ראה כספורט פוליטי. באולימפיאדת הקיץ 1968 במקסיקו סיטי, האצנים האמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס הרימו את אגרופים כדי להפגין תמיכה בתנועת הכוח השחור במהלך טקס חלוקת המדליות. ברנדג' הורה ל-USOC, הוועד האולימפי של ארצות הברית, לגרש את שני האפרו-אמריקאים מהכפר האולימפי ומהנבחרת האולימפית. כאשר ה-USOC סירב, איים ברנדג' להחרים את כל הנבחרת האולימפית של ארצות הברית. עם זאת, ברנדג' לא הביע התנגדות להצדעות נאציות במהלך אולימפיאדת ברלין ב-1936, שנערכה בגרמניה הנאצית.

לורד קילנין (1972–1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייקל מוריס, הברון השלישי של קילנין, נבחר לנשיא המועצה האולימפית של אירלנד (OCI) ב-1950, והפך לנציג האירי בוועד האולימפי הבין-לאומי ב-1952. הוא הפך לסגן נשיא ה-IOC ב-1968, וירש את אוורי ברנדג' בנשיאות ב-23 באוגוסט 1972, לאחר שנבחר במושב ה-73 של ה-IOC במינכן, לפני אולימפיאדת הקיץ של 1972 שהתרחשה בעיר.[11]

התנועה האולימפית חוותה תקופה קשה בזמן כהונתו של קילנין, שהיא נאלצה להתמודד עם תוצאות הטרגדיה במשחקי מינכן 1972 והכישלון הכלכלי של משחקי מונטריאול 1976. בשל התעניינות מצומצת ביותר של ערים באירוח האולימפיאדות, הערים לייק פלאסיד, ניו יורק ולוס אנג'לס, קליפורניה נבחרו לארח את משחקי החורף של 1980 ומשחקי הקיץ של 1984, בהתאמה, בהיעדר ערים מתחרות כלשהן.

קילנין התפטר לפני אולימפיאדת הקיץ 1980 במוסקבה, לאחר החרם הפוליטי המאסיבי של הגוש המערבי על המשחקים במחאה על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, אך המשיך בתפקידו עד סיום המשחקים.

חואן אנטוניו סמראנש (1980–2001)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגריר ספרד בברית המועצות ומונגוליה, חואן אנטוניו סמראנש, נבחר לנשיאות הוועד האולימפי הבין-לאומי ב-16 ביולי 1980 במושב ה-83 של הוועד האולימפי במוסקבה. במהלך כהונתו, סמראנש הצליח להפוך את התנועה האולימפית לבריאה כלכלית, עם עסקאות טלוויזיה וחסויות גדולות. אף על פי שמדינות הגוש המזרחי החרימו את אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, מספר שיא של ספורטאים השתתפו באותם משחקים, ומספר המדינות החברות ב-IOC והשתתפו גדל בכל אולימפיאדה בתקופת נשיאותו. בעקבות חזונו של סמראנש שהספורטאים הטובים ביותר יתחרו באולימפיאדה, החלה קבלה הדרגתית של ספורטאים מקצוענים לתחרויות.

אחד ההישגים של סמראנש היה חילוץ הוועד האולימפי מהמשבר הכלכלי בו היה מצוי בשנות ה-70. המשחקים עצמם היוו נטל כבד על הערים המארחות, עד שנראה כי לא תימצא מארחת לאולימפיאדות עתידיות. תחת שמראנש, ה-IOC שיפר את הסדרי החסות שלו, ובחר ללכת עם ספונסרים גלובליים במקום לאפשר לכל וועד לאומי לקחת ספונסרים מקומיים,. שמראנש גם חתם עסקאות שידור חדשות שהכניסו כסף רב לוועד.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה הוועד האולימפי הבין-לאומי בלוזאן, שווייץ

גם בתקופת כהונתו כנשיא ה-IOC, סמרנץ' התעקש שיפנו אליו בתואר "הוד מעלתו" (His Excellency), תואר המשמש ראשי מדינות וממשלות. בנוסף, כשהוא נסע לעסקים אולימפיים, הוא היה מתעקש על לימוזינה עם נהג וכן סוויטה נשיאותית במלון המשובח בכל עיר שבה ביקר. ה-IOC שילם שכירות שנתית של 500,000 דולר אמריקאי לשנה בסוויטה נשיאותית עבור שהותו בלוזאן, שווייץ, שבה ממוקם מטה ה-IOC.[12]

מלבד דרישות הפאר שלו, הוא ספג ביקורת על שערוריות השיפוט, הסימום והשחיתות המשתוללת שהתרחשו תחת משמרתו. חקירה בדלתיים סגורות הדיחה מאוחר יותר כמה מחברי הוועד האולימפי בגין קבלת שוחד, אך ניקתה את סמראנש מהאישומים נגדו. סמראנש הכריז שהמשבר החמור ביותר של ה-IOC הסתיים, אך קבוצה של ספורטאים אולימפיים לשעבר, בראשות מארק טוקסברי, המשיכה לדחוף להדחתו.

