סביונה רוטלוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סביונה רוטלוי
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 7 באוקטובר 1941 (בת 82)
תל אביב, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, האוניברסיטה העברית בירושלים
השתייכות מערכת בתי המשפט הישראלית
תקופת כהונה 1978–2008 (כ־30 שנה)
תפקידים בולטים
פעילויות נוספות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סַבְיוֹנָה רוֹטְלֵוִי (נולדה ב-7 באוקטובר 1941) היא שופטת בית המשפט המחוזי בדימוס ופעילה חברתית בנושאי זכויות ילדים ורווחתם וזכויות נשים. כיהנה כשופטת בית המשפט לנוער (1978–1993) וכשופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (1993–2008), ובשנים 2006–2008 כיהנה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי.

עמדה בראש ועדת רוטלוי לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, וישבה בדין במשפטו של יגאל עמיר באשמת רצח ראש הממשלה יצחק רבין. יזמה את הקמת עמותת עלם בארצות הברית והייתה ממייסדות תנועת נשים עושות שלום.

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביונה רוטלוי לבית רגב (רגנשטרייף) נולדה ברמת גן בשנת 1941, בתם של הניה-עליזה (לבית שרייבר) ואוטו רגנשטרייף. עד גיל 5 התגוררה במשטרת רמת גן, שם היה אביה שוטר במשטרת המנדט הבריטי. כילדה ונערה הייתה עדה לאירועים היסטוריים כגון ההתקפה של האצ"ל על משטרת רמת גן שבמהלכה עזבה את בית מגוריה, והפצצת ביתו של ראש העיר במהלך מלחמת העצמאות.

בהרצאותיה סיפרה לא אחת כי בעת שהיא ואחותה אילנה היו תלמידות בבית הספר העממי, הן החליטו לשנות את שם משפחתן מרגנשטרייף לרגב, הודיעו על כך לבתי הספר ורק לאחר מכן להורים. ההורים קבלו זאת בהבנה והחליפו במשרד הפנים את שם המשפחה.

בילדותה למדה מחול ונגינה בפסנתר, בין היתר בקונסרבטוריון תל אביב. רוטלוי הייתה פעילה במועצת התלמידים בתיכון "אהל שם", בתנועת הצופים ואף נשלחה מטעם התנועה לג'מבורי באנגליה בשנת 1957.

שירות צבאי, לימודי משפטים והתמחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום שירותה הצבאי ביחידת הקשר לעיתונות של דובר צה״ל, החלה רוטלוי לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1960, ובמקביל למדה גם במכון לקרימינולוגיה בירושלים. כסטודנטית עבדה במשרד של תנ"ך קורן בירושלים. עם סיום הלימודים נסעה עם בן זוגה עמי אסנת לשנה לארה״ב, ולמדה משפט פלילי באוניברסיטת הרווארד.

את ההתמחות עשתה רוטלוי במשך שנה אצל עו"ד יונה בלטמן בפרקליטות מחוז ירושלים, ובמשך שנה במשרד זליגמן ושות' בתל אביב.

מערכת בתי המשפט ופעילות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית משפט לנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מספר שנים של עבודה בשוק הפרטי, בעיקר בנושאי נזיקין ועבודה, מונתה רוטלוי בשנת 1978 כשופטת בבית המשפט לנוער בתל אביב ובאזור המרכז: נתניה, חדרה וכפר סבא.

רוטלוי כיהנה כשופטת נוער במשך 15 שנים. בפסקי הדין הרבים שכתבה באו לידי ביטוי רגישות לעוולות הנעשות לילדים, והקשבה להם ולמצוקותיהם. זו הייתה גישה חדשנית ביחס לתפיסה שהייתה נהוגה עד אז, לפיה ילדים הם ספיחים של הוריהם, וחסרי זכויות עצמאיות. פסקי הדין שכתבה והופעותיה בפני פורומים משפטיים מקצועיים, ברשות המחוקקת ובשירותי הרווחה, הובילו לתיקוני חקיקה ולגיבוש תפיסה משפטית וחברתית חדשה ביחס לילדים, הרואה בהם נושאי זכויות ובני אדם שווים בערכם.

השופטת רוטלוי הניחה את המסד לפיתוח המחקר והמומחיות בתחום זכויות ילדים בישראל. היא יזמה ונטלה חלק פעיל בהעברתם של הקורסים האקדמיים הראשונים להכשרת חוקרי ילדים ופקידי סעד.

בתקופת כהונתה בבית המשפט לנוער קידמה רוטלוי ונטלה חלק בשיתופי פעולה בין-תחומיים לקידום זכויות ילדים ורווחתם, עם מומחים מובילים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של הילד, עבודה סוציאלית ומשפטים, בשילוב הכוחות המקצועיים במשרדי המשפטים, הרווחה, החינוך וכן בוועדות הכנסת.

