סאלח, פה זה ארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סאלח, פה זה ארץ ישראל
The Ancestral Sin.png
כרזת הסרט
בימוי דוד דרעי
הפקה דוד דרעי
שגית שלום
תסריט דורון גלעזר
דוד דרעי
רות יובל
עריכה יניב רייז-שפי
שחקנים ראשיים ירון לונדון (קריינות)
מוזיקה יונתן בר גיורא (מוזיקה מקורית)
אבי מזרחי (עיצוב פסקול)
צילום אבנר שחף
שי פוני
מפיץ ד.ד. הפקות
מדינה ישראל
הקרנת בכורה 15 במאי 2017 (דוקאביב)
משך הקרנה 109 דקות
שפת הסרט עברית
מרוקאית
סוגה סרט תיעודי
פרסים זוכה שני פרסי דוקאביב
דף הסרט ב-IMDb

סאלח, פה זה ארץ ישראל הוא סרט תיעודי ישראלי משנת 2017 העוסק בקליטת העולים מיהדות צפון-אפריקה בישראל בשנות ה-50. יוצרי הסרט הם דוד דרעי (שהוריו עלו ממרוקו ויושבו בירוחם), דורון גלעזר ורותי יובל.

הסרט הוקרן לראשונה ב-15 במאי 2017 במסגרת פסטיבל הסרטים דוקאביב, בו התמודד בתחרות הישראלית, וזכה בפרס הבימוי (שהוענק לדוד דרעי) ובפרס התחקיר (שהוענק לטליה אלוני ולרנן יזרסקי). ב-19 בספטמבר 2017 הסרט היה מועמד בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר לשנת 2017. בפברואר 2018 הסרט עובד לסדרה תיעודית בת ארבעה פרקים ושודרה בערוץ רשת 13, הסדרה כללה גילויים נוספים וחדשים על אלו שהופיעו בסרט.[1]

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט עוסק בסיפור קליטתם של יוצאי צפון אפריקה, ויישובם בעיירות פיתוח, שתוארה במחקרים אקדמיים.[2] טענת יוצרי הסרט היא שעולים שהגיעו בשנים 1954–1956 נשלחו ליישב את הפריפריה בדרכי רמייה כשננקטה נגדם אפליה, בייחוד בהשוואה לקליטת יוצאי פולין בעליית גומולקה שנתיים אחר כך. בסרט נטען שמובאים לראשונה פרוטוקולים של הסוכנות העוסקים בקליטת העולים. את הקריינות לפרוטוקולים המובאים ביצע ירון לונדון.[3]

הסרט דן גם בבעיות התעסוקה, הכלכלה והדיור ובהסללה בחינוך בעיירות הפיתוח, ומובאים בו ראיונות עם עולי שנות ה-50, ומרואיינים שעסקו בקליטת העולים. בחלק מן הסדרה מובאות תגובות של עולי שנות ה-50 הצופים בסדרה, שקובצו באולם על מנת לצפות בה.[4]

המשתתפים בסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי הסידרה, דוד דרעי, מופיע לכל אורך הסרט ופרקי הסדרה, כמראיין, וגם כדמות מרכזית המספרת את סיפורה האישי. קריין הפרוטוקולים החסויים הוא ירון לונדון. לצידם מופיעים בסרט ובסדרה גם שורה של מומחים, המחזקים ומרחיבים בעדויותיהם המצולמות את טענות הבסיס שלה. ביניהם פרופ' סמי שלום שטרית, פרופ' ארז צפדיה, חתן פרס ישראל פרופ' אלישע אפרת ז"ל, חתן פרס ישראל ושר החוץ לשעבר דוד לוי, חבר הכנסת ושר הבטחון לשעבר עמיר פרץ, בני משפחת דרעי המורחבת, ד"ר אבי פיקאר ועוד.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט והסדרה הניבו מיד עם שידורם תגובות רבות, שנעו מעשרות ביקורות נלהבות ("חומר נפץ חברתי ופוליטי" - סמדר שילוני, Ynet. "צפיית חובה" - גילי איצקוביץ' - הארץ, "סרט חזק ומאוד חשוב" - קובי מידן, "קשה לצפות בסרט מבלי להתכווץ. הבטן מתהפכת נירית אנדרמן, הארץ), דיוני רשת רחבים ועד ביקורת חריפה מצד ההיסטוריון ד"ר אבי פיקאר, חוקר התיישבות יהודי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח, שמופיע בסרט ומחזק חלק מהנראטיבים העולים בו, ולמרות זאת האשים את יוצרי הסרט בהטייה מכוונת, תוך התעלמות והעלמה שיטתית של עובדות, סילוף והוצאת דברים מהקשרם.[5]משתתפים נוספים בסרט, כמו פרופ' סמי שלום שטרית, ופרופ' ארז צפדיה, חולקים עמוקות על ביקורת זו.על הסרט והסדרה,

כמו כן, נטען כי מרבית החומר שהוצג בסרט כגילוי ראשוני כבר התפרסם בעבר במאמרים אקדמים,[2][5] וכי הסרט מנגיש אותם לציבור תוך הצגת ארכיונים הגלויים לציבור כארכיונים חסויים.[6] טענת נגד לטענה זו גורסת כי החשיפה המזערית של העובדות המטלטלות במאמרים אקדמיים שתפוצתם והשפעת הציבורית זניחה לא עוררה שום הד ציבורי, ועל כן היא חסרת ערך.

