לדלג לתוכן

נשף הטריפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נשף הטריפה (המכונה גם משתה הטריפה או סעודת הטריפה) היה אירוע חגיגי ומפואר שנערך ב-11 ביולי 1883 במסעדת "היילנד האוס" בסינסינטי, אוהיו.[1] האירוע התקיים לכבוד המחזור הראשון של בוגרי ההיברו יוניון קולג' וכן לרגל הכינוס השנתי השמיני של איחוד הקהילות העבריות האמריקאיות. במהלך המשתה הוגשו מאכלים לא כשרים (טריפה),[2] דבר שעורר תרעומת בקרב חלק מהנוכחים. האירוע הפך לסמל לפער ההולך וגדל בתוך היהדות הרפורמית בארצות הברית, והיה בין הגורמים שהובילו להיווצרותה של היהדות הקונסרבטיבית.[2]

על פי נוסח התפריט ששוכפל למספר עותקים, המשתה נערך "לכבוד הנציגים למועצת איחוד הקהילות העבריות האמריקאיות". אף שהתפריט לא ציין זאת במפורש, הסעודה התקיימה גם לכבוד ארבעת הבוגרים הראשונים של היברו יוניון קולג', שהוסמכו לרבנות באותו זמן. כ-215 מוזמנים השתתפו באירוע, שהחל בקבלת פנים בליווי תזמורת. על פי התפריט, "תוגש ארוחת ערב צרפתית אלגנטית בתשע מנות וחמישה סוגי משקאות אלכוהוליים". את המימון סיפקו יהודים עשירים מהעיר, ובראשן עמד יוליוס פרייברג (אנ').[3]

הנשף התקיים ב"היילנד האוס" (Highland House), שנחשב לאחד האתרים המובילים בסינסינטי: "מקום תצוגה מואר להפליא המתאים אף לפגישות וכנסים פוליטיים".[4] הבניין שכן בפסגת הר אדמס, והיה נגיש באמצעות פוניקולר. המבנה נהרס בשנת 1895.[4]

למרות שהסעודה נמנעה מהגשת חזיר,[3][5] היא לא עמדה בכללי הכשרות היהודיים. בין המנות שהוגשו נכללו מאכלים אסורים (טריפה) כדוגמת צדפות, סרטנים, שרימפס ורגלי צפרדעים, וכן מנות ששילבו בשר עם חלב (למשל, גלידה).[2] ככל הנראה גם הבשר עצמו לא היה כשר. הדבר שיקף את דפוסי הצריכה של יהדות הרפורמה באותה תקופה, שבדרך כלל הקפידה על הימנעות מחזיר, אך התעלמה מאיסורים אחרים, כגון פירות ים.[3][5]

האירוע זכה לסיקור נרחב בעיתון "Cincinnati Enquirer" (אנ') שפרסם כתבה תחת הכותרת "שמחה יהודית", שכללה את תפריט המשתה במלואו ללא הסתייגות, רשימת 12 הקטעים שנוגנו על ידי התזמורת (וביניהם יצירות מאת ברהמס, אופנבך ופון סופה), ורשימה ארוכה של הנשים שנכחו באירוע.[6][7] גם העיתון "The American Israelite" (אנ'), מיסודו של הרב יצחק מאיר וייז, הכתבה כללה רשימת משתתפות וכן את הטקסטים של שבע הרמות הכוסית שנישאו במהלך המשתה.[8] הסעודה הוזכרה בקצרה גם בדיוני מועצת איחוד הקהילות העבריות האמריקאיות, שנמשכו שלושה ימים (10–12 ביולי),[9][10][11] אך לא דווח על כל מחלוקת או הסתייגות מהגשת המאכלים הלא כשרים.