הגישה החלוצית[1][2] שהובילה הפכה במהלך השנים מקובלת, וכיום השתתפות ילדים ואף ייצוגם העצמאי על ידי עורכי דין ואפוטרופסים לדין, מקובלת ואף מעוגנת בחקיקה[3][4].

בית המשפט המחוזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 מונתה רוטלוי לשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. היא ישבה בדין בתיקים בתחומים שונים, בין היתר דיני משפחה ומשפט פלילי.

דיני משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתיקי מעמד אישי שבהם דנה טרם הקמת בית המשפט לענייני משפחה, נתנה רוטלוי ביטוי לאמונתה כי זכותם של ילדים לשמור על קשר עם שני ההורים, ואילו הקשר של ההורים עם הילדים הוא חובה ולא רק זכות. תפיסה זאת הובילה לשינוי עמדות באשר לתפקידם של אבות כהורים. אלפי הסכמי גירושין שונו בהסכמת ההורים כדי לתת ביטוי לגישה זו.

לאחר הקמתו של בית המשפט לענייני משפחה בשנת 1995 ישבה השופטת רוטלוי בהרכב ערעורים של בית המשפט המחוזי בתל אביב על פסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה. פסקי הדין שנתנה סייעו לקדם את התפיסה שילדים אינם חפצים המועברים ממקום למקום או מיד ליד, אלא בני אדם בעלי אישיות משפטית עצמאית וזכויות, על אף היותם קטינים. בין פסקי הדין:

  • מתן ביטוי לזכות להשתתף בהחלטות הנוגעות לייצוג העצמאי של ילדים בנפרד מזכות הייצוג של ההורים להם על פי סעיף 12 לאמנה בדבר זכויות הילד, ולמשמעות של המושג "טובת הילד" (סעיף 3 לאמנה).
  • דעת מיעוט שהפכה מאוחר יותר להחלטת הרוב בפסק דין ירוס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה, כי יש להכיר באימוץ הדדי של ילדים בידי שתי אמהות לסביות החיות יחד כבנות זוג, מתוך הכרה בעליונות המונח "טובת הילד“, המחייב מתן לגיטימציה משפטית למציאות שבה חיו הילדים מאז לידתם[5].
  • בפרשת "תינוק המריבה" פסקה רוטלוי, שוב בדעת מיעוט, שגם היא אומצה על ידי בית המשפט העליון בערעור שנדון בהרכב מורחב, שטובת הילד שגדל מאז ינקותו אצל הורים שאינם הוריו הביולוגיים ושאליהם התקשר וראה בהם את הוריו הפסיכולוגים, מחייבת שיישאר בידיהם ולא יוחזר לידי הוריו הביולוגיים[6]. רוטלוי הכירה במעמדם המשפטי של ההורים המיועדים לאמץ, שהילד היה במשמורתם מאז ינקותו, בהליך החזרה מההחלטה בדבר אימוצו.
  • בשנת 1997, פסקה רוטלוי, לראשונה במשפט הישראלי, כי ענישה גופנית של ילדים על ידי הוריהם אינה עומדת בקנה אחד עם זכויותיהם של ילדים, ועל כן אסור להורים להכות את ילדיהם גם מטעמים חינוכיים[7][8]. פסק דין שואב ממקורות היהדות וממקורות חיצוניים נוספים. פסק הדין אושר על ידי בית המשפט העליון בע"א 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, בה ציטטה השופטת ביניש את דברי רוטלוי:

על בית המשפט, הקובע נורמות שיפוטיות וערכיות, להוקיע אלימות של הורים כלפי ילדיהם, הגם שהן עטופות במחלצות של "פילוסופיית חינוך", ולשרש תופעות אלו אחת ולתמיד. מתן הלגיטימציה לתופעות אלו מעודד באופן פסיבי את מחזור האלימות. [...] מעשים אלה פסולים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית.

משפט פלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי שימשה כשופטת בתיקים פליליים רבים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בין היתר במשפטו של יגאל עמיר רוצחו של ראש-הממשלה יצחק רבין, וכראש הרכב פשעים חמורים. גם בתחום זה בלטה בעמידתה הנחרצת על זכויות אדם, ובמיוחד זכויותיהם של קורבנות לעבירות.