כאשר נשא את נאום הנשיא בתום כל אולימפיאדת קיץ, סמראנש עשה לעצמו למנהג לשבח את המארגנים בכל אולימפיאדה על כך שהציגו את המשחקים "הטובים ביותר אי פעם".[13][14][15]

ז'אק רוג (2001–2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייט הפין ונשיא הוועדים האולימפיים האירופיים הבלגי, ז'אק רוג (לימים רוזן רוג הראשון), נבחר לנשיא ה-IOC השמיני ב-16 ביולי 2001 במושב ה-112 של הוועד האולימפי במוסקבה כיורשו של חואן אנטוניו סמראנש, שהוביל את הוועד האולימפי הבין-לאומי מאז 1980.

תחת הנהגתו, הוועד האולימפי שאף ליצור אפשרויות נוספות עבור מדינות מתפתחות לארח את המשחקים האולימפיים. רוג האמין שניתן להשיג את החזון הזה בעתיד הלא רחוק באמצעות גיבוי ממשלתי ומדיניות חדשה של הוועד האולימפי המגבילה את הגודל, המורכבות והעלות הדרושה לאירוח האולימפיאדה.

באולימפיאדת החורף סולט לייק סיטי 2002, רוג הפך לנשיא ה-IOC הראשון שנשאר בכפר האולימפי, כדי ליצור מגע קרוב יותר עם הספורטאים.[16]

במהלך טקסי הפתיחה של אולימפיאדת החורף ונקובר 2010, נשא רוג הנצחה של גולש הלוז' הגאורגי נודר קומאריטאשווילי, לאחר תאונת האימונים הקטלנית שלו ב-12 בפברואר 2010.

רוג פרש בתום המושב ה-125. הוא נפטר ב-29 באוגוסט 2021 בגיל 79.

רוג דחה את הקריאות לקיום דקת דומייה לציון יום השנה ה-40 לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן במהלך טקסי הפתיחה של אולימפיאדת לונדון 2012, למרות הבקשה של משפחות י"א החללים שנחטפו ונרצחו על ידי ארגון הטרור הפלסטיני ספטמבר השחור. קריאה זו הגיעה גם מארגונים יהודיים ברחבי העולם ופוליטיקאים מארצות הברית, ישראל, קנדה, איטליה, אוסטרליה וגרמניה. הוא והוועד האולימפי בחרו במקום זאת בטקס קטן יותר בלונדון שהתקיים ב-6 באוגוסט, ואחד נוסף בבסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק ביום השנה ה-40 למתקפה, 5 בספטמבר.[17]

תומאס באך (2013-הווה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסייף הגרמני תומאס באך נבחר לנשיא הוועד האולימפי הבין-לאומי ב-10 בספטמבר 2013, כמחליפו של ז'אק רוג, במושב ה-125 של ה-IOC בבואנוס איירס. אירוע הבכורה שלו היה אולימפיאדת החורף 2014 בסוצ'י, רוסיה, והוא היה אחד מנשיאי ה-IOC שלקחו חלק באירועי ספורט אחרים שהתקיימו.

בתקופת כהונתו של באך הוזכרו לראשונה י"א חללי מינכן, 11 הספורטאים הישראלים שנרצחו באולימפיאדת מינכן 1972 על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, בטקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 2020, 49 שנים אחרי הטבח.

