נשיקת אשת העכביש
 | |
| עטיפת המהדורה העברית | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מנואל פואיג |
| שפת המקור | ספרדית |
| סוגה |
רומן  |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Shueisha, Seix i Barral |
| הוצאה בשפת המקור | Seix Barral |
| מקום הוצאה | ארגנטינה |
| תאריך הוצאה | 1976 |
| מספר עמודים |
461 |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | מודן הוצאה לאור |
| תאריך | 1986 |
| מספר עמודים | 238 |
  | |
נשיקת אשת העכביש (בספרדית: El beso de la mujer araña) הוא רומן שפורסם בשנת 1976 מאת הסופר הארגנטינאי מנואל פואיג. עלילת הרומן עוקבת אחר שיחות יומיומיות בין שני אסירים בתא משותף בבית סוהר בארגנטינה – מולינה וולנטין – והקשר האינטימי הנרקם ביניהם. הרומן נחשב בעיני רבים ליצירתו המצליחה ביותר של פואיג.[1]
צורתו הסגנונית של הרומן יוצאת דופן, מאחר שאין בו קול מסַפר מסורתי. מרבית הטקסט כתוב כדיאלוג חסר ייחוס דוברים, כאשר רק סימן המקף (-) משמש לציון חילופי תור בדיבור. בנוסף, ישנם קטעים רחבים הכתובים בסגנון זרם התודעה. יתר על כן, חלקים נוספים כתובים כמסמכים ממשלתיים מטא-בדיוניים. השיחות בין הדמויות, כאשר אינן עוסקות בכאן ועכשיו, כוללות תיאורים של סרטים שמולינה צפה בהם – המספקים לו מפלט מהמציאות הכלואה. לפיכך, הרומן כולל עלילה ראשית, מספר תתי-עלילות, וחמישה סיפורי משנה נוספים.
פואיג עיבד את הרומן למחזה בשנת 1983, בתרגום לאנגלית מאת אלן בייקר. הוא עובד גם לסרט קולנוע זוכה פרס אוסקר בשנת 1985, למחזמר ברודוויי בשנת 1993, ולפרק מיוחד בסדרת הטלוויזיה "קייטי קין" בשנת 2020.[2] עיבוד קולנועי למחזמר הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס בשנת 2025.[3]
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פואיג החל לכתוב את "נשיקת אשת העכביש" בשנת 1974, כשמולינה שימש עבורו כניסוי בכתיבת דמות נשית רומנטית. מתוך הדמות הזו צמחו יתר ההערות והתפתחה העלילה המלאה.[4] בתחילה, המדינה היחידה שהסכימה לפרסם את הספר הייתה ספרד.[5] עם פרסומו, נכלל הספר ברשימת ספרים שנאסר להפיץ לציבור בבואנוס איירס, לצד ספרים כגון "דודה חוליה והכתבן (אנ')" מאת מריו ורגס יוסה.[6] פואיג חשש שהוצאת הספר לאור תפגע במשפחתו, אך על אף זאת, נשלח הרומן להשתתפות ביריד הספרים בפרנקפורט.[7] האיסור הוסר רק בשנת 1983, עם עליית ממשלת ראול אלפונסין לשלטון.[8]
תרגום הספר לאנגלית החל עוד לפני פרסומו הרשמי בספרדית בשנת 1976.[9] פואיג הביע הסתייגות מחלקים בתרגום, בעיקר ביחס לסגנון הדיבור של מולינה, שלדבריו לא שיקף נאמנה את ההיבט הרגשי של הדמות.[10] התרגום המלא לאנגלית ראה אור בשנת 1979.[11] גם בתרגום הצרפתי של הספר נתגלו בעיות, כאשר ההוצאה לאור החליטה לצנזר קטעים מסוימים בטענה כי הם בוטים מדי.[12] בשנת 1981 זכה הרומן בפרס הרומן הלטינו-אמריקאי הטוב ביותר מטעם המכון האיטלקי-לטינו-אמריקאי באיטליה.[13]
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני אסירים, לואיס מולינה וולנטין ארגווי, חולקים תא בבית כלא בבואנוס איירס. הסיפור מתרחש בין 9 בספטמבר ל-8 באוקטובר 1975.[14] מולינה כלוא בגין "השחתת קטין", בעוד ולנטין הוא אסיר פוליטי המשתייך לארגון מהפכני השואף להפיל את השלטון. אף על פי שהשניים שונים זה מזה בכל היבט כמעט, נרקם ביניהם קשר אינטימי ההולך ומעמיק, ואף משפיע על שניהם באופן מהותי. כדי להקל על המציאות הקשה בכלא, מולינה מספר לוולנטין על סרטים שצפה בהם. במהלך הרומן מתגלה כי מולינה שותף לקנוניה של שלטונות הכלא – הוא שתול בתאו של ולנטין במטרה להתיידד עמו ולחלץ ממנו מידע על הארגון המהפכני. בתמורה לשיתוף הפעולה שלו, הוא מקבל מצרכים מהעולם החיצון, תוך יצירת רושם כאילו אמו היא זו שמביאה לו אותם. נדיבותו של מולינה כלפי ולנטין מובילה לרומן קצר ביניהם. לבסוף משוחרר מולינה על תנאי, וביום שחרורו ולנטין מבקש ממנו להעביר מסר לחבריו שבחוץ. מתוך רגשות אשם על שבגד באמונו, מסכים מולינה. אולם הוא אינו מודע לכך שסוכנים צבאיים עוקבים אחריו, לאחר שניחשו כי ולנטין יטיל עליו משימה כזו. כאשר מולינה נפגש עם אנשי הארגון, הסוכנים פותחים במתקפה. חברי המחתרת סבורים כי הוא הלשין עליהם, ויורים בו למוות. הרומן מסתיים בזרם התודעה של ולנטין, לאחר שעבר עינויים וקיבל סם הרדמה – הוא מדמיין את עצמו מפליג עם אהובתו, מרתה.