  • זיכרון מודחק: בתיק[9] עלתה סוגיית הסתמכותה של הרשעה על עדות קורבן עבירות מין שהודחקו משך שנים רבות עד שכחה, ונעורו בעקבות טריגר שהציף את הזכרונות להכרה. נקבע כי לאור מהימנות המתלוננת ולאור ניתוח התסמינים האופייניים לנפגעי עבירת מין בכלל ועבירת גילוי עריות בפרט, מדובר בזיכרון אמת מודחק ולא בזיכרון שווא.
  • תיק האחים באדיר[10]: הפסיקה הנוגעת לאחים, עיוורים מלידה, שביצעו סדרה של מעשי נוכלות שיסודם בניצול פרצות אבטחה במערכות תקשורת שונות. תקדימיות הפסיקה, בין היתר, היא בניתוח ראשוני בפסיקה של שאלת פריסתו של חוק המחשבים, תשנ"ה-1995 על מערכות טלפוניה ציבוריות ועל מערכות טלפוניה פרטיות.
  • תיק רצח שריפת האשה הגרושה בנוכחות בנותיהם - דוד נזרי: בגזר הדין[11], הוטל על הנאשם הפיצוי המרבי אותו ניתן להשית, עבור כל אחת מבנותיו בסך של 228,000 ש"ח:

"באשר לסכום הפיצויים: תשלום פיצויים לנפגע עבירה לא דורשים הוכחת גובה הנזק שנגרם לו, אלא רק את קיומו. עם זאת, הסבל והנזקים שנגרמו לכל אחת מבנותיו של הנאשם כתוצאה ממעשהו [...], מצדיקים חיובו של הנאשם לפצות כל אחת מהן בסכום המירבי הקבוע בסעיף 77(א) לחוק, דהיינו, סכום של 228,000 ₪ כשווים היום."

פסיקותיה של השופטת רוטלוי בנושא אלימות כלפי נשים תרמו אף הם לשינויים במשפט הישראלי:

ת"פ 176/96 מ.י. נ' וושדי: התייחסות ראשונה בפסיקה לסוגיית ההטרדה המאיימת בעקבות חקיקה בנושא בארצות הברית, טרם חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001. בפסיקה ישנה הכרה בצורך להגנה על זכותן של נשים שלא להיות מוטרדות או מאוימות על ידי בני זוגן לשעבר, שכן פעמים רבות האיום המתמיד קשה ומכביד מאלימות פיזית.

בעקבות פסיקה זאת נחקק החוק למניעת הטרדה מאיימת אשר נתן ביטוי במשפט לתופעה של מעקבים ושיחות טלפון מאיימות הפוגעות בחירותו ובכבודו של האדם (ובפרט נשים), ואיפשר מתן צווי הגנה שהפרתם מהווה עבירה פלילית[12].

תפ"ח (ת"א) 204/05 מדינת ישראל נ' פלוני: אונס ורצח של קטינה מעיין ספיר בידי קטין: נעשה איזון בין זכות הקטין הנאשם לחיסיון לבין זכות משפחת הקורבן. הרכב של פשעים חמורים היושב בדין על פי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א 1971 מחייב בדרך כלל דיון בדלתיים סגורות. לפי בקשת משפחת המנוחה התקיים הדיון בנוכחות בני המשפחה.

בדבר מעמד נפגע עבירה לעניין דיון בדלתיים סגורות, גם כאשר הדבר אינו קבוע במפורש בחוק, קבעה השופטת רוטלוי[13]:

"כי גם אם לא ניתן מעמד באופן מפורש למתלוננת-הקורבן בדיון אודות סגירת הדלתיים, כי אז ניתן להעניק לה מעמד זה, הן מכוח כללי הצדק הטבעי של זכות השימוע והן מכוח ציון המתלונן כמי שאמורים להגן על עניינו, על-פי סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט, כפי שיבואר להלן."

קולם וייצוגם של חולי נפש בבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבות מפסיקותיה של רוטלוי הביאו לשינוי בנושא אשפוז כפוי מתוך הכרה שחולי נפש הם אוכלוסייה מוחלשת הזקוקה להגנת החוק. הפסיקות נוגעות בעיקר לחובה לקיים את לשון החוק בדקדקנות כדי לשמור על זכויות האדם ועל כבודו של המאושפז בכפייה[14]. נושא נוסף הבולט בפסיקותיה קשור לחשיבות הייצוג המשפטי של אדם המאושפז בכפייה בוועדה פסיכיאטרית מחוזית ובבתי המשפט:

לא אוכל להימנע מציון התחושה הקשה, שמלווה אותי בשמיעת ערעורים אלה, לנוכח העובדה, שרק אזרחים מעטים המאושפזים באשפוז כפוי שלא כדין, זוכים לייצוג משפטי ולאפשרות הבאת ערעורים כהלכה בפני בתי המשפט. יש לזכור, כי התנאים, שבהם נכתבים הערעורים מטעם החולים המצויים באשפוז אינם מאפשרים להם לא את הנגישות לבית המשפט, לא את אפשרות הביטוי הראויה וזאת עקב כליאתם ועקב הימצאותם תחת השפעת תרופות".

