סברא
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הסברא מוצגת רק כמקור לדינים שאין להם מקור בתורה, וחסר הסבר על סברא בהקשר של טעמי הלכות. | ||
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הסברא מוצגת רק כמקור לדינים שאין להם מקור בתורה, וחסר הסבר על סברא בהקשר של טעמי הלכות. | |
סברא היא הגדרה לנימוק לוגי הלכתי המצויה בשני אופנים:
- תיאור של היגיון פשוט בעל תוקף אקסיומטי כזה שאינו נצרך לאזכור מפורש בתורה או על פי דרשה, קיומה של סברא כזו נקבע על פי הגיון פשוט של חכמי התלמוד וכוחה תקף בכל הנושאים והיבטים ההלכתיים כדין דאורייתא. דוגמה למקרה כזה הוא הכלל שלא יהא חוטא נשכר.
- טעם או נימוק המבקש להציע נטייה על פי הכרעה בשכל, מבלי להיות מוכח.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחה של הסברא בהלכה גדול כל כך, עד שכאשר ישנו פסוק מסוים המבהיר הלכה מסוימת שניתן להבין אותה מסברא שואלים חכמי התלמוד "למה לי קרא, סברא הוא" (=למה לנו פסוק? הרי סברא היא), כך למשל שואלת הגמרא על חכם שרצה לומר כי דין המוציא מחבירו עליו הראיה נלמד מהפסוק ”מי בעל דברים יגש אליהם”, למה צריכים אנו פסוק? הרי סברא היא שמי שרוצה להוציא מחבירו ולא טוב לו המצב הנוכחי הוא זה שצריך לחפש ראיות לדבריו, כמו שהחולה הוא זה שהולך לרופא ומוכיח לו שהוא חולה ורק אז יטפל בו הרופא ולא אם יבוא לרופא, כשאין לו סיבה הגיונית לחשוש שמא הוא חולה[1].
תוקף הסברא
[עריכת קוד מקור | עריכה]באחרונים נחלקו בתוקף הדין שיש לסברא:
- לדעת רבי יעקב יהושע פלק, בספרו פני יהושע, כל דין שנלמד מסברא, הרי הוא נחשב כדין דאורייתא הכתוב בתורה, וכן הוכיח מלשון הראשונים[2].
- לדעת רבי יחזקאל לנדא, הצל"ח, דינים הנמלדים מסברא, נחשבים כדין דרבנן בלבד[3].
חשיבות הסברא
[עריכת קוד מקור | עריכה]המטרה בחתירה לידיעת הסברא היא שעל ידי שיודעים את הסברא עליה עומד הדין יכולים החכמים לפסוק במקרים אשר דומים לדין וגם לדון בכל מיני משתנים כגון הגמ' במסכת בבא בתרא דף ג' עמוד ב' "אמר רב חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא איכא דאמרי משום פשיעותא ואיכא דאמרי משום צלויי מאי בינהו דאיכא בי כנישתא אחריתא".
גם הדינים הנלמדים מסברא, מתחלקים לשניים: ישנם כאלו שאין צורך לכל פסוק כדי להוכיח אותם כמו חיוב החזרת הלוואה כספית (שנלמדת מסברת ממוני גבך), וישנם כאלו שיש צורך לפסוק כדי לדעת אותם כמו דיני מזיק וניזק[4], אך גם הם לרוב מובנים בשכל אנושי.
הרמב"ם כותב במשנה תורה, כי עלינו לקרב את התורה ככל האפשר לדרך הסברא, אך חלילה מלתלות אותה בסברא, ולקיים אותה רק כאשר מבינים את סברותיהם או בהתאם למסתבר.
בדומה כותב הרמב"ם:
שאיפת ההמון.... יותר חביב עליהם וערב לסכלותם לעשות את התורה והשכל שני קצוות הסותרים זה את זה, ומבארים כל דבר נגד המושכל וטוענים בו שהוא נס... בין במה שסופר ממה שכבר עבר, ובין במה שרואים במצב הנוכחי ובין במה שנאמר שהוא יארע בעתיד. ואנחנו שואפים לאחד בין התורה והמושכל... זולתי מה שנאמר בו בפירוש שהוא נס
— רמב"ם, איגרת תחיית המתים)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנגל, יוסף בן יהודה, 1859-1919, בית האוצר, סימן קלא - איסור. אם איסור מסברא נחשב איסור תורה, באתר היברובוקס
- כשר, מנחם מנדל, 1895-1983, מפענח צפונות, הקדמה, פרק ו' - סברא דאורייתא, באתר היברובוקס
- הרב מיכאל אברהם, סברות תורניות ומעמדן ההלכתי
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- משה אביגדור עמיאל, מידות לחקר ההלכה (חלק א', חלק ב', חלק ג'), ירושלים תרצ"ט - תל אביב תש"ה. (באתר היברובוקס)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו, עמוד ב' ועל פי הסבר רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם
- ↑ פני יהושע תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה, עמוד א' ד"ה "בגמרא אלא סברא"
- ↑ צל"ח תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה, עמוד א' ד"ה "ודע דבמסקנא דשמעתין".
- ↑ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ו, עמוד א'