נשק להשמדה המונית בהודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הודו פיתחה ומחזיקה בנשק לא קונבנציונלי ונשק גרעיני, מאז ניסוייה הראשונים בשנת 1974, בעת שהפכה למדינה השישית בעולם בעלת כוח נשק גרעיני. למרות שהודו לא פרסמה באופן רשמי מהו גודל הארסנל הגרעיני שלה, על פי הערכות יש להודו כ-150 ראשי נפץ גרעיניים והיא ייצרה פלוטוניום גרעיני בכמות המספיקה ל-150 עד 200 ראשי נפץ.

הודו חתומה על שלוש אמנות בינלאומיות בנושא בקרת נשק: משטר בקרת טכנולוגיית טילים, הסדר ואסנאר וקבוצת אוסטרליה. היא חתמה ואשררה את אמנת הנשק הביולוגי ואת אמנת הנשק הכימי. הודו חתמה גם על קוד ההתנהגות של האג נגד התפשטות טילים בליסטיים. הודו לא חתמה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים וגם לא על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, בטענה שמדובר בהסכמים פגומים ומפלים. הודו החזיקה בעבר בנשק כימי, אך לאחר שחתמה על אמנת הנשק הכימי היא השמידה מרצונה את כל מאגר הנשק הכימי שהיה ברשותה. רק שבע מדינות נקטו בצעד זה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בחלוקת הודו בשנת 1947, נגררה המדינה החדשה למספר רחב של מלחמות אזוריות בתת-היבשת ההודית; מלחמת הודו–פקיסטן הראשונה, מלחמת הודו–סין, מלחמת הודו-פקיסטן השנייה, מלחמת הודו-פקיסטן השלישית (מלחמת העצמאות של בנגלדש), מלחמת האזרחים בסרי לנקה, מלחמת קרגיל ועוד רבות מלחמות. על כן נדרש מן צבא הודו לשמור על יציבותה של האומה נגד אויבותיה ונגד חוסר היציבות הפנימית אשר נגרמת (בעיקר) עקב פעולות טרור מתמשכות במזרח המדינה שמבוצעות בידי נקסליטים, ארגון הטרור הגדול בעולם.

היריבויות המתמשכות של הודו ממורכזות בחבל קשמיר נגד הרפובליקה העממית של סין והרפובליקה האסלאמית של פקיסטן ובכרס הרי ההימאלאיה נגד הרפובליקה העממית של סין. יריבויות אלו נגד שתי מעצמות הכריחו את הצבא ההודי להישאר מעודכן. להודו כלי נשק ביולוגים כפתוגניות (בשנת 2002 הודיע נשיא הודו, עבדול קאלאם כי אומתו לא תייצר נשקים ביולוגים) ונשקים כימים כגז חרדל אך כל אלו משניים לעומת הכספים הנעים לפיתוח הגרעיני של הודו, אחד אשר התחיל עוד משנות עצמאותה הראשונות. עוד לפני העצמאות, ביוני 1946 הכריז ראש הממשלה לעתיד ג'ווהרלל נהרו כי:

"כל עוד העולם מורכב כמו שהוא, כל מדינה תצטרך להמציא ולהשתמש במכשירים המתקדמים ביותר להגנתה. אין לי ספק שהודו תפתח את המחקרים המדעיים שלה ואני מקווה שמדענים הודים ישתמשו בכוח האטומי למטרות קונסטרוקטיביות. אך אם הודו מאוימת, היא תנסה בהכרח להגן על עצמה בכל האמצעים העומדים לרשותה."

נשק ביולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו אשררה את אמנת הנשק הביולוגי והתחייבה לעמוד בתנאיה. באוקטובר 2002 הצהיר נשיא הודו עבדול קאלאם כי "הודו לעולם לא תייצר נשק ביולוגי, זוהי אכזריות כלפי בני אדם".

בהודו קיימת תשתית ביוטכנולוגיה הכוללת מתקני ייצור תרופות רבים ומעבדות למניעת נזק ביולוגי המאפשרות עבודה עם פתוגנים קטלניים. יש בהודו גם מדענים המומחים למחלות זיהומיות. חלק מהמתקנים למחקר ביולוגי בהודו משמשים למחקר ופיתוח מערכות הגנה מפני נשק ביולוגי.

נשק כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 חתמה הודו על אמנת הנשק הכימי. ביוני 1997 הצהירה כי בידיה מלאי נשק כימי של 1,045 טון גז חרדל, ובכוונתה להשמידו.

במאי 2009 הודיעה לאו"ם כי השמידה את כל מלאי הנשק הכימי בהתאם לאמנת הנשק הכימי. ההשמדה נבדקה ואושרה על ידי פקחים של האומות המאוחדות. הודו הייתה המדינה השלישית שעשתה זאת, לאחר קוריאה הדרומית ואלבניה.

אנרגיה גרעינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בשנת 1901 (בימי שלטון הראג' הבריטי) הסקר הגאולוגי של הודו גילה את הפוטנציאל הרב למצבורי אורניום ותוריום, בחמישים השנים שעקבו מהגילוי לא נעשתה כמעט כל התקדמות בנושא[1]. פיתוח הנושא הגרעיני החל להתקדם לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי באוגוסט 1945. חודשיים קודם לעצמאות הודו הקים שר התעשייה, המסחר והתיירות צ'קרווארטי רג'אגופאלאצ'רי את המועצה לייעוץ מחקר באנרגיה אטומית.

