נשפון אדום

נשפון אדום
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	עטלפים
תת־סדרה:	דמויי נשפון
משפחה:	נשפוניים
סוג:	נשפון אדום
מינים
	12
שם מדעי
	Lasiurus; ‏גריי, 1831

נשפון אדום (שם מדעי: Lasiurus) הוא סוג או תת-סוג של עטלף קטן-בינוני במשפחת הנשפוניים, ובו 12 מינים שחיים ביבשת אמריקה. הסוג הוקם בשנת 1831 על ידי הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי ובתחילה נקרא נשפון שעיר-זנב על פי האטימולוגיה של שמו המדעי; במקור, הסוג נשפון שעיר-זנב כלל לא רק את מיני הנשפון האדום אלא גם את מיני נשפון הכפור והנשפון הצהוב; מאז אמצע המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-21, הוא נמצא בליבה של מחלוקת טקסונומית האם שלוש הקבוצות הללו זכאיות למעמד של סוג עצמאי או רק למעמד של תת-סוג. מחקרים מהעשור השני של המאה ה-21, מצאו שרמת הסטייה בין השלושה גדולה מספיק בשביל זכאות לסוג עצמאי, אולם בשל החשש מבלבול טקסונומי, ארגונים רבים עדיין מחשיבים את השלושה כתת-סוגים של נשפון שעיר-זנב. ערך זה מתייחס לנשפון האדום כסוג עצמאי.

תיאור ואנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית המינים בסוג מתאפיינים בצבע אדום-ערמוני בצד העליון שהעניק לסוג את שמו.

הנשפון האדום מתאפיין בגוף דק ושטוח, ראש שעיר ונפוח, גולגולת מסיבית וכנפיים צרות וארוכות. החרטום קצר, מחודד ושטוח, הלוע קטן והשיניים חדות. העיניים קטנות והאף רחב ובולט עם נחיריים צינוריים. האוזניים קצרות ומעוגלות והצפירים בולטים. הזנב משתרע עד לקצה קרום התעופה האחורי. בדומה לנשפון הכפור ולנשפון הצהוב, גם אצל הנשפון האדום חלקים ניכרים מהכנפיים וכנף הזנב מכוסים בשיער. הנקבות יוצאות דופן בכך שיש להן 4 פטמות במקום 2.

אורך הראש והגוף של מיני הנשפון האדום 53–126 מ״מ, אורך הזרוע 35–45 מ״מ ואורך הזנב 44–62 מ״מ; משקלם נע בין 10 ל-17 גרם. הזכרים קטנים במעט מהנקבות ואדומים יותר. מבחינה גנטית ומורפולוגית, הנשפונים האדומים קרובים יותר לנשפוני הכפור מאשר לנשפונים הצהובים, ולשני הראשונים יש ראש נפוח יותר וזוג מלתעות במקום אחת בלסת העליונה.

הפרווה של הנשפון האדום רכה כמשי, צפופה וארוכה; צבעה הכללי מורכב בעיקר מגוונים של אדום ומשתנה בין המינים: החל מאדום חלודה דרך אדום-חום, אדום-ערמוני, מהגוני כהה, כתום תפוז עז, וכתום-זהוב, אך גם כתום אפרסק, כתום-צהוב, חום אפרורי ושחור עמוק. אצל מספר מינים, הגוף מתאפיין בצבע אפור כהה או כסוף בעוד שהראש אדום, ולמינים אחדים יש מספר גוונים שהופכים אותם לצבעוניים למדי. הגחון בצבע בהיר, כהה או חדגוני ועל הכתפיים יש לעיתים סימוני ״כפור״ לבנים דהויים או כסופים שפחות בולטים מאשר אצל נשפוני הכפור. הכנפיים שחורות והזרועות, השוקיים והזנב בצבע בורדו-ורוד.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשפונים האדומים מצויים באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית. טווח התפוצה של הסוג כולל את דרום ומרכז קנדה (כולל נובה סקוטיה), מרבית ארצות הברית, מקסיקו ומדינות מרכז אמריקה, ברמודה, קולומביה, וונצואלה, אקוודור, איי גלאפגוס, פרו, ברזיל, מדינות גויאנה, בוליביה, אורוגוואי, פרגוואי, ארגנטינה וצ'ילה. באזור הים הקריבי הם נוכחים בקובה, ג'מייקה וטרינידד.

