נתיב האוויר חוצה ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חץ בטון, אחד מעזרי הניווט
ההכנות להמראת טיסת הדואר הסדירה הראשונה מוושינגטון, 15 במאי 1918
מפת נתיב האוויר ב-1924

נתיב האוויר חוצה ארצות הבריתאנגלית: Transcontinental Airway System) היה מערכת של אמצעי ניווט וסיוע למטוסים שהוקמה לכל רוחבה של ארצות הברית, בין סן פרנסיסקו במערב לניו יורק במזרח. המערכת הוקמה בשנות ה-20 של המאה ה-20 כחלק מהתפתחות התעופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים אלו היו המטוסים מסוגלים לטוס למרחקים גדולים יחסית, אולם לא יכלו לשאת משקל רב. טיסות מטען ונוסעים לא היו אפשריות באותם ימים, והתועלת הכלכלית העיקרית שניתן היה להפיק מהם הייתה העברת דואר. בכך שהוא הועבר מרכבות למטוסים, החיסכון בזמן העברת דואר מחוף לחוף הגיע עד שני ימי עסקים. קו הדואר האווירי הראשון בארצות הברית הופעל לראשונה ב-18 במאי 1918, ומסלולו היה בין וושינגטון די. סי. לניו יורק. הקו לחוף המערבי נוסד ב-8 בספטמבר 1920, והוא לא הופעל בטיסה רצופה אלא רק בשעות היום, ומשכה היה כ-70 שעות. לאחר בניית הנתיב המואר עמד משך הטיסה על 34 שעות לטיסות ממערב למזרח ו-32 שעות בכיוון ההפוך.

אמצעי הסיוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן שקדם לאמצעי ניווט כגון גלי רדיו, מכ"ם וכדומה, אמצעי הסיוע העיקריים שנבנו היו מגדלורים חשמליים. הניווט בעזרתם היה מוגבל לתנאי ראות ומזג אוויר. קוטר פנסי המגדלור היה 24 אינץ' (60.9 ס"מ), והם הוצבו על מגדלים בגובה 16 מטרים ובמרחק ממוצע של כ-10 מיילים זה מזה. בהרים היו המגדלורים קרובים יותר זה לזה, ובמישורים – רחוקים יותר. עוצמת התאורה של הפנס הייתה 5 מיליון קנדלה, והוא הסתובב 6 פעמים בדקה. קצב האיתות סימן את המספר המזהה של כל מגדלור בקוד מורס.

ליד חלק מהמגדלורים נבנו חצים מבטון באורך של כ-21 מטרים כל אחד, והם נצבעו בצהוב בוהק. חלק מן המגדלורים כללו מתחם של מבני עזר על מנת להחזיק גנרטור, במקרים בהם לא היה קו מתח קרוב, ותחנות לבחינה וחיזוי של מזג אוויר. רבים מחצי הבטון פורקו בתקופת מלחמת העולם השנייה כדי למנוע סיוע למפציצי אויב, במקרה שאלו יחדרו לארצות הברית.

שדות נחיתה מוארים שנועדו למקרי חירום נבנו לאורך הנתיב במרווחים של 15-20 מייל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 הקים הקונגרס של ארצות הברית נתיב מואר למטוסי הדואר האווירי. הרעיון הוצע על ידי הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה (הגוף שקדם לנאס"א) ובוצע בפועל על ידי משרד המסחר האמריקני. הניהול הופקד בידי ענף האוויר של מכון התקנים האמריקני. החלק הראשון נבנה בנתיב האוויר בין שיקגו לשאיין, בירת מדינת ויומינג. זהו החלק שנמצא במרכז ארצות הברית ולכן הוא נבחר להיות הראשון שמבוצע, כדי לסייע גם למטוסי דואר שמבצעים טיסות מחוף לחוף. טיסות כאלו המריאו לאור יום והגיעו לנתיב המואר עם רדת החשכה.

טיסות הלילה הראשונה של הדואר החלו ב-1 ביולי 1924. בסך הכל נבנו 284 מגדלורים לאורך המסלול. עד יוני 1925 הושלם מסלול באורך 2,665 מייל בין ניו יורק לסן פרנסיסקו. ב-1927 הורחב הקו גם לניו יורק-סולט לייק סיטי, לוס אנג'לס-לאס וגאס, לוס אנג'לס-סן פרנסיסקו, ניו יורק-אטלנטה ושיקגו-דאלאס, בסך הכל 4121 מייל. ב-1933 כלל הנתיב 1500 מגדלורים ב-18,000 מייל.

כיום קיימים ופעילים עדיין 19 מגדלורים במונטנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]