נשיא מיאנמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נשיא מיאנמר
ပြည်ထောင်စုမြန်မာနိုင်ငံတော်၏ သမ္မတများ
President Htin Kyaw.jpg
איוש נוכחי:
טין צ'ו
תחום שיפוט מיאנמר עריכת הנתון בוויקינתונים
ייסוד המשרה 4 בינואר 1948 עריכת הנתון בוויקינתונים
www.president-office.gov.mm
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נשיא הרפובליקה של איגוד מיאנמר הוא ראש מדינת מיאנמר המכהן גם כראש הממשלה. הנשיא מוביל את הרשות המבצעת של הממשלה הבורמזית, ועומד בראש קבינט המדינה. הנשיא נבחר על ידי חברי הפרלמנט, לא על ידי האוכלוסייה הכללית.

הנשיא הנוכחי של מיאנמר הוא טין צ'ו, שמכהן בתפקיד מאז 30 במרץ 2016.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1863, אזורים שונים של בורמה של ימינו נשלטו בנפרד. בין 1824 ל-1886 נכבשה בורמה בהדרגה על ידי האימפריה הבריטית, וסופחה להודו הבריטית. מאז 1862, הממשל הקולוניאלי, שוכן בבניין המזכירות (המכונה: "בנין השרים") בראנגון (כיום יאנגון), בראשות הממונה הראשי (1862-1897) או סגן המושל (1897-1923), שעמד בראש המנהל, והיה כפוף למושל הכללי של הודו.

מה-31 בינואר 1862 ועד ה-1 במאי 1897, השלטון הבריטי בבורמה היה מצוי בלחץ מצד הממונה הראשי. ההרחבה הבאה של בורמה הבריטית, עם הרכישה של בורמה העליונה ואזור שאן במשך כל התקופה הזו, הגדילה את דרישות התפקיד, והובילה שדרוג בהנהגה הקולוניאלית והרחבת הממשלה (בורמה זכתה לממשלה נפרדת ומועצה מחוקקת בשנת 1897). כתוצאה מכך, החל מיום 1 במאי 1897 ועד ה-2 בינואר 1923, המחוז היה בראשות סגן מושל.

בשנת 1937, בורמה הופרדה רשמית מהודו הבריטית והחלה להיות מנוהלת כמו מושבה בריטית נפרדת, עם מחוקקים שנבחרו באופן מלא, והורכבו מהסנאט ומבית נבחרים. החל מה-2 בינואר 1923 עד 4 בינואר 1948, הבריטים בבורמה הובלו על ידי מושל, שהוביל את הממשלה והיה אחראי על הגנת המושבה, יחסי חוץ, כלכלה, ועל האזורים האתניים. החל מה-1 בינואר 1944 ועד 31 באוגוסט 1946, המושל הצבאי הבריטי שלט במושבה. במהלך הכיבוש היפני של בורמה בין 1942 ל-1945, מפקד הצבא היפני עמד בראשות הממשלה, בעוד המושל שמינו הבריטים נשלח לגלות.

בשנת 1948 קיבלה בורמה את עצמאותה. במדינה עמד נשיא מאז 1948 ועד 1962, ולאחר מכן מ-1974 ל-1988. בין 1962 ל-1974 ובין 1988 ל-2011, עמדה בורמה תחת משטרים צבאיים.

ממרץ 2011 שימש בתפקיד הנשיא תיין סיין, שנבחר על ידי חברי הפרלמנט, בהמלצת הנשיא הקודם, הגנרל טהאן שווה ששלט במדינה מאז 1992. סיין דגל במדיניות מתונה של רפורמות אחרי שנים רבות של משטר צבאי בארצו. הוא שחרר אסירים פוליטיים רבים (ביניהם: אונג סן סו צ'י), ושיפר את יחסי ארצו עם ארצות הברית. בנובמבר 2015 נערכו הבחירות החופשיות הראשונות במדינה מאז 1990, בהם זכתה מפלגת "הליגה הלאומית לדמוקרטיה" (NLD), וב-30 במרץ 2016 הושבע טין צ'ו, חבר המפלגה, לתפקיד הנשיא.[1]

דרישות התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוקה של מיאנמר, על מנת להתמודד לתפקיד צריכים להתמלא במועמד התנאים הבאים:

  • ישמור אמונים למדינה ולתושביה לפי רוח התקופה.
  • יחשב כאזרח מיאנמר, שנולד לשני הורים שנולדו בשטח השיפוט של הרפובליקה ואשר אף הם נחשבים אזרחי המדינה, לפי חוק האזרחות של מיאנמר.
  • יהיה לפחות בגיל 45.
  • מכיר היטב את ענייני הרפובליקה בנושאים מדיניים, מנהליים, כלכליים וצבאיים.
  • יהיה אדם ששהה ברציפות ברפובליקה במשך 20 שנים לפחות עד למועד בחירתו כנשיא. (שהות רשמית במדינה זרה עם אישור מטעם הרפובליקה נחשבת כשהות במדינה).
  • הוא עצמו, אחד ההורים, בן הזוג, אחד הילדים הלגיטימיים או בני זוגם לא הצהירו אמונים למעצמה זרה, לא נושאים בכל כוח ואף אינם אזרחים זרים של מדינה זרה. הם אינם זכאים ליהנות מזכויות היתר של נתין של ממשלה זרה או אזרח של מדינה זרה.
  • יהיה בעל כישורים לנשיאות שיקבעו בנפרד, בנוסף לכישורים שנקבעו לצורך התמודדותו בבחירות.

עם כניסתו למשרד והשבעתו לתפקיד, הנשיא אסור על פי החוק  מלהשתתף בכל פעילות פוליטית.

תהליך הבחירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא אינו נבחר על ידי הציבור באופן ישיר. במקום זאת הוא נבחר בעקיפין על ידי חברי האלקטורים, הגוף הבוחר המייצג את העם. הגוף מורכב משלוש ועדות נפרדות.[2]

שלושת המרכיבים של הוועדה הם:

  1. פוליטיקאים חברי בית הלאומים המיוצגים בצורה פרופורציונלית לפי גודל האזור שהם מייצגים.
  2. פוליטיקאים חברי בית הנבחרים המיוצגים בצורה פרופורציונלית לפי גודל האוכלוסייה שהם מייצגים.
  3. חברי פרלמנט צבאיים הממונים באופן אישי על ידי שירותי הביטחון והצבא (חברי פרלמנט אלו משולבים בשני הבתים הנ"ל).

בהליך הבחירה כל אחד מהוועדות בוחר בנשיא אחד מטעמו. לאחר מכן "עצרת האיחוד" (כינוי לשני בתי הפרלמנט של מיאנמר: בית הלאומים ובית המחוקקים) מצביעים עבור אחד משלושת המועמדים. המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר הוא הזוכה לתפקיד נשיא המדינה, בעוד ששני המועמדים האחרים מקבלים את תפקיד סגן נשיא המדינה.[2]

תהליך דומה היה נהוג בעבר, אז חברי פרלמנט משני הבתים היו בוחרים בנשיא בהצבעה חשאית. שיטה זו הוצאה מחוץ לחוק בחוקת מיאנמר של 1947. הנשיא היה אז אחראי גם על מינוי ראש הממשלה (בעצה אחת עם בית הנבחרים), שהיה מוכר חוקתית כמו ראש הממשלה ואף הוביל את הקבינט.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]