על פי עדותו של הרב הרפורמי דייוויד פיליפסון (אנ'), שנכח במשתה והיה העד החי האחרון לאירוע, "השתררה התרגשות רבה כאשר שני רבנים קמו ממקומותיהם ויצאו מהאולם, לאחר שהוגשה לפניהם מנת פתיחה שכללה שרימפס כחלק מהתפריט המהודר". את הדברים כתב כמעט שישים שנה לאחר האירוע. עם זאת, דיווחו תואר[דרוש מקור: בידי מי?] כ"גדוש במידע שגוי", בין השאר משום ששרימפס לא שימשו כמנה הפותחת בפועל.[3] גם אם תיאורו נכון, הרי שהרבנים עזבו בשקט, ללא עימות או מחאה.

עדות נוספת לאירוע נמסרה על ידי הנרייטה סאלד, שכתבה מכתב שפורסם בעיתון "The Jewish Messenger" ב-27 ביולי 1883. לדבריה, מספר הנוכחים שזעמו על המנות הלא כשרות היה "קטן באופן מפתיע". היא ציינה כי "שני רבנים עזבו את השולחן מבלי לגעת באוכל", והוסיפה: "אני שמחה לציין שאני מכירה לפחות שלושה נוספים שלא אכלו דבר והיו זועמים, אך הביעו את מורת רוחם בדרכים פחות הפגנתיות".[3]

התלונה הפומבית הראשונה הידועה בנוגע למשתה הטריפה הגיעה דווקא מאדם שלא השתתף בו, הרב שבתאי מוראיס, שלימים היה לנשיא הראשון של בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). במכתב לעורך המגזין "The American Hebrew" (אנ'), שפורסם ב-16 ביולי 1883, הביע מוראיס ביקורת חריפה על האירוע:

השערורייה שהתחוללה בסעודה בשבוע שעבר איננה חסרת תקדים בקרב הכהונה הדתית של יהודי אמריקה. בכמה אירועים פומביים, אישים שאמורים לייצג את התורה שהתגלתה בסיני ישבו לשולחנות עמוסי בשר שלא יצא מידי דמו, ורמשים השורצים על הארץ ובים. אך מה שעשה את קבלת הפנים בסינסינטי לעלבון משפיל למאמינים הוא האירוע שלו קדמה... מה שהפך את הבידור בסינסינטי, בעזות המצח שבו, למביש במיוחד בעבור המטרה ולמטריד במיוחד בעבור המאמינים, היה גודלו ומשמעותו... מחריד הוא, שאירוע שהיה צריך להיחקק כזך מכל מתום, הוכתם בשל המשוגה חסרת-המחילה של המועצה היהודית, וההתנהלות שאינה יאה לרבנים של רבני אמריקה. על נשיא היברו יוניון קולג' לגנות את אשר עורר את מחאת ישרי הדעת.[12]

מוראיס לא השתמש במונח "משתה הטריפה", ושימוש ראשון מדויק בביטוי זה אינו מתועד.

ב-3 באוגוסט 1883 פרסם הרב יצחק מאיר וייז תגובה בעיתון The American Israelite, שבה השיב לרב שבתאי מוראיס, שכונה בדבריו "ידידנו מפילדלפיה". מוראיס, לדבריו, "נוזף ב־The American Israelite על כך שלא גינה, או לפחות העיר, על המעשה הנורא של אותו שירות הסעדה חסר המצפון". וייז התנער מאחריותו לתפריט, והוסיף: "הגיע הזמן לשים קץ לרעש סביב המחלקה הקולינרית של היהדות. דתו של היהודי האמריקאי אינה מתיישבת במטבח או בקיבה. The American Israelite מבקש לקבל התנצלות, כי אין הוא עוסק בענייני מזון."[13]

השמועה על משתה הטריפה התפשטה במהירות ברחבי העיתונות היהודית:[3]

"הסעודה שנערכה בסינסינטי לרבנים ולמשתתפי הכנס, עוררה מחלוקת בשל חריגתה מהמקובל בהלכה היהודית. עיקר המחלוקת נסובה סביב התפריט שכלל צדפות, רגלי צפרדעים וסרטנים." העיתון The American Hebrew כינה את המאכלים "תועבת התלמוד והפוסקים", ותהה האם פרק י"א בספר ויקרא, העוסק בדיני מאכלות אסורות, הושמט ממהדורת החומש הנהוגה בסינסינטי.