הסרט הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור הראשון שמולינה מספר מבוסס על הסרט "אשת הפנתר (אנ')" (1942).[15] תוך כדי הסיפור, ולנטין מביע הזדהות עם הדמות הנשית בסרט, בשל אהבתו האבודה למרתה. שם הרומן נגזר מהשוואה שמבצע ולנטין למשמע סיפור זה – במקום "אשת הפנתר", שאינה מסוגלת לנשק, הוא מכנה את מולינה "אשת העכביש", שלוכדת גברים ברשתה.
הסרט השני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור השני מבוסס על סרט תעמולה נאצי. לא ברור אם מדובר בסרט אמיתי או במיזוג של סרטים נאציים שונים עם סרט אמריקאי בשם "המחתרת הפריזאית (אנ')" (1945).[16] בסרט, אישה צרפתייה מתאהבת בקצין גרמני ארי, ולבסוף נופלת בזרועותיו כשהיא גוססת, לאחר שנורתה בידי אנשי המחתרת. אף שמדובר בסרט תעמולה מובהק, מולינה מתקשה לראות מעבר לזוהרו – ביטוי לניכורו מהחברה שסילקה אותו.
הסרט השלישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסיפור השלישי, המבוסס על הסרט "הבקתה המכושפת (אנ')" (1945), מולינה אינו משתף את ולנטין אלא מספר את העלילה לעצמו. הסרט עוסק בטייס שנפצע קשות במלחמה ומתבודד בבקתה, שם מתאהבת בו עוזרת הבית. הם נישאים, ואהבתם משנה את תפיסת המראה שלהם – כל אחד מהם נראה יפה בעיני השני בלבד.
הסרט הרביעי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט הרביעי עוסק במהפכן צעיר וחובב מרוצים, הפוגש אישה בוגרת ומסתורית. אביו של הצעיר נחטף בידי גרילה, ובסיוע אהובתו הוא מנסה להצילו. האב נהרג בקרב יריות עם המשטרה, והצעיר, המאוכזב, מצטרף לשורות המחתרת.
הסרט החמישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסיפור החמישי מבוסס על הסרט "הלכתי עם זומבי (אנ') (1943). גבר עשיר מביא את אשתו החדשה לאי מגוריו, שם היא מגלה כהן וודו המסוגל להפוך אנשים לזומבים. מתברר כי אשתו הראשונה של האיש הפכה לזומבית לאחר שנשבתה בקסמיו של הכהן. הוא מתוודה על אהבתו אליה, אך לבסוף נרצח בידי כהן הוודו.
הסרט השישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסרט השישי, עיתונאי מתאהב באשתו של מאפיונר. מתוך אהבה, הוא מונע את פרסום כתבה מזיקה אודותיה. הם בורחים יחד, אך מתקשים להתפרנס. כאשר האיש חולה, אהובתו נאלצת לעסוק בזנות כדי לפרנסם. ולנטין נאלץ להשלים את הסיפור בעצמו, שכן מולינה עוצר באמצע. הסיפור מסתיים כשבן הזוג מת והאישה מפליגה לבדה.
דמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מולינה – אחד משני הפרוטגוניסטים ודמות המספר הראשית. גבר הומוסקסואל (בלשון הרומן) שנכלא באשמת "השחתת קטין".
