נתיב המים וולגה-בלטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה של נתיב המים וולגה–בלטי

נתיב המים וולגה–בלטי, אשר היה ידוע בעבר בשם תעלת מארינסק (ברוסית: Мариинская водная система), הוא מערכת של תעלות ונהרות ברוסיה היוצרות נתיב מים המקשר בין נהר הוולגה לים הבלטי דרך נהר נייבה. אורכו הכולל של נתיב המים בין העיר צ'רפובץ וימת אונגה הוא 368 קילומטר.

נתיב המים נבנה במקור בתחילת המאה ה-19, הנתיב הורחב כדי לאפשר מעבר כלי שיט גדולים יותר בשנות ה-60 של המאה ה-20 והיה לחלק ממערכת נתיבי השיט העמוקים של רוסיה האירופית.

שמו המקורי של נתיב השיט "מרינסקי" מיוחס למריה פיודורובנה, קיסרית רוסיה, אשתו השנייה של פאבל הראשון, קיסר רוסיה.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי שפטר הגדול כבש את המפרץ הפיני משוודיה, התעורר צורך לנתיב שיט מאובטח בין סנקט פטרבורג על הים הבלטי ובין פנים היבשה במדינה הרוסית. תעלת השיט המוקדמת ביותר, תעלת וישני וולוצ'יק, הושלמה בשנת 1709, וחיברה סנקט פטרבורג על הים הבלטי עם ימת לדוגה. אולם מזג האוויר בימת לדוגה גרם לעיתים קרובות להרס אסדות מטען והביא לפרויקט תעלות לדוגה, על חופה הדרומי של ימת לדוגה.

בתקופת אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה הושלמה בניית נתיב מים דרך וישני וולצ'יק בחיבורה לתעלת טיחווין (1811) ולתעלת מרינסק (1810), האחרונה שבהן הפכה לנתיב המים העמוס משלושתם.

תעלת מרינסק היוותה עדות להתפתחות הנדסת משאבי מים וסביבה בתחילת המאה ה-19, תחום ידע שהפך חיוני למשק הלאומי הרוסי. המערכת החלה בעיר ריבינסק, עברה בנהר שקסנה, אגם בלוי, תעלת נובומרינסק, נהר ויטגרה ואגם אונגה. לאחר מכן כלי השיט הפליג דרך תעלת אונגה, נהר סביר, תעלת לדוגה, ונהר נייבה עד המפרץ הפיני.

בשנת 1829, נפתחה תעלת צפון דבינה וחיברה בין נהר שקסנה (אחד מיובלי הוולגה) דרך אגם קובנסקוי עם את צפון דבינה, והסתיימה בים הלבן. בעשורים הבאים של המאה ה-19 המשיכו העבודות להרחבת המערכת ונוספו לה עוד שלוש תעלות: בלוזרסקי, אונזסקי, ונובולדוזסקי, אשר נחנכו בשלהי המאה ואפשרו לכלי שיט קטנים לעקוף את נתיב השיט המסוכן המים בשלושת הימות הגדולות (בלוי, אונגה, לדוגה).

חיבור נוסף נוצר בשנות ה-30 של המאה ה-20, תעלת הים הלבן-הים הבלטי נפתחה לשימוש לאחר שנבנתה, במחיר כבד בחיי אדם, על ידי אסירי גולאג.

במאה ה-21 עלה השימוש בנתיב המים וולגה–בלטי כמסלול תיירותי עליו מפליגות אוניות נהר לאורך טבעת הזהב של רוסיה.

נתיב המים החדש וולגה-בלטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום נתיב המים וולגה–בלטי מים (תחום במלבן) במרחב כל נהר הוולגה וביחס לים הכספי והים השחור

בתקופה סובייטית נערכו עבודות מתמידות לשיפור תעלת מרינסק. שני תאי שיט נבנו על נהר סביר (ב-1936 ו-1952); 3 תאי שיט נבנו על נהר שקסנה. בולטים בנתיב המים וולגה–בלטי הוכנסו בין השנים 1960–1964, וב-5 ביוני 1964 נחנך נתיב המים החדש וולגה–בלטי. 39 תאי שיט ישנים עם דלתות עץ הוחלפו ב-7 תאי שיט חדשים, בשנת 1995 נבנה תא שיט אחד מקביל. ממדי תאי השיט: 210 מטר אורך, 17.6 מטר רוחב ו-4.2 מטר עומק, מאפשרים מעבר של ספינות נהר-ים בהדחק של עד 5,000 טונות. ספינות כאלה היו מסוגלות לחצות את האגמים הגדולים במקום להשתמש לעקוף בתעלות העוקפות. נתיב המים החדש קיצר באופן משמעותי את זמני ההפלגה והשיט מצ'רפובץ לסנקט פטרבורג ירד ל–2.5-3 ימים לעומת 10–15 ימים במערכת התעלות הישנה.

חלק מנתיב המים וולגה-בלטי הוא בתוואי של תעלת מרינסק הישנה ולעיתים סוטה ממנה. שישה מתוך שמונת תאי השיט לאורך הנתיב ממוקמים בקטע של 35 ק"מ במדרון הצפוני, עם הפרש גבהים כולל של 80 מטרים. רק 2 תאי שיט (מקבילים) נמצאים במדרון הדרומי, עם הפרש גבהים של 13 מטרים והם ממוקמים ליד שקסנה על נהר שקסנה כ- 50 ק"מ במעלה הנהר מצ'רפובץ. מסלול התעלה במדרון הצפוני הוא לאורך תוואי נהר ויטגרה, אשר הועמק. הנתיב בין מאגר המים הגבוה ביותר של התעלה בין תאי השיט פחומוב על נהר ויטגרה וסכר מאגר המים שקסנה, הוא 278 ק"מ. הנתיב כולל תעלה שנחפרה לאורך 40 ק"מ.

השימוש בנתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21 נתיב המים משמש להובלת נפט ועץ לייצוא, וכן כנתיב תיירות לספינות נהר. על פי נתוני משרד הימיה של ממשלת רוסיה היקף המטען שעבר בנתיב זה בשנת 2004 היה  17.6 מיליון טונות, נתון קרוב מאד לקיבולת המרבית של נתיב המים. תא השיט התחתון בנהר סביר היה אחד משני תאי השיט העמוסים ביותר בנתיבי השיט של רוסיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]