רשימת הנשיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיאי הוועד האולימפי הבין-לאומי
מספר נשיא תחילת כהונה סיום כהונה זמן כהונה אולימפיאדות בזמן כהונתו
1 יוון 1828יוון 1828 דמטריוס ויקאלאס 1894 1896 שנתיים 1: אולימפיאדת אתונה (1896)
2 צרפתצרפת פייר דה קוברטן 1896 1925 29 שנים 8: אולימפיאדת פריז (1900), אולימפיאדת סנט לואיס (1904), אולימפיאדת אתונה (1906), אולימפיאדת לונדון (1908), אולימפיאדת סטוקהולם (1912), אולימפיאדת אנטוורפן (1920), אולימפיאדת שאמוני (1924), אולימפיאדת פריז (1924)
3 בלגיהבלגיה אנרי דה באייה-לאטור 1925 1942 17 שנים 6: אולימפיאדת סנט מוריץ (1928), אולימפיאדת אמסטרדם (1928), אולימפיאדת לייק פלאסיד (1932), אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932), אולימפיאדת גרמיש-פרטנקירכן (1936), אולימפיאדת ברלין (1936)
4 שוודיהשוודיה זיגפריד אדסטרם 1942 15 באוגוסט 1952 10 שנים 4: אולימפיאדת סנט מוריץ (1948), אולימפיאדת לונדון (1948), אולימפיאדת אוסלו (1952), אולימפיאדת הלסינקי (1952)
5 ארצות הבריתארצות הברית אוורי ברנדג' 15 באוגוסט 1952 11 בספטמבר 1972 20 שנים ו-27 ימים 10: אולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956), אולימפיאדת מלבורן (1956), אולימפיאדת סקוו ואלי (1960), אולימפיאדת רומא (1960), אולימפיאדת אינסברוק (1964), אולימפיאדת טוקיו (1964), אולימפיאדת גרנובל (1968), אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968), אולימפיאדת סאפורו (1972), אולימפיאדת מינכן (1972)
6 אירלנדאירלנד מייקל מוריס, הלורד קילנין 11 בספטמבר 1972 3 באוגוסט 1980 7 שנים ו-326 ימים 4: אולימפיאדת אינסברוק (1976), אולימפיאדת מונטריאול (1976), אולימפיאדת לייק פלאסיד (1980), אולימפיאדת מוסקבה (1980)
7 ספרדספרד חואן אנטוניו סמראנש 3 באוגוסט 1980 16 ביולי 2001 20 שנים ו-346 ימים 10: אולימפיאדת סרייבו (1984), אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984), אולימפיאדת קלגרי (1988), אולימפיאדת סיאול (1988), אולימפיאדת אלברוויל (1992), אולימפיאדת ברצלונה (1992), אולימפיאדת לילהאמר (1994), אולימפיאדת אטלנטה (1996), אולימפיאדת נאגנו (1998), אולימפיאדת סידני (2000)
8 בלגיהבלגיה ז'אק רוג 16 ביולי 2001 10 בספטמבר 2013 12 שנים ו-56 ימים 6: אולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002), אולימפיאדת אתונה (2004), אולימפיאדת טורינו (2006), אולימפיאדת בייג'ינג (2008), אולימפיאדת ונקובר (2010), אולימפיאדת לונדון (2012)
9 גרמניהגרמניה תומאס באך 10 בספטמבר 2013 מכהן 9 שנים ו-68 ימים 6: אולימפיאדת סוצ'י (2014), אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016), אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018), אולימפיאדת טוקיו (2020), אולימפיאדת בייג'ינג (2022), אולימפיאדת פריז (2024)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Executive Board". The International Olympic Committee. נבדק ב-25 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Gibson, Owen (10 בספטמבר 2013). "Thomas Bach elected to succeed Jacques Rogge as IOC president". The Guardian. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ and the Olympic Movement
  4. ^ Llewellyn Smith, Olympics in Athens, 88
  5. ^ Mallon, Bill; Heijmans, Jeroen (2011-08-11). Historical Dictionary of the Olympic Movement (באנגלית). Scarecrow Press. p. 371. ISBN 978-0-8108-7522-7.
  6. ^ Louis A. Ruprecht (29 ביוני 2002). Was Greek Thought Religious?: On the Use and Abuse of Hellenism, from Rome to Romanticism. Palgrave Macmillan. p. 156. The 1900 Olympic Games were held in Paris, so as to coincide with the Parisian World's Fair. They were completely upstaged by the fair. So, too, in 1904, when the Games were brought to ... St. Louis, where the World's Fair was to be held. Here, again, the Fair far overshadowed the Games. {{cite book}}: (עזרה)
  7. ^ Comité International Olympique (בספטמבר 1959). "Extract of the minutes of the 47th session – Helsinki 1952 (Palais de la Noblesse)" (PDF). Bulletin du Comité International Olympique (34–35): 22. נבדק ב-19 ביולי 2007. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ Johnson, William (4 באוגוסט 1980). "Avery Brundage: The Man Behind The Mask". Sports Illustrated. נבדק ב-11 באוקטובר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Tax, Jeremiah (16 בינואר 1984). "An In-depth Look At Both The Seemly And Seamy Sides Of Avery Brundage". Sports Illustrated. נבדק ב-11 באוקטובר 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  10. ^ "The Olympics in Photos – Jim Thorpe". Scholastic Corporation. נבדק ב-13 באוגוסט 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Olympic Review, N59, October 1972, p. 355, available online
  12. ^ "Years of greed and corruption have caught up at last with the international Olympic committee". CNN. נבדק ב-22 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Simon Kuper, "Beijing strikes gold in the propaganda Olympics", Financial Times, 29 September 2007, p. 10.
  14. ^ "The Coca Cola Olympics", The Irish Times, 5 August 1996, p. 15.
  15. ^ "Yes, Mr Samaranch, the Sydney Games were terrific. But who won?". The National. נבדק ב-29 באוגוסט 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "OLYMPICS; Rogge Given Authority To Cancel the Olympics". The New York Times. 21 בספטמבר 2001. נבדק ב-28 ביולי 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  17. ^ Wilson, Stephen (21 ביולי 2012). "1972 Olympics Munich Massacre Anniversary: IOC President Jacques Rogge Rules Out Minute Of Silence". Huffington Post. {{cite news}}: (עזרה)