נשים רדיקליות בניו יורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נשים רדיקליות בניו יורק
New York Radical Women
תחום פמיניזם
שפה רשמית אנגלית
מדינה ארצות הברית
מקום פעילות ניו יורק, ארצות הברית
אנשי מפתח רובין מורגן, קרול האניש, שולמית פיירסטון, קייט מילט, אלן ויליס
תקופת הפעילות 1967–1969 (כשנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נשים רדיקליות בניו יורקאנגלית: New York Radical Women) הייתה קבוצה פמיניסטית רדיקלית, אשר פעלה בין השנים 1967- 1969 והשתייכה לגל השני של הפמיניזם. הקבוצה ידועה בהפגנה שקיימה נגד תחרות "מיס אמריקה"[1][2][3].

הקמת הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה הוקמה בשנת 1967 ביוזמה של מספר נשים פעילות בארגוני מחאה לזכויות אדם. הן החלו לערוך מפגשים ובהן לדון בחוויות מתוך חייהן האישיים שבהן נאלצו להתמודד עם סקסיזם ויחס מפלה מצד החברה הגברית[4]. תוך זמן קצר הצטרפו גם נשים נוספות. בתחילת דרכה מנתה הקבוצה כמה עשרות נשים, ובעת התפרקותה כללה כמה מאות נשים[5].

תקופת תחילת הגל השני של הפמיניזם התאפיינה ברצונן של נשים לגבש חזון פוליטי עבור התנועה וליצור ערכים מובהקים, לא אחת עלו מחלוקות בנוגע לאפשרות של נשים להשיג שינוי דרך השתתפות במאבקים חברתיים אחרים, או שהדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי מאבק עצמאי ונפרד משלהן[6]. קבוצת "נשים רדיקליות בניו יורק" טענה כי דרך הפעולה המועדפת במאבק הפמיניסטי צריכה להיות פעילות בקבוצות קטנות של נשים בלבד[6].

רבות מן החברות היו פעילות בארגונים חברתיים אחרים טרם הקמת הקבוצה, כגון ארגוני סטודנטים, מחאות אנטי מלחמתיות, השמאל החדש והתנועה לחופש הביטוי. אותן נשים היו עדות לרוח המחאה החברתית שהייתה ניכרת בשטח באותן שנים, בעיקר ההתנגדות למלחמת וייטנאם ומחאות אפרו אמריקאים נגד אפליה גזעית וחשו שיש צורך להשתמש באותה רוח מחאה בציבור, אולם תוך כדי כך לבדל את מאבק הנשים ממאבקים חברתיים אחרים כדי להתנגד לדומיננטיות הגברית שהובילה את אותן מחאות וכך לתת במה אמיתית למאבק הפמיניסטי נגד הפטריארכיה[6][5].

מטרות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לקבוצות פמיניסטיות רדיקליות נוספות בשנות השישים המאוחרות, גם "נשים רדיקליות בניו יורק" השתמשו במניפסטים כדי להביע ביקורת על "השמאל החדש" והעובדה שהדיר נשים מתוכו, וכן כדי להציע דרכים למיגור הפטריארכיה ולהשגת שוויון. בפתיח המניפסט "עקרונות" שפרסמה הקבוצה הגדירו את הקבוצה באמצעות דחייתה את ההיסטוריה והתרבות הגברית, וטענו כי הן ביקורתיות כלפי כל האידאולוגיות, הספרות והפילוסופיה מן העבר שכן הן תוצרים של תרבות של עליונות גברית[7].

אחת הדרכים שבהן פעלה הקבוצה הייתה "העלאת מודעות" (raising consciousness), כלי שבעזרתו יכלו קבוצות קטנות של נשים להבין כיצד נורמות ומבנים חברתיים השפיעו על חייהן ודיכאו אותן[8]. הנשים העלו חוויות אישיות במהלך מפגשים, וחוויות אלה העלו תחושת הזדהות בקרב החברות האחרות במפגש, מה שהביא להבנת החוויה המשותפת. דרך ניתוח החוויות המשותפות אודות סוגיות כגון אימהות, ילדות, מעגל העבודה וחיי זוגיות, יכלו להצביע יחד על הגורמים בעלי האינטרס לשימור דיכוי הנשים. הנשים סברו כי הבנת האופן שבו חייהן האישיים של כל אחת מהן היו קשורים למצבן הכללי של כלל הנשים יכלה לתרום לקידום המאבק הפמיניסטי לטובת כולן[8].

הקבוצה פרסמה כתב עת בשם "הערות מן השנה הראשונה" (Notes from the first year), אשר היה מבוסס על נאומים ודיונים של חברות הקבוצה במהלך מפגשיהן[9]. עורכת כתב העת הייתה שולמית פיירסטון. בעקבות הצלחתו של כתב העת הראשון, בשנה השנייה לפעילות הוציאו כתב עת נוסף בשם "הערות מן השנה השנייה".

בינואר 1968 ארגנה הקבוצה הפגנה אלטרנטיבית לצעדה נגד מלחמת וייטנאם שארגנה ג'נט רנקין. האירוע שנודע גם בשם "חטיבת ג'נט רנקין" כלל כינוס של נשים רבות שמחו נגד המלחמה כרעיות, אימהות ובנות. קבוצת "נשים רדיקליות בניו יורק" התנגדה לאותה הפגנה וטענה כי פנייה אל הממשל כנשים רק מותירה אותן בתפקידיהן הפסיביים, המהווים תגובה לגברים, במקום לאפשר להן לזכות בכוח פוליטי אמיתי ובעל השפעה[10].