ע"ש 368/00 (ת"א), פלונית נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית

השופטת רוטלוי הביעה עמדה נחושה בדבר הזכות להישמע במסגרת החוק לטיפול בחולי נפש כחלק מכללי הצדק הטבעי וכן הזכות להיות מיוצג על ידי סניגור בכל הליך שלטוני הפוגע בחירותו של המאושפז.

ביולי 2000 הגישה ועדה מקצועית של משרד המשפטים בראשות פרקליטת מחוז מרכז נורית שניט את המלצותיה לעניין תפקוד הוועדות הפסיכיאטריות. אחת ההמלצות היא לתת חובת ייצוג לכל אדם המאושפז בכפייה[15]. הוועדה סקרה גם את הפסיקה הקיימת והסתמכה בין היתר על בע"ש 689/98.

בעקבות סדרה של פסיקות שניתנו על-ידי רוטלוי בעניין חובת הייצוג המשפטי בהליכי אשפוז בכפייה, הגישה בשנת 2001 האגודה לזכויות האזרח עתירה לבית המשפט העליון כנגד משרד המשפטים והבריאות. בסופו של התהליך שגובה גם בדיונים בכנסת במסגרת הצעת חוק שהגיש ח"כ אופיר פינס-פז תוקן החוק לטיפול בחולי נפש ב-2004 בסעיף 29א, ונקבעה לראשונה זכותו של כל אדם בגיר המאושפז בכפייה או בענייננו ניתן צו אשפוז של בית משפט להיות מיוצג על-ידי הסיוע המשפטי בהליך אשפוז אזרחי או ע"יל-ידי הסנגוריה הציבורית בהליך צו אשפוז (פלילי)[16].

מנתונים של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים[17] עולה כי נכון לשנים 2018–2019 הם ייצגו בכ-6,000 תיקים ובכ-12,000 הליכים משפטיים.

החשיבות הנוספת של הייצוג המשפטי למאושפזים בכפייה היא בהעלאה לסדר היום הציבורי מקרים הנוגעים לתנאי אשפוז ובייחוד נקיטת אמצעים מגבילים כלפי אנשים המאושפזים בכפייה לרבות קשירה ובידוד ומתן טיפול בנזעי חשמל. מהנתונים של דו"ח הסיוע המשפטי עולה כי חשיבות הייצוג המשפטי הגדילה את היכולת של האדם לעמוד על זכויותיו המשפטיות.

השתתפות ילדים בבתי המשפט וייצוג קטינים בבתי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 12 באמנה בדבר זכויות הילד, השתתפות ילדים בבתי המשפט כוללת הן את שמיעת קולם והן את ייצוגם. הנושא של ייצוג קטינים העסיק את השופטת רוטלוי עוד בבית המשפט לנוער בראותה בהם בני אדם בעלי זכויות עצמאיות. בהליך הפלילי לא הייתה מניעה לייצוג קטינים לפי חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול)[18], אולם בפועל רק הורים בעלי אמצעים היו יכולים לשאת בהוצאות שכר הטרחה. כאשר הופיעה רוטלוי בפני ועדת בכור (סיוע משפטי), שדנה בשאלת הייצוג, הביעה דעתה שראוי וצודק שקטינים בהליך הפלילי יהיו מיוצגים על ידי עורכי דין. בעקבות המלצות ועדת בכור הוקמה הסנגוריה הציבורית הפועלת גם כמייצגת קטינים[19].

באותה תקופה, קטינים לא היו מיוצגים גם בהליך האזרחי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה) המאפשר התערבות המדינה באוטונומיה ההורית. ההנחה הייתה שפקידות הסעד לעניין חוק זה מייצגות לא רק את שרותי הרווחה אלא גם את טובת הקטין.

עוד בטרם כתיבת המלצות הוועדה ליישום האמנה בדבר זכויות הילד (ועדת רוטלוי), הביעה רוטלוי בפסיקותיה בנושאים של מעמד אישי עמדה כי זכותו של קטין להשתתף ולהישמע במסגרת הליכים משפטיים הנוגעים לו, בין היתר באמצעות מינוי מייצג עצמאי (כאפוטרופוס לדין), גם בהליכי מעמד אישי. לעמדתה, היה מקום לשמוע את הקטין ולתת משקל לעמדתו ורצונו, גם אם בסופו של הליך יכריע בית המשפט כי רצונו המוצהר של הקטין אינו עולה בקנה אחד עם טובתו. רוטלוי הייתה מהשופטים הראשונים שביקשו לשמוע ילדים בהליכים שנגעו להם ולהקשיב לנקודת מבטם על חייהם. היא הקפידה להזמינם ללשכתה כשנדרש ולשמוע אותם, כדי שההכרעה בעניינם תביא בחשבון את דעתם, רגשותיהם וצרכיהם:[20][21]

