נשי טראכיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נשי טראכיס
Τραχίνιαι
שריפת הרקלס, מאת זבאלד בהאם
שריפת הרקלס, מאת זבאלד בהאם
כתיבה סופוקלס
דמויות דיאנריה (אשת הרקלס)
אחות
היילוס (בן דיאנריה והרקלס)
שליח
ליכס (כרוזו של הרקלס)
הרקלס
איש זקן
מקהלת נשי טראכיס
סוגה טרגדיה יוונית
שפה יוונית עתיקה
הרקלס נלחם באמזונה. פרט ציור על כד בסגנון הדמות השחורה, אטיקה, 530 לפנה"ס - 520 לפנה"ס. מוצג כיום במוזיאון הלובר שבפריז.

נשי טראכיסיוונית עתיקה: "Τραχίνιαι") היא אחת משבע הטרגדיות של המחזאי היווני סופוקלס, אשר שרדו לאורך השנים. מועד כתיבת היצירה עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים[1], ונראה שנכתבה בוודאות אחרי שנת 450 לפנה"ס. על-פי החוקר האנגלי תומאס ובסטר (אנ'), המחזה נכתב במקביל למחזה אנטיגונה או לצד המחזה היווני שאבד "הרקלס המטורף" מאת המחזאי אוריפידס. המחזה דן על סיבת מותו של הרקלס בגלל אשתו דיאנריה.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח בנאומה של דיאנריה, אשת הרקלס, המספרת על תולדות חייה ועל הקושי בחיי הנישואין שלה. היא מוטרדת מכך שבעלה, הרקלס, זנח אותה ואת משפחה, זאת מכיוון שהוטלו עליו שתים עשרה מטלות. היא מחליטה לשלוח את בנם היילוס כדי למצוא את הרקלס בעלה, בגלל נבואה אשר שמעה כי סופו של הרקלס קרב בידי אדם אשר כבר מת. בינתיים שליח בשם ליכס מבשר לדיאנריה, סיפור כוזב, כי הרקלס בדרכו מלווה בשבויי מלחמה עם אישה שלכד, איולה, ביתו של טארכיס. לאחר שהטיל מצור על העיר אוצ'ליה. כעונש למלך אוריטוס שהיה אחראי להטלת שנים עשר מטלות על הרקלס. איולה הפכה למושא אהבתו של הרקלס, והביא לקנאת של דיאנריה, שהלכה להתייעץ עם אל הנהר נסוס, אשר הייתה מיועדת להיות לו לאישה, אך לבסוף נישאה לגיבור הרקלס. נסוס מעניק לה שיקוי אהבה אשר עשוי מחת (שן) של ההידרה, אך בעת הכנת השיקוי הוא מת בעצמו. דיאנריה מעניקה את השיקוי להרקלס, אך מגלה במאוחר, כי מדובר על רעל ולא שיקוי אהבה. הרקלס המגלה זאת, רוצח את השליח ליכס. אך גוסס ומלווה בידי בנו היילוס אל ביתו. שם מתגלה גופתה של דיאנריה, אשר התאבדה, מכיוון שלא יכלה לשאת בצער שגרמה להרקלס. הרקלס מתמלא בצער. ובסוף המחזה הוא מעניק את איוליה השבויה, להיות אשתו של בנו היילוס ומצווה על בנו לעלות אותו באש בעודו חיי. ובכך למעשה גואל אותו מהסבל.

תרגום היצירה לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה תורגמה לעברית מהמקור היווני העתיק בידי שני מתרגמים ישראלים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שבע הטרגדיות של סופוקלס כרך ב' הוצאת האונ' ירושלים ומוסד ביאליק מאת שלמה דיקמן.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סופוקלס, שבע הטרגדיות, עמ' 175 מבוא