בסרט מצוטט לובה אליאב כמי שהורה על הורדה אלימה ואכזרית של עולים חדשים ממשאיות באמצעות לחיצה על כפתור ש"שופך" אותם לאדמה. יש הטוענים כי ציטוט זה הוצא מהקשרו מתוך דבריו בריאיון מוקלט, ובכך ציירו את אליאב באור הפוך ממה שעשה כל חייו למען העולים בכלל ועולי מרוקו בפרט.[8][9] בתגובה לטענה הזאת הודה דורון גלעזר, אחד מיוצרי הסדרה: "אני מודה שטעינו, ושנגרם לו עוול".[7] במאי הסידרה דוד דרעי ושאר יוצריה עומדים מאחורי הציטוט הזה, אינם מתנצלים עליו, וטוענים כי הציטוט מדוייק והדברים קרו.

בקורת נוספת מתייחסת לכך שהסדרה יוצרת את הרושם כי פרופסור אלישע אפרת היה "איש שטח", שעסק ביישוב העולים בעיירות הפיתוח בעוד שבתקופה בה הוקמו כמעט כל עיירות הפיתוח (שנות ה–50 של המאה הקודמת) אפרת היה סטודנט בשנות ה–20 לחייו, ועסק בהדרכת נוער ובהוראת עברית.[7]במאי הסדרה דוד דרעי התייחס ארוכות לטענה זו והפריך אותה בתגובה שפירסם.

העיתונאי חגי סגל כתב, כי הסרט לא יכול להוליד תועלת כיוון שהמציאות שבה הוא עוסק חלפה מן העולם, אם בכלל הייתה, וכל מטרתו היא: "מישהו עושה סיבוב על סאלח שבתי, מתאמץ לפתוח בכוח פצעים שהגלידו. שום תועלת עכשווית לא תצמח מכך. התכלית העיקרית של הסרט היא הכחדת שאריות האמונה בצדקת הדרך הציונית. אחרי רחוב יוספטל יגיע גם תורו של רחוב הרצל".[8]

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה ארגון קטגוריה מועמדים תוצאה סימוכין
2017 פרסי אופיר הסרט התיעודי הטוב ביותר דוד דרעי, רות יובל, דורון גלעזר מועמדות [9]
דוקאביב פרס הבימוי דוד דרעי זכייה [10]
פרס התחקיר טליה אלוני, רנן יזרסקי זכייה [10]
פרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים הסרט הטוב ביותר בקטגוריית הסרט התיעודי באורך מלא זכייה [11]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גילי איזיקוביץ"סאלח, פה זה ארץ ישראל": צפיית חובה, באתר הארץ, 25 בפברואר 2018
  2. ^ 2.0 2.1 אבי פיקאר'רכבת מקזבלנקה למושב או לאזור פיתוח', קליטת עולי צפון אפריקה ואכלוס הפריפריה הישראלית בשנים 1954–1956 (עמ' 581-614), אוניברסיטת בן גוריון, ‏2005 (בעברית)
  3. ^ שני ליטמן"סאלח, פה זה ארץ ישראל": חומר נפץ תיעודי, באתר הארץ, 16 במאי 2017
  4. ^ גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח, באתר הארץ, 1 במאי 2017
  5. ^ אדריאנה קמפ, נדידת עמים או הבערה הגדולה: שליטה מדינתית והתנגדות בספר הישראלי, מזרחים בישראל, הקיבוץ המאוחד, 2202, עמ' 36–67
  6. ^ עופר אדרתדורון גלעזר: "חלק ניכר מהפרוטוקולים עדיין חבוי בארכיונים", באתר הארץ, 20 במרץ 2018
  7. ^ עידו אפרת, סאלח, והאיש שלא היה שם, באתר הארץ, 26 באפריל 2018
  8. ^ חגי סגל, סיבוב על סאלח שבתי, באתר ערוץ 7, 18 במרץ 2018
  9. ^ וואלה! תרבות‏, "געגוע" ו"פוקסטרוט" מובילים במועמדויות לטקס אופיר 2017, באתר וואלה! NEWS‏, 16 באוגוסט 2017
  10. ^ 10.0 10.1 הוכרזו זוכי התחרויות בדוקאביב 2017, דוקאביב, ‏17 מאי 2017
  11. ^ לפני כולם, "הסרט חושף את שורשיה של הגזענות בישראל", באתר ערוץ 20, 1 בנובמבר 2017
Film reel.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא קולנוע ובנושא ישראל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.