"גם אם זכותם של ילדים להישמע בכל הליך לא קיבלה עדיין תוקף משפטי בחוקי מדינת ישראל והיא מופיעה בשלב זה באמנה לזכויות הילד בלבד, מצופה מבתי משפט למשפחה, שיפתחו גישה זו של מתן כבוד לילד בשמיעתו, לא מתוך עמדה פטרנליסטית, שאין טעם לשמוע אותו, שכן הם, בעזרת המומחים, יודעים מה טובתו ומפרשים את רצונו, אלא מתוך גישה הפוכה, היינו, שבדרך כלל ילדים הם בעלי כישורים להביע דעתם ולקיים העדפות וכי יש לאפשר להם להשמיע את דעתם, ללא קשר למשקל שינתן לאחר מכן לדעה זו בפסק-הדין."

ע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ. נ' א.מ, 13.10.98

גם ביחס לקטין חסר מעמד, אשר נזקק לטיפול רפואי, ואשר אמו נטשה אותו והוא התמודד עם בעיה לבבית כרונית וקשה, עמדה השופטת רוטלוי על זכותו כי טובתו תיוצג באופן עצמאי בתהליכי קבלת החלטות גורליות ולצורך הסדרת מעמדו[21]:

"נראה לי כי מנוי אפוטרופוס לקטין, אף כי הינו כרוך בקשיים לא מועטים, הוא רצוי וראוי, הן לצורך נקיטה בצעדים מורכבים להבטחת מעמדו המשפטי, והן לצורך קבלת עמדתו של הקטין מצד מי שאיננו צד להליך המשפטי".

ה"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 89/98 ורשביאק אייל, פקיד סעד לחוק הנוער, מעירית חולון נ' פלונית

נושא ייצוג קטינים קודם בצורה משמעותית על ידי ועדת רוטלוי שבראשה עמדה. ועדת משנה בראשותה של ד"ר תמר מורג, ביססה לראשונה בדו"ח את התשתית הנורמטיבית לזכותו של ילד לייצוג עצמאי ונפרד מהוריו בהליכים אזרחיים, על בסיס הוראות האמנה בדבר זכויות הילד, בשילוב עם הוראות הדין הישראלי ופסיקות בית המשפט העליון בישראל, משפט משווה ומחקר אמפירי משווה. הדו"ח הציע מודל ייצוג עצמאי לקטינים בהליכים אזרחיים שמותאם למאפיינים החברתיים והמשפטיים של מדינת ישראל.

לצורך בחינת הזכות להשתתפות בנושאים של בית המשפט למשפחה, הוקמה וועדה משותפת למשרד המשפטים ומשרד הרווחה בשיתוף מכון ברוקדייל ובראשות השופטת רוטלוי, ונערך פיילוט בשני בתי משפט למשפחה עם מחקר מלווה[22]. הוקמה יחידה בתוך יחידת הסיוע בבתי המשפט למשפחה שהתמחתה בנושא, והתוצאה המעשית באה לידי ביטוי בתקנות סדר הדין האזרחי[23]. בחוקים רבים הוכרה הזכות להשתתפות לא רק בהליכים משפטיים אלא גם בהליכים מינהליים: חוק זכויות התלמיד, חוק האומנה, החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים)סעיף 2(ו), חוק לגילוי נגיפי איידס בקטינים, ועדה לקידום מעמד הילד בפקודת העיריות סעיף 149ז, חוק בתי המשפט למשפחה סעיף 3(ד) על זכות קטין להגיש בעצמו תובענה בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש, שמיעת הקטין בבית המשפט לנוער לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה).

הממצאים וההמלצות העקרוניים של הוועדה באו לידי ביטוי גם בפסיקותיה של השופטת רוטלוי בנושאים בהם עסקה כערכאת ערעור על החלטות של בתי המשפט לנוער ומשפחה. כך, לדוגמה בנושאי אימוץ שבהם יש למימד הזמן בחייו של ילד משמעות רבה ולכן משיכת הליכים לאורך זמן ללא ייצוג הקטין איננה משרתת את טובתו[24]. דברים נוקבים דומים נכתבו על ידי כב' השופטת רוטלוי גם בעניין תיק ע"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 11/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה:

יתכן שלו היה הקטין מיוצג על ידי אפוטרופוס לדין היתה מובאת טובתו של הקטין מנקודת מבט אחרת, ובית המשפט לנוער לא היה נוקט בהליך ממושך, שכולו מבוסס על "הסכמות", מצד ההורים, הן לעניין הכרזת הנזקקות והן לעניין דרכי הטיפול.