כתבי עת יהודיים רבים הביעו ומחו ביקורת חריפה, ביניהם: "Jewish Record", "Jewish Tribune", "Jewish Herald" ו־"Hebrew Standard". עיתון Jewish Record כתב "כי הוא תומך במי שמתחו ביקורת על הוועדה המארגנת וכל הגורמים המעורבים באירוע. לדבריו, קשה להאמין שחברה לא־יהודית הייתה מגישה לאורח יהודי מזון שהיא יודעת שאמונתו הדתית אוסרת עליו לאכול, כפי שעשה הארגון שמטרתו לחנך רבנים יהודים". Jewish Tribune תיאר את המשתה כ"חרפה בלתי ניתנת לערעור", ואילו Jewish Herald ציין ש־The American Hebrew צדק כשהתריע על הזלזול בהלכות הכשרות במשתה.

מנגד, עיתון "The American Israelite", המזוהה עם תנועת הרפורמה בידי הרב יצחק מאיר וייז, הדגיש כי בקרב מאות המשתתפים לא נרשמה כל תרעומת: "לא נשמעה אפילו רחש, לא מילת מורת רוח, לא סימן של אכזבה בקרב 300 או 400 הגברות והאדונים שהשתתפו בנשף.[14][15]

השפעה על היהדות האמריקאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור אם הרב יצחק מאיר וייז, נשיא היברו יוניון קולג' ומנהיג מרכזי של היהדות הרפורמית בארצות הברית, היה מודע מראש לתפריט שתוכנן בידי ועדת המשתה.[2] קביעת עמדתו האישית ביחס להלכות הכשרות אינה פשוטה: לעיתים נקט גישה לא עקבית, ולעיתים שינה את דעותיו בהתאם לנסיבות.[3] הוא סירב להביע חרטה או לגנות את האירוע, ובמקום זאת דחה את מה שכינה "יהדות המטבח", בטענה כי הקפדה על הלכות הכשרות מיושנת ועלולה להוזיל את מעמדה של הדת בעיני הציבור.[2][5]

על פי מסורת שמקורה עוד בתקופתו של הרב דייוויד פיליפסון, אשר השתתף במשתה, התרעומת שעורר האירוע נחשבת לנקודת מפנה מרכזית בהתפתחותה של היהדות הקונסרבטיבית, שהתעצבה בהמשך כחלופה לתנועה הרפורמית הרחבה יותר.[3] בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שנוסד זמן קצר לאחר האירוע, הפך לימים ליסוד התנועה הקונסרבטיבית.[1]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • תפריט נשף הטריפה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 How a Shellfish-Heavy Feast Helped Create Conservative Judaism in America, mosaicmagazine.com
  2. ^ 1 2 3 4 5 The Trefa Banquet « Commentary Magazine, www.commentarymagazine.com (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Wayback Machine, americanjewisharchives.org
  4. ^ 1 2 Geocaching, Geocaching - The Official Global GPS Cache Hunt Site, www.geocaching.com (באנגלית אמריקאית)
  5. ^ 1 2 3 Jonathan D. Sarna, American Judaism : a history, New Haven : Yale University Press, 2004, ISBN 978-0-300-10197-3
  6. ^ Jewish Jollification, The Cincinnati Enquirer
  7. ^ At Home, Fort Wayne Daily Gazette
  8. ^ The First Ripe Fruits Plucked From the Tree of Knowledge Planted on Our Virgin Soil, The American Israelite
  9. ^ American Hebrews, The Inter Ocean
  10. ^ Hebrew Congregations, Memphis Daily Appeal
  11. ^ The Union of the Hebrew Congregations, Weekly Times-Democrat
  12. ^ Mississippi Fred Macdowell, On the Main Line: One reaction to the 'Trefa Banquet.', On the Main Line, ‏2010-06-24
  13. ^ Untitled editorial, The American Israelite
  14. ^ Current Comment, Hartford Courant
  15. ^ Table Talk, Buffalo Commercial