בהתאם לטווח התפוצה הרחב, בית הגידול מגוון במיוחד וכולל טונדרה אלפינית, יער גשם ממוזג, יער גשם טרופי, יער עננים על מורדות הקורדילריה האמריקנית, יער מחטניים, יער סובטרופי יבש, יער מנגרובים, טייגה, סוואנה טרופית, דוקרנית או צחיחה למחצה, ערבות-עשב דוגמת הפמפס והפרריה, מישורים סלעיים צחיחים וקרים בפטגוניה ומדבריות עם בתה נמוכה וקקטוסים דוגמת מדבר המלח הגדול, מדבר מוהאבי, מדבר סונורה, מדבר צ'יוואווה ומדבר באחה קליפורניה.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשפונים האדומים פעילים בעיקר בשעות הראשונות לאחר השקיעה ונחים בשעות היום. אתרי הלינה שלהם ממוקמים בגובה 40-1.5 מטר מהקרקע, וכוללים מערות, עלווה צפופה, חללי עצים, טחב ואפיפיטים סבוכים דוגמת טילנדסיה ואזוב ספרדי, וגזעים אדמדמים של אדר, אלון, אולמוס ודולב שמתמזגים היטב עם פרוותם האדומה. הנשפונים האדומים חיים לרוב בבדידות ולעיתים בקבוצות קטנטנות. הטורפים של הסוג כוללים עופות דורסים, נחשים, אופוסומים, בואשיים, קוקייה רצנית ועורבני כחול.

כיתר קרוביהם, הנשפונים האדומים ניזונים מחרקים באופן בלעדי. גיחת הציד העיקרית מתרחשת בשעתיים הראשונות לאחר השקיעה ומסונכרנת עם פעילות החרקים, אך בהתאם לאזור, הם עשויים לצאת לגיחות נוספות עד הזריחה. לנשפונים טיסה מהירה ויכולת תמרון נמוכה, ולכן הם מחפשים את מזונם בעיקר בשטחים פתוחים שבהם אין צורך לחמוק ממכשולים, בגובה רב או מעל מקורות מים. הם מתבייתים על מטרות בטווח של 5–10 מטר, ותוקפים בממוצע חרק כל 30 שניות. באזורים עירוניים, הם מטרגטים את פנסי הרחוב עתירי החרקים הלוך וחזור. פריטי הטרף שלהם כוללים זבובים, יתושים, דבוראים, חגבאים, חיפושיות, ציקדות, שפיריות, ובפרט עשים שתופסים עד כ-26% מהתזונה. איתור הטרף וקביעת מיקומו נעשים באמצעות אקולוקציה בתדר של 33–52 קילוהרץ, ובציד עשים - שמסוגלים לשמוע את קריאות ההד, הנשפון משתמש בטקטיקת צלילה מגובה רב כדי למנוע מהם לחמוק.

הנשפונים האדומים אינם מסוגלים לתפקד בטמפרטורה קרירה מתחת ל-21 מעלות, ויש להם מספר דרכים להתמודדות עם טמפרטורות נמוכות: נדידה, נמנום ותרדמת. חלק מהנשפונים באמריקה הצפונית נוטים לנדוד לקראת סוף הקיץ דרומה תוך הסתייעות ברוחות חזקות מעל האוקיינוס האטלנטי וחוזרים באמצע אפריל; הניווט הלוך וחזור נעשה על בסיס ציוני דרך, ריחות או מסלולי רוחות. מאידך, נשפונים רבים בוחרים להישאר במקום גם במהלך החורף; אלו שנשארים, צוברים בסוף הקיץ מאגרי שומן ומחפשים מערות ועצים חלולים לשהיה ממושכת לקראת כניסה לתרדמת חורף מלאה עם הפסקות קצרות ברצף של ימים חמימים; הם עלולים לאבד כ-25% ממשקלם עד בוא האביב. גם במהלך הקיץ, הנשפונים האדומים עשויים להיכנס למצב נמנום זמני בתגובה לטמפרטורות קרות, ובכך מאיטים את קצב חילוף החומרים וחוסכים באנרגיה.

הנשפונים האדומים מתרבים בסוף הקיץ ובתחילת הסתיו (לעיתים במהלך הנדידה), והנשפונית מאחסנת את הזרע עד בוא האביב. תכונה זאת מאפשרת לנשפונית לעבור את תרדמת החורף בלי העלויות האנרגטיות הגבוהות של ההיריון, ומאפשרת לגורים להיוולד בזמן האידיאלי מבחינת שפע במזון. מרגע הביוץ בתחילת האביב, מתחיל ההיריון שנמשך 80–90 ימים. הנשפונית ממליטה בכל פעם שגר של 2–5 גורים - מספר שחריג במיוחד אצל עטלפים. הגורים גודלים במהירות, ומסוגלים לעוף בגיל 3–6 שבועות. האם מספקת להם חלב עד לרגע שבו הם מסוגלים לטוס בכוחות עצמם, וסוחבת אותם לעיתים על גופה כל עוד משקלם לא מכביד עליה. הם מגיעים לבגרות בגיל שנה.