נתן (אוניית מעפילים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נתן
אוניית המעפילים נתן.jpg
אונית המעפילים "נתן"
ארגון המוסד לעלייה ב'
קורות ההפלגה
מפקד האונייה יוסף לנדאור
נתוני האונייה
תאריך רכישה (נחכרה)
הדחק 50 טון
אורך 31 מטר
מהירות 8 קשר
מסלול ההפלגה של "נתן"

נתן הייתה אוניית מעפילים שאורגנה על ידי אנשי המוסד לעליה ב' של "ההגנה". האונייה הפליגה פעמיים אל חופי ארץ ישראל.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נטונו" – ספינת חופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבנתה בשנים 1944 עד 1945, כאוניית משא עשויה עץ; מנוע דיזל מדגם מאן (Mann); שמה הקודם היה "נטונו" ("Nettuno").[1]

"נתן" – אוניית מעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכש[עריכת קוד מקור | עריכה]

נרכשה בברלטה באיטליה, על ידי אנריקו לוי עבור המוסד לעליה ב' במטבעות זהב, שהביא דני שטרן מיחידה 544 של הצבא הבריטי. האונייה נרשמה על שם נסים ג'ורג'ו, יהודי איטלקי מליוורנו, שנתן ייפוי כוח לקרלו מנארה, סוכן אוניות מקומי.

נתן א[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות ההכנה להפלגה כלל את אנשי המוסד לעליה ב' וחיילים יהודים מיחידה 544 ומיחידת תובלה 468 של הצבא הבריטי. החיילים הביאו מזון, דלק מזוט ושמן, מצפן ומפות ימיות להפלגה. רב החובל של האונייה היה מינרוויני, ולצדו צוות ימאים איטלקים, בהם מכונאי, וכולם איטלקים. מפקד האונייה היה יוסף לנדאור ולצדו מיקי האפט. בשל החיפזון בהכנות, לא נלקחו מכשירי קשר. נעשה ניסיון להפגיש את "נתן" עם "דלין", כדי לקבל ממנה מכשיר קשר וגדעוני, אך לא צלחו.

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

73 המעפילים, רובם ככולם ניצולי השואה, נאספו באיטליה על פי מפתח מפלגתי; בהם חברי הארגונים "הפועל המזרחי" - 9, "חבר הקבוצות" - 17, "השומר הצעיר" - 14, "הקיבוץ המאוחד" - 23, "החטיבה" - 5, "הנוער הציוני" – 7, ועוד 5 בני אדם. הם הגיעו ברגל וברכב אל נמל בארי בדרום איטליה, שבו עגנה האונייה, והועלו בחשאי.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נתן" הפליגה ב-27 באוגוסט 1945 בשעה 03:00. האונייה לא נתגלתה, ולא היה כל ליווי או עימות עם הבריטים. לאחר הגיעה לחופי הארץ פונו המעפילים ליישובים שונים. האונייה והמלווים חזרו לאיטליה ועימם הפליגו שליחים נוספים, וכן הועמס ציוד.

נתן ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רב החובל וצוות הימאים היו איטלקים. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם ישראל רותם (בן-יצחק) ולצדו איש "קבוצת הנקם" של אבא קובנר (שמו לא ידוע) והגדעוני יחזקאל שטרן מקיבוץ עין השופט. הם היו מציודים במכשיר קשר מספר 19, מתוצרת בריטניה.

המעפילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתתפו בה 73 מעפילים, שנבחרו על פי מפתח מפלגתי: "הקיבוץ המאוחד" - 17, "השומר הצעיר" - 13, "הנוער הציוני" - 11, "חבר הקבוצות" - 17, "הפועל המזרחי" - חמישה, בודדים - עשרה, מהם 46 גברים ו-24 נשים. נאספו באזור בארי בשתי משאיות צבאיות. עלייתם לסיפון האונייה התבצעה בחשאי. חיילים יהודים מיחידת תובלה 468 של הצבא הבריטי סייעו בציוד ומזון.

ההפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפליגה ב-24 בספטמבר 1945 בשעה 03:00 בקירוב מנמל מונופולי באיטליה. פעמיים בדרך היו סערות, והאונייה תפסה מחסה. הנתיב מבארי כלל שיט לאורך חופי כרתים מצפון, סקרפנטו ומערב קפריסין. ב-30 בספטמבר נמסר כי האונייה נמצאת דרומית לכף פאפוס בקפריסין. לפי התוכנית היעד היה חוף שפיים, בחוף יידלק פנס, והסימן בלב ים עד שיתחלף ללבן. פנס אדום וחמישה נצנוצים פירושם שיש סירות. ב-1 באוקטובר הגיע דו"ח אחרון על הימצאותה במרחק 18 מייל מול חוף נתניה. המעפילים ירדו בשלום אל חוף שפיים, בשלוש סירות, כל אחת עם 15 בני אדם. המעפילים נשלחו אל היישובים שהוכנו להם.

תפיסתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרכה חזרה לאיטליה, האונייה לקחה עמה 15 שליחים, ימאים וגדעונים. היא הפליגה חזרה דרך כף פאפוס בקפריסין, לכיוון רודוס. בנמל בארי נעצרה על ידי השלטונות האיטלקים. היא הוסגרה לשלטונות בידי סוכן האוניות מנארה, בעקבות סכסוך כספי עם אנשי המוסד לעלייה ב'. ייתכן גם כי הבריטים, שידעו כבר על מבצעי העפלה שנעשו בעזרת אוניות, ביקשו מהאיטלקים לתפוס אותה. לאחר מכן, נמכרה הספינה לבעלים אחרים על ידי מנארה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]