פרשת תינוק המריבה נוגעת גם לייצוג ילדים על-ידי אפוטרופוס לדין.

לאחר קבלת המלצות הוועדה, השופטת רוטלוי נטלה חלק בוועדת היגוי שהוקמה על ידי מנכ"ל משרד המשפטים, לצורך תכנון, הקמה וליווי פיילוט לייצוג ילדים באמצעות הסיוע המשפטי במשרד המשפטים[25]. ועדת ההיגוי פעלה בין השנים 2009–2011, ואף שהפיילוט לא יצא לדרך, המלצות ועדת רוטלוי ועבודת ועדת ההיגוי שימשו תשתית להקמת מערך ייצוג קטינים, 'עו"ד משלי' בסיוע המשפטי במשרד המשפטים, אשר הוקם בשלהי שנת 2014 ומייצג כיום כ־12,000 ילדים ונוער בהליכים משפטיים אזרחיים בעניינם, לרבות הליכי נוער (טיפול והשגחה), הליכי מעמד אישי, הליכים לאשפוז פסיכיאטרי בכפייה של קטינים, הליכי אימוץ ילדים, קטינים נפגעי עבירות מין חמורות והליכים אזרחיים כלליים[26]. מערך ייצוג הקטינים 'עו"ד משלי' מהווה הלכה למעשה הגשמה של החזון הנורמטיבי-חברתי של השופטת רוטלוי, כפי שבא לידי ביטוי בעבודת הוועדה שעמדה בראשה ופסיקתה העקבית כערכאת ערעור בבית המשפט המחוזי.

השתתפות ילדים בבתי המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק הדין עמ' 1034/01 פלוני נ' אלמוני, קבעה השופטת רוטלוי את חשיבות השמיעה הישירה של ילדים[27].

ועדת רוטלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ועדת רוטלוי

בשנת 1997, בעקבות חתימתה של מדינת ישראל על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, מינה שר המשפטים, צחי הנגבי, את השופטת רוטלוי ליושבת ראש הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומו בחקיקה.

במשך כשש שנים בדקה הוועדה תחומים מגוונים של חיי ילדים בישראל, בעזרתם של כ-80 מומחים שונים. המלצות הוועדה כוללות שישה כרכים של הצעות לשינוי החקיקה בתחומי החינוך, הרווחה, המשפחה, אחריות המדינה, ייצוג ילדים וילדים בהליך הפלילי. ההמלצות שהוגשו בשנים 2003–2004 לשר המשפטים דאז יוסף (טומי) לפיד מהוות את התשתית הרעיונית לזכויות ילדים בדורות הבאים. חלק מההמלצות גובשו בחקיקה, בין היתר בחוק האומנה, חוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), ייצוג ילדים בהליכים אזרחיים על ידי הסיוע המשפטי, ועוד.

השפעת הוועדה מורגשת עד היום בשיח הציבורי, בפסיקות בתי המשפט ובעבודתם של משרדי הממשלה, בהם גברה המודעות לנושא זכויות הילדים והצורך להבטיח את כיבודן בכל מהלך חקיקתי או ביצועי.

ועדות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרישתה מכס השיפוט ב-2009, ממשיכה רוטלוי בפעילות ציבורית במסגרות שונות: בפעילות הכנסת, באקדמיה, ובמגזר השלישי.

פעילות ציבורית בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי פעלה בכנסת לקידום חקיקה בנושא זכויות ילדים בהתאם להמלצות הוועדה בראשה עמדה, וכן השתתפה בדיונים בוועדות בכנסת בנושא אלימות נגד נשים. בין הוועדות בהן הופיעה: הוועדה לזכויות הילד, הוועדה לקידום מעמד האישה, ועדת חוקה חוק ומשפט וכן ועדת החינוך והרווחה.

קידום זכויות ילדים ורווחתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי קידמה ונטלה חלק בשיתופי פעולה בין תחומיים שנגעו לזכויות ילדים ולרווחתם. בין השאר, השתתפה בקבוצת עבודה של מרכז פרויד של האוניברסיטה העברית בירושלים, שאיגדה מומחים בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה של הילד, העבודה הסוציאלית ומשפטים, ונטלה חלק בדיונים במשרדי המשפטים, הרווחה, החינוך וכן בוועדות הכנסת, שנגעו להצעות לשינויים בחוקים הנוגעים לזכויות ילדים ולרווחתם. בנוסף, היא תרמה ידע מקצועי לארגונים שעסקו בנושאים אלה.