במחאת-הנגד שארגנו, הציגו הנשים מיצג "הלוויה" לתפקידי המגדר המסורתיים המיוחסים לנשים. במהלך ההפגנה גם הניפו שלטים בהן נכתב "אל תבכי, התנגדי", הכריזו על "מותה" של הנשיות המסורתית ועודדו את כוחה של אחוות הנשים[5].

הפגנה נגד תחרות "מיס אמריקה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בספטמבר 1968 ערכה הקבוצה מחאה נגד תחרות מיס אמריקה ה-42. המחאה התקיימה באטלנטיק סיטי, ניו ג'רזי והשתתפו בה כמאה נשים. הנשים מחו נגד היותה של תחרות היופי סקסיסטית ומעודדת החפצת נשים[1]. כמו כן, מחו נגד הגזענות בטקס, שבו לא הוכתרה עד אותה עת אישה שחורה, וכן נגד תמיכת התחרות במלחמה בווייטנאם דרך שליחת הזוכות לבדר את החיילים[1].

הנשים ערכו מיצגים שונים במהלך ההפגנה, באחד מהם זרקו "סימני דיכוי" לתוך פח אשפה שעליו נכתב "פח האשפה של החירות". סמלי הדיכוי כללו בין היתר נעלי עקב, מוצרי איפור, מסלסלי שיער וחזיות. מיצג זה תרם לקיבוע הסטריאוטיפ של "שריפת חזיות", אם כי כלל לא נשרפו חזיות באותו אירוע[11][12].

מספר מפגינות הצליחו לרכוש כרטיסים ולהיכנס לאולם, שם הפריעו למהלך הטקס והניפו כרזה עליה נכתב "חופש לנשים".

העובדה שמיליוני אמריקנים צפו בטקס בטלוויזיה בעיה לחשיפה תקשורתית אדירה לתנועת הנשים ותרם לכך שהגל השני של הפמיניזם הגיע לתודעה הציבורית[12].

במהלך ההפגנה הסכימו חברות הקבוצה לשוחח עם עיתונאיות נשים בלבד ולא ענו על שאלות של עיתונאים גברים, מתוך מטרה לסייע לעיתונאיות לסקר את האירוע, דבר שלא קיבלו אפשרות לעשות במרבית המקרים באותה עת, שכן נשים הוגבלו לרוב לסיקור נושאים "רכים" יותר בעיתונות[13].

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפעילות הקבוצה השפעה על התפתחות הגל השני של הפמיניזם ועל המשך צמיחת הפמיניזם הרדיקלי[13].

פעילות הקבוצה אחראיות על כתיבה של מספר חיבורים וספרים בעלי השפעה על הפמיניזם[5] בנושאים כגון מיניות, תפקידי מגדר ומיזוגיניה. בין אותם חיבורים נכלל המאמר "האישי הוא הפוליטי" של קרול האניש, הספר פוליטיקה מינית של קייט מילט וספרה של שולמית פיירסטון הדיאלקטיקה של המין. חלק מחיבורים אלה ראו אור לראשונה בעלון התנועה שיצא לאור בשנת 1968[5].

המחאות שארגנו פעילות הקבוצה תרמו להעלאת המודעות הציבורית לפעילות התנועה הפמיניסטית, ובפרט ההפגנה בתחרות "מיס אמריקה" שזכתה להדים תקשורתיים וציבוריים נרחבים[12]. פעילות הקבוצה גם תרמה לבניית התרבות הפמיניסטית של שנות השישים ולחיזוק מחאות של קבוצות פמיניסטיות נוספות ומאבקים כגון הפעילות למען התיקון לשוויון זכויות ומאבקים למען הזכות לבצע הפלות[14].

חברות בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החברות בקבוצה נכללו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Karina Bland, How a 1968 Miss America protest propelled the women's movement into national spotlight, wkyc studios, ‏2018
  2. ^ Second-wave feminism, Khan Academy
  3. ^ No More Miss America, Redstockings
  4. ^ 1 2 I Was There: The 1968 Miss America Pageant Protest, history.com, ‏2018
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Joy Press, The Life and Death of a Radical Sisterhood, The Cut
  6. ^ 1 2 3 Ileana V. Nachescu, Radical Feminism and the Nation: History and Space in the Political Imagination of Second-Wave Feminism, Journal for the Study of Radicalism 3, 2009, עמ' 29-59
  7. ^ Kimber Charles Pearce, The radical feminist manifesto as generic appropriation: Gender, genre, and second wave resistance, Southern Journal of Communication 64, 1999, עמ' 307-315
  8. ^ 1 2 3 Kathie Sarachild, Consciousness-Raising: A Radical Weapon, Feminist Revolution, New York: Random House, 1968, עמ' 144-149
  9. ^ 1 2 Notes from the First Year, Duke University Library
  10. ^ Linda Napikoski, New York Radical Women: 1960s Feminist Group, ThoughtCo, ‏2019
  11. ^ Laura Tanenbaum and Mark Engler, How ‘No More Miss America’ Announced a Feminist Upheaval, The Nation, ‏2018
  12. ^ 1 2 3 4 5 Olivia B. Waxman, 'I Was Terrified': Inside a History-Making Protest With the Women Who Took on the Miss America Competition, Time Magazine, ‏2018
  13. ^ 1 2 Karen Heller, The year women refused to stay silent, tossed their bras and redefined politics, The Washington Post, ‏2018
  14. ^ Yxta Maya Murray, Creating New Categories: Anglo-American Radical Feminism's Constitutionalism in the Streets, Hastings Race and Poverty Law Journal 9, 2012
  15. ^ Maggie Doherty, The Courageous Radicalism of Kate Millett, The New Republic, ‏2017