סאליוט 3

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סאליוט 3
Salyut program insignia.svg
ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
NSSDC 1974-046A
אות קריאה סאליוט 3
צוות 3
שיגור 25 ביוני 1974
משגר פרוטוןK
כן שיגור קוסמודרום בייקונור
חדירה לאטמוספירה 24 בינואר 1975
מסה כ-18,900 ק"ג
אורך 14.55 מטרים
קוטר 4.15 מטרים
נפח מדוחס 90 מ"ק
פריגיאה 219 ק"מ
אפוגיאה 219 ק"מ
נטיית מסלול 51.6° מעלות
זמן הקפה 89.1 דקות
ימים במסלול 213
ימים מאוישים 15
מספר הקפות 3,442 עריכת הנתון בוויקינתונים
Almaz drawing.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סאליוט 3 (OPS-2) הייתה תחנת חלל סובייטית אשר שוגרה בשנת 1974 כחלק מתוכנית סאליוט. תחנה זאת הייתה השנייה מסדרת תחנות חלל צבאיות בשם אלמאז והראשונה המוצלחת. למרות זאת, תחנה זו נכללת כחלק מתוכנית סאליוט על מנת להסתיר את מטרתה האמיתית. בשל האופי הצבאי של התחנה, לא שחררה ברית המועצות מידע רב באשר לתחנה והמשימות אליה.

רק שלוש משימות תוכננו להגיע לתחנה, אך לבסוף רק שתיים שוגרו: סויוז 14 שהביא לתחנה את צוותה הראשון והיחיד, וסויוז 15 אשר כשלה לעגון ולהביא את הצוות השני. על אף שפורסם מידע מועט מאוד אודותיה, מספר מקורות מדווחים כי היו עליה מספר מצלמות שפנו אל כדור-הארץ ואף תותח אוטומטי. התחנה סיימה את חייה 24 בינואר 1975 כאשר חדרה לאטמוספירה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת החלל הראשונה הייתה סאליוט 1 (נקרא גם DOS-1) אשר שוגרה על ידי ברית המועצות באפריל 1971. אך רק משימה אחת הצליחה לעגון בה, סויוז 11 שנשארה בה 23 יום במהלך יוני של אותה שנה, וחרף הצלחה זאת הצוות מת במהלך החזרה לכדור הארץ.

באותו הזמן התקיימו בברית המועצות שתי תוכניות נפרדות עבור הקמת תחנות חלל. סאליוט 1, למשל, השתייכה לתחנות האזרחיות אשר נקראו: Durable Orbital Stations או בקיצור DOS. דוגמאות נוספות הן DOS 2 ב-1972 וDOS 3 ב-1974 הבלתי מוצלחות ובהמשך סאליוט 4, סאליוט 6, סאליוט 7 המוצלחות.

תחנות החלל הצבאיות פותחו וממנו על ידי הצבא ונראו אלמאז, באופן כללי הן היו מאוד דומות לתחנות החלל האזרחיות הן בצורתן ובגודלן. אך בניגוד לתחנות האזרחיות פנים התחנה היה שונה מאוד, זאת תודות לולדימיר חלומי. תחנת החלל הצבאית הראשונה ששוגרה היא סאליוט 2 באפריל 1973, אך בשל תקלה מספר ימים לאחר שהוכנסה למסלול מעולם לא אוישה.

תיאור התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאליוט 3 הורכבה ממנעל אוויר, רכיב עבודה בעל היקף גדול, מרכב מחיה בעל היקף קטן, כל אלו נתנו לתחנה מרחב מחיה כולל של 90 מטרים מעוקבים. נוסף על כך התחנה כללה זוג לוחות סולאריים, מעגן אחד, ושני מנועים ראשיים אשר יכלו לייצר דחף שווה ערך ל-3,900 ניוטון. מסת התחנה בזמן השיגור הייתה 18,900 ק"ג.

התחנה הייתה מאובזרת עם מקלחת, עמדת שנה אנכית וגם מיטות מתקפלות. הרצפה כוסתה בצמדן כדי לסייע לקוסמונאטים להתנייד בתחנה. התחנה כללה גם בידור, בין השאר סט שח מגנטי, טייפ וקסטות. נוסף על כך היו בתחנה מספר מכונות כושר כגון הליכון. מערכת מחזור המים הראשונה נבדקה על תחנה זאת, ונקראה פריבוי.

מצלמות צפייה בכדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה נשלטה על ידי רכיב "האגאט-1" אשר שימש טלסקופ לצפייה בכדור-הארץ. הטלסקופ היה בעל אורך מוקד של 6.375 מטר ובעל רזולוציה אופטית יותר משלושה מטר, על פי מקורות פוסט-סובייטים. היסטוריונים של נאס"א העריכו שעל פי גודל המראה הטלסקופ היה בעל רזולוציה אופטית של פחות ממטר אחד. הטלסקופ עבד לצד מצלמות רחבות ושימושו העיקרי היה צבאי. נאמר כי הקוסמונאטים ששהו בתחנה צפו במטרות שהונחו על האדמה בשטח בייקונור. נוסף על כך היו משימות משניות כמו חקר זיהום מים, שטחים חקלאיים וכו'.

הקוסמונאוטים יכלו לפתח תמונות חשובות על פני התחנה ולהדפיסן לבחינה נוספת, ובמידת הצורך אף סריקתן כדי לשלוח אותן בשידור טלוויזיה לכדור-הארץ. אך התהליך היה ארוך מאוד - עד כדי חצי שעה, ולכן תמונות לא חשובות נארזו לתוך קפסולת חזרה קטנה שיכלה להשתחרר מהתחנה.