במהלך השנים הרצתה רוטלוי בפורומים רבים של אנשי משפט, אנשי חינוך, אנשי רווחה וכן בכנסים בינלאומיים בנושאים מגוונים הקשורים בילדים: התעללות בילדים, ענישה גופנית, הזכות לזהות, אחריות המדינה כלפי ילדים, הילד כקורבן, הזכות לחינוך, אימוץ ילדים, טובת הילד, משמורת ילדים, אלימות במשפחה. היא עמדה בראש משלחת ישראל לוועדת האו"ם בז'נבה ב-2003, שם הציגה את עבודת הוועדה שבראשותה עמדה.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי פיתחה את הקורסים האקדמיים הראשונים בישראל לחוקרי ילדים ופקידי סעד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב בשיתוף פעולה עם משרד העבודה והרווחה, וכן את הקורס הראשון בנושא זכויות ילדים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. רוטלוי פיתחה ולימדה יחד עם ד"ר טלי גל קורס באוניברסיטת תל אביב בתוכנית הלימודים לקראת תואר שני במחקר תרבות ילד ונוער בפקולטה למדעי הרוח על ייצוגי זכויות ילדים בתרבות ובאמנות[28]. במשך שנים היא הייתה מרצה קבועה במכון להשתלמות שופטים ואחראית לקידום נושאים הקשורים בזכויות ילדים, אלימות נגד נשים, התעללות בילדים, זכויות נפגעי עבירה, ואימוץ ילדים.

יזמות חברתית ופעילות בארגוני מגזר שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת עמותת עלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1979–1981 הצטרפה רוטלוי לשליחות ממלכתית של אִישָׁהּ, עורך דין דוד רוטלוי, לניו יורק. תובנות שהתגבשו שם הובילו אותה ליזום ולהקים את עמותת עלם לטיפול בנוער בסיכון בישראל. העמותה הוקמה תחילה בניו יורק והושקה במאי 1981 בבית שגריר ישראל באו"ם פרופ' יהודה בלום ובנוכחות שופט בית המשפט העליון חיים כהן. לאחר מכן, נרשמה עלם כעמותה בישראל בשנת 1983.

היוזמה נולדה מתוך הבנה שלא יהיה בכוחם של הורים לבני נוער בסיכון, שעברו עבירות, לעורר את תשומת לב הציבור לכך שתקציבי המדינה הזעומים אינם מאפשרים סיכויי שיקום טובים שהם גם אינטרס של המדינה. הציבור הרחב איננו נוטה לתמוך בנוער עבריין וגם הקהילה היהודית האמריקאית לא הייתה מודעת לבעיות החברתיות בישראל והעדיפה לתרום לנושאים המראים את ישראל היפה והמצליחה. הקשר בין אנשי משרד העבודה והרווחה לבין הקבוצה שהוקמה בניו יורק הביא להקמת עמותת עלם בארצות הברית ולאחר מכן בישראל, לאחר שובה של רוטלוי מארצות הברית.

תנועת נשים עושות שלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי הייתה בין המקימות של תנועת נשים עושות שלום. בין היתר, היא עסקה בפעילות מול חברות וחברי כנסת כמו גם שרים בממשלה. בשיאה של פעילות זו, היא השתתפה בפגישה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-1.9.2015.

עוד במסגרת נשים עושות שלום, בשנת 2018 יזמה רוטלוי ביחד עם ענת סרגוסטי הפקת סמינר מקוון לחברות התנועה בנושא פמיניזם ויישום החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם. הסמינר הועבר בפייסבוק לאלפי חברות והיום זמין לשירות כל הנשים ביוטיוב[29] עם תרגום לשפות שונות.

פעילות נוספת במגזר השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 ייסדה את הסניף הישראלי של ארגון השופטות הבינלאומי. רוטלוי שימשה כנשיאת כבוד של מרכז נגה, המרכז הישראלי לזכויות נפגעי עבירה, בין השנים 2011–2015. עוד היא נטלה חלק בדיוני "חוקה לישראל" של המכון הישראלי לדמוקרטיה. רוטלוי חברה במועצה הציבורית של איתך-מעכי משפטניות למען צדק חברתי[30].

פרסים והוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוטלוי היא אם לשני בנים: רני אסנת (מנישואיה לעו"ד עמי אסנת) העוסק בהייטק וד"ר אורי רוטלוי, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת רייכמן, מנישואיה לעו"ד דוד רוטלוי. היא מתגוררת בתל אביב.