- ולנטין – הפרוטגוניסט השני והמאזין המשתמע העיקרי. מהפכן שנכלא בשל השתייכותו לארגון שמאל רדיקלי השואף להפיל את הממשלה.
- המושל – אחד מהאנטגוניסטים ברומן; שמגייס את מולינה לשמש כמרגל בתאו של ולנטין ולדווח לו באופן שוטף על הנעשה.
- גבריאל – מלצר שמולינה מתיידד איתו, ומשמש כאהובו המרכזי לאורך הרומן.
- מרתה – אהובתו של ולנטין, ממנה הוא נפרד במטרה להקדיש את עצמו למאבק המהפכני. דמותה מופיעה ברומן רק בזיכרונות ובזרמי התודעה.
- שומר בית הסוהר
- אמו של מולינה
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]התגובות לרומן עם צאתו היו מעורבות. כתב העת "The Hudson Review" תיאר את פואיג כ"אומן במלאכת הסיפור".[17] מנגד, ב-"The New York Times Book Review" נכתב כי "מלבד תקצירי הסרטים, אין כאן הרבה תוכן".[18] חוקרת הספרות ריטה פלסקי הציעה ב-"The Uses of Literature" פרשנות לפיה "נשיקת אשת העכביש" הוא "תרגיל בחינוך אסתטי מחודש", בהתאם לעקרונות שהיא מציעה בגישת "פוסט-ביקורת".[19]
ניתוח ונושאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרומן כולל סדרת הערות שוליים ארוכה, העוסקת בתיאוריה הפסיכואנליטית של ההומוסקסואליות. הערות אלה מבטאות את כוונתו הפוליטית של פואיג: להציג נקודת מבט אובייקטיבית על הומוסקסואליות.[20] ההערות כוללות מידע עובדתי, לצד טענות המובאות מפיו של חוקר בדיוני בשם אנלי טאוב.[20] לעיתים קרובות הן מופיעות דווקא ברגעים של אי-הבנה בין מולינה לוולנטין.[21] שילובן של ההערות תורם לאופיו הניסיוני של הרומן, ומחדד את ביקורתו על התפיסות הפסיכואנליטיות המסורתיות בנושא. עם זאת, שתי הרמות – הסיפורית (בדיאלוגים) והתאורטית (בהערות) – פועלות במקביל, לקראת מטרה משותפת, שהמחבר מותיר במכוון פתוחה לפרשנות הקורא.[22]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Titler, Jonathan. "Manuel Puig". page 47.
- ^ Lee Lenker, Maureen (March 9, 2020). "Get a first look at the Katy Keene musical episode Kiss of the Spider Woman". Entertainment Weekly. Retrieved June 5, 2025.
- ^ Vary, Adam B. (2023-12-07). "Jennifer Lopez Attached to Star in 'Kiss of the Spider Woman' Musical Film From 'Dreamgirls' Director Bill Condon (EXCLUSIVE)". Variety. Retrieved June 5, 2025.
- ^ Levine, Suzanne Jill. Manuel Puig and the Spider Woman pages 254–258 .
- ^ Levine, Suzanne Jill. Manuel Puig and the Spider Woman page 258.
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuele Puig and the Spider Woman" page 302)
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuel Puig and the Spider Woman". page 282.
- ^ Titler, Jonathan. "Manuel Puig". page 52.
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuel Puig and the Spider Woman". page 277.
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuel Puig and the Spider Woman." page 304
- ^ Titler, Jonathan. "Manuel Puig". page vix
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuel Puig and the Spider Woman." page 305
- ^ 13
- ^ Kerr, Lucille. "Suspended Fictions". page 184.
- ^ Levine, Suzanne Jill. Manuel Puig and the Spider Woman page 260.
- ^ Levine, Suzanne Jill. "Manuel Puig and the Spider Woman." page 305
- ^ Park, Clara Clairborne. "Review of Kiss of the Spider Woman." Contemporary Literary Criticism. 28. Detroit, Michigan: Gale Research Co., 1984. Print.
- ^ Coover, Robert. "Old, New Borrowed, Blue" Contemporary Literary Criticism. 28. Detroit, Michigan: Gale Research Co., 1984. Print.
- ^ Felski, Rita (2015). The Limits of Critique. Chicago: University of Chicago Press. p. 76. ISBN 9780226294032.
- ^ 1 2 Tittler, Jonathan. Manuel Puig. page 51
- ^ Levine, Suzanne Jill. Manuel Puig and the Spider Woman'. page 258.
- ^ Colonna, Roberto (13 September 2017). "Cinema, denuncia e sperimentazione". Quaderni d'Altri Tempi.