ב-23 במרץ 1948, ראש הממשלה נהרו הגיש את תקציב המדינה לפיתוח הגרעיני בפני הפרלמנט ההודי[2]. ב-15 במרץ 1955 החלו תוכניות למיקומה של תחנת כוח גרעינית ראשונה. בספטמבר אותה השנה ברית המועצות הוציאה לפועל את תחנת הכוח הגרעיני הראשונה בעולם במחוז קלוגה והזמינה מספר מדענים הודים לחקור את התחנה. בשנת 1960 לאחר הצעות במומבאי, מַהָארָאשְׁטְרַה ובאחמדאבאד, גוג'ראט, סוכם כי תחנות הכוח הראשונות תוקמנה אחת במדבריות של ראג'סטאן, שנייה בקירוב לדלהי ושלישית בקירוב לצ'נאי. לאחר הצלחת המתקנים הראשונים נוסדו עוד מתקני אנרגיה גרעינית בנרורה (אוטר פרדש), סורט וטאפי (גוג'ראט), קאיגה (קרנאטקה), מומבאי (מהאראשטרה), פלגאר (מהאראשטרה) וקונדאמקולאן (טאמיל נאדו).

נשק גרעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודו החלה בתהליך להעשרת אורניום עוד בשנת 1964 למען מחקר במדיניות של "נשק למען שלום"[3].

פורחאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי הנשק הגרעיני הראשון של הודו בוצע במדבריות ראג'סטאן מתחת לאדמה. הניסוי נקרא פורחאן I וקיבל את הכינוי "הבודהה המחייך". הייתה זאת פצצת מימן בכוח של 12 קילוטון TNT, התאריך המדויק של אירוע הפיצוץ הוא ה-18 במאי 1974 08:05 בבוקר. חמשת הגדולים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות הכירו כי היה זה הניסוי הגרעיני הראשון שביצעה הודו. בפקיסטן, היריבה הגדולה ביותר של הודו במשחק הבין-לאומי, ראש הממשלה זולפיקר עלי בהוטו לא הכיר במדיניות ה"נשק למען שלום" של הודו, במיוחד לאחר הפעולה ההודית ההתקפית במלחמת העצמאות של בנגלדש שלוש שנים קודם לכן.

הצבא כמו הממשלה לא היו מרוצים לגמרי מתוצאות הפיצוץ הגרעיני ועל כן לא הודיעו רשמית על התהוות נשק גרעיני במדינה. הניסוי בנשק גרעיני המרכזי הראשון שבוצע בהודו בוצע גם הוא מתחת לאדמה במדבריות ראג'סטאן תחת שם הקוד פורחאן II בעת מומנטום פוליטי של ממשלה חדשה אשר תמכה בפיתוח הנשק. היו אלו חמש פצצות גרעיניות שהוטלו בין ה-11 ל-13 במאי 1998 וכללו בתוכם גם פצצת מימן (היתוך גרעיני) וגם פצצת ביקוע גרעיני. הפצצות נעו במשקל שווה ערך לבין 43–45 קילוטון TNT ולאחריהם הודיע לבסוף ראש ממשלת הודו, אטאל ביהארי ואג'פאיי כי לאומתו יש נשק גרעיני.

נייטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר. צ'ירדאמבאראם אשר היה ראש צוות המחקר בפיתוח הפורחאן הודיע לראיון חדשותי כי הודו מסוגלת להשתמש בפצצת נייטרון[4].

יכולת כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון להיות ההערכה הגבוהה ביותר לכמות ראשי הנפץ הגרעיניים של הודו היא 150 ראשי נפץ, בשנים האחרונות הועלה הייצור בנשק בניסיון להשתוות לארסנל הנשק הסיני. בהודו ישנה מדיניות גרעינית לפיה היא לא תתקוף ראשונה במצב של מלחמה.

אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי דיווחים מעומעמים הודו מחזיקה ב-48 ראשי נפץ גרעיניים מותאמים אווירית אשר יכולים להילקח בידי מטוסי התקיפה מיראז' 2000 ויגואר IS. לפי דיווחים אמריקאים הודו מוסיפה לבנות ראשי נפץ קרקע-אוויר[5].

ים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים בליסטים מבוססים ים[6]:

שם סוג טווח (ק"מ) מצב
פרית'ווי טיל בליסטי לטווח קצר 350 פעיל
סגריקה טיל בליסטי שהושק לצוללת 700 פעיל
K-4 טיל בליסטי שהושק לצוללת 3,500 ניסוי
K-5 טיל בליסטי שהושק לצוללת 5,000 בפיתוח
K-6 טיל בליסטי שהושק לצוללת 6,000 בפיתוח

קרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים בליסטים מבוססים קרקע[7]:

שם סוג טווח (ק"מ) מצב
פרית'ווי I טיל בליסטי לטווח קצר 150 מפותח
פרית'ווי II 250-350
פרית'ווי III 350-600
אגני-1 טיל בליסטי לטווח ממוצע 700
אגני-2 2,000-3,000
אגני-3 טיל בליסטי לטווח בינוני 3,500-5,000
אגני-4 4,000
אגני-5 טיל בליסטי בין-יבשתי 5,000-8,000
אגני-6 8,000-12,000 בפיתוח
סוריה (טיל) 12,000-16,000 לא ידוע

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]