לרוטלוי שתי אחיות: אילנה צור, דוקומנטריסטית שייסדה וניהלה את פסטיבל דוק אביב[34] ואסטר שטרן, מדריכת ספורט המתגוררת בארצות הברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השופטת דורית בייניש, אקדמות מילין, משפחה במשפט ג-ד, המרכז לזכויות הילד, מהמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, תשס"ט-תש"ע, עמ' 13-15
  2. ^ ד"ר אביעד הכהן, "אמן של ילדים": על ילדים ויַלדות בעולמה של מורשת ישראל, משפחה במשפט ג-ד, המרכז לזכויות הילד, מהמרכז האקדמי שערי מדע ומשפט, תשס"ט-תש"ע, עמ' 17-32
  3. ^ תקנות סדר הדין האזרחי הישנות, פרק כ'2
  4. ^ תקנות בית משפט לענייני משפחה, פרק ב': השתתפות ילדים
  5. ^ ע"מ (ת"א) 10/99, פלונית ופלמונית נ. היועץ המשפטי לממשלה, פס"מ תש"ס (א), 831.
  6. ^ ע"מ (ת"א) 4/04 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאמץ הקטין נ' פלוני ופלונית ההורים הביולוגיים.
  7. ^ בנימין שמואלי, מהפך בעקבות מהפכה: מהפך בסוגיית הכאת ילדים ותלמידים לשם חינוכם בעקבות המהפכה החוקתית, קרית המשפט ח, תשס"ט, עמ' 289-332
  8. ^ ת"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 511/95 מדינת ישראל נ' פלונית.
  9. ^ תפ"ח (ת"א) 1035/03 מדינת ישראל נ' פלוני.
  10. ^ תפ (ת"א) 40250/99 (עליון ע"פ 10343/01).
  11. ^ (מחוזי תל אביב-יפו) 1168/02 מדינת ישראל נ' נזרי דוד.
  12. ^ דוד ש' גבאי ריכטר, מה בין בן זוג לשעבר שאינו מרפה לבין שכן כפייתי? על אודות חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, חוקים ט, 2017, עמ' 313-364
  13. ^ ת"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 10279/98 מדינת ישראל נ' גלית מזרחי, תשנח(3) 251 (1998)
  14. ^ 1762/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תשנו(1) 163 (1994)
  15. ^ דו"ח מסכם ועדת שניט "הוועדה לבחינת אופן תפקוד הוועדות הפסיאטריות", עמ' 35–46, עמ' 60-61.
  16. ^ חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 5), התשס"ד-2004, באתר מאגר החקיקה הלאומי, אתר הכנסת
  17. ^ הסיוע המשפטי, משרד המשפטים, הסיוע המשפטי - משרד המשפטים, דו"ח סיכום פעילות 2018. (עמ' 80-83, 111-114), באתר השירותים והמידע הממשלתי Gov.il
  18. ^ חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל״א–1971
  19. ^ מחלקות הסניגוריה הציבורית, באתר משרד המשפטים
  20. ^ ע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ. נ' א.מ, 13.10.98
  21. ^ 1 2 פנינה ליפשיץ-אבירם, הסכמה מדעת של קטין לטיפול רפואי, תל-אביב: פרלשטיין-גינוסר, תשס"ו 2006
  22. ^ יואה שורק, דורי ריבקין, הערכת התכנית הניסיונית לשיתוף ילדים בהליכים משפטיים הנוגעים להם בבתי משפט לענייני משפחה - דו"ח מחקר, מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, 2010
  23. ^ תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שהיו בתוקף עד יום 1.1.2021. פרק כ' 3: השתתפות ילדים, באתר נבו
  24. ^ ע"מ (מחוזי תל אביב-יפו) 13/05 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה.
  25. ^ עו"ד ענבל הראל, יו"ר ועדת בית משפט לענייני משפחה, פיילוט "השתתפות ילדים" בבתי המשפט לענייני משפחה, באתר לשכת עורכי הדין בישראל, ‏13.06.2007
  26. ^ משרד המשפטים, ייצוג קטינים – עורך דין משלי, באתר משרד המשפטים - סיוע משפטי
  27. ^ דפנה הקר, הורות במשפט: מאחורי הקלעים של עיצוב הסדרי משמורת וראייה בגירושים, הקיבוץ המאוחד, 2008, עמ' 234
  28. ^ סילבוס הקורס זכויות של ילדים, תשע"ב, באתר אוניברסיטת תל אביב
  29. ^ נשים עושות שלום, מדברות ביטחון - 1325: מהלכה למעשה, באתר יוטיוב
  30. ^ מועצה ציבורית, איתך - משפטניות למען צדק חברתי
  31. ^ לשכת עורכי הדין בישראל, עורך הדין, גיליון מיוחד הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין בישראל, יוני 2011, 2011
  32. ^ אוניברסיטת תל-אביב, פורסמו שמות מקבלי תואר ד"ר כבוד לשנת 2012, ‏20 במאי 2012
  33. ^ תנועת אומ"ץ, שופטת בשירות זכויות הילד, באתר תנועת אומ"ץ
  34. ^ אילנה צור – מייסדת דוקאביב, באתר קולנוע דוקאביב