נוסף לטלסקופ היו על התחנה מצלמות נוספות כמו: מצלמה טופוגרפית, מצלמת כוכבים, מצלמת הוולגה שצפתה בגלים האינפרה אדומים והייתה בעלת כושר הפרדה של 100 מטר. הקוסמונאוט פאבל פופוביץ' אשר ביקר בתחנה במשימת סויוז 14 נזכר כי התחנה הייתה מאובזרת בעד 14 מצלמות.

התותח בתחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה כללה גם תותח מטוסים משופר לשימוש בחלל, כאשר מטרתו הייתה "להגנה עצמית". עד היום לא ידוע סוגו, אך על פי הערכות היה זה אחד משני תותחים של חברת נודלמן, האחד היה הנודלמן-ריכטר NR-23, תותח מטוסים שהיה בשימוש רחב בצבא הסובייטי, והשני הנודלמן-ריכטר NR-30 שהיה אף הוא בשימושם. השערה זאת אושרה על ידי הקוסמונאוט פאבל פופוביץ'. למרות זאת, התותח לא נוסה מעולם כאשר שהה צוות בתחנה, וזאת בפאת חשש לרעידות במהלך הירי. לקראת סיום משימות התחנה נערך ניסוי בתותח - יש האומרים שירה עד שאזלה התחמושת, ומקורות אחרים טוענים לשלושה ניסויי ירי.

פעילות התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחנה זאת עגנה רק חללית אחת - סויוז 14. חללית נוספת הגיעה למרחק של פחות מ-40 מטרים ממנה, אך כשלה בעגינה בשל בעיה במערכת העגינה שלה.

שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחנה שוגרה ב-25 ביוני 1974 על ידי משגר פרוטון תלת שלבי. תחנת החלל סאליוט 3 הייתה תחנת החלל הראשונה ששמרה על מסלול אחיד סביב כדור-הארץ, דבר שדרש ממנה 500,000 הפעלות של מערכות שמירת המסלול. המסלול המתוכנן היה בגובה 219 עד 270 ק"מ דבר שעורר חשד בקרב האומות המערביות כי התחנה היא למטרות צבאיות. נוסף לכך, בחירת הצוות מאנשי חיל האוויר ושימוש בתדרי רדיו שמיועדים עבור הצבא העמיקו חשד זה.

סויוז 14[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז 14 המריאה ב-3 ביולי 1974 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן כשבוע לאחר שיגור תחנת היעד שלהם, סאליוט 3. על סיפונה זוג קוסמונאוטים: פאבל פופוביץ' ויורי ארטיוכין. ב-4 ביולי, יום לאחר השיגור, עגנה החללית בתחנה והחלה את שהות הצוות שם, 15 יום. ב-9 ביולי דווח כי הצוות הפעיל את המצלמות שפנו לעבר כדור-הארץ והחלו מספר ימי מחקר, תוך צילום אזורים שונים כגון מרכז אסיה. סרטי הצילום הונחו בקפסולה מיוחדת על מנת להחזירם לכדור-הארץ. ב-19 ביולי נחתה החללית בבטחה לאחר ניתוק מוצלח.

סויוז 15[עריכת קוד מקור | עריכה]

סויוז 15 המריאה ב-26 באוגוסט 1974 מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, כשעל סיפונה זוג קוסמונאוטים: גנדי סרפנוב ולב דיומין.
מטרת הטיסה הייתה להתחבר לתחנת החלל סאליוט 3, ולבצע סדרת ניסויים במשך כחודש. לאחר שלושה ניסיונות להתחבר אליה התברר, שתקלה במערכת אינה מאפשרת לבצע את החיבור. צוות החללית נצטווה לשוב לכדור-הארץ. שלטונות ברית המועצות הכריזו שמטרת הטיסה הייתה ביצוע תמרונים שונים בקרבת תחנת החלל, והתוכנית בוצעה.
במהלך טיסה זאת נשבר שיא הגיל המבוגר ביותר של אדם בחלל על ידי דיומין, שהיה אז בן 48. דיומין החזיק בשיא רק כשנה עד טיסתו של דיק סלייטון במסגרת אפולו-סויוז.

פעילות בלתי מאוישת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כישלון סויוז 15 הוחלט כי מערכת העגינה, ה"איגלה", צריכה לעבור שיפור משמעותי. בשל החלטה זאת, דעיכת המסלול של סאליוט 3 והזמן הממושך שנדרש היה לשינוי זה, הוחלט לבטל את המשימה הבאה לתחנה. החללית שיועדה לשיגור למשימה זאת שימשה לאחר מכן כסויוז 20 לתחנת החלל האזרחית סאליוט 4. כתוצאה מהחלטה זאת שוחררה קפסולת החזרה ובה סרטי סויוז 14. בנאס"א טוענים כי בגובה 8.4 ק"מ נפתחו המצנחים, גורמים אחרים טוענים שלא כך ושהקפסולה התעוותה, אך כל הסרטים ניתנו להצלה.

לאחר כל זאת נעשה ניסוי בתותח שעל התחנה. הדבר נעשה באופן אוטומטי ונשלט מכדור-הארץ. יש הטוענים כי התותח ירה עד שאזלה התחמושת, ולעומתם טוענים אחרים כי נערכו מספר ניסויים.

התחנה החלה לאבד גובה, וב-24 בינואר 1975 התרסקה מעל האוקיינוס השקט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]