סדווקנטיזם

האב אריאגה.

סדווקנטיזם (בלועזית: Sedevacantismus, מלשון sede vacante, "הכס ריק") היא עמדה המקובלת בחוגים קיצוניים בנצרות הקתולית, לפיה פיוס השנים-עשר היה האפיפיור הלגיטימי האחרון. יורשיו, שקידמו את ועידת הוותיקן השנייה ועוללותיה, פסולים משום שהורו כפירה מובהקת הנוגדת בבירור את הדת הקתולית. לפיכך אין בנמצא אפיפיור אמת ברומי, והכס הקדוש ריק.

סקירה

יישום החלטות ועידת הוותיקן השנייה בשנות ה-60 חולל זעזוע אדיר בכנסייה הקתולית. החוגים השמרנים והמסורתיים, שהתחלחלו מאינספור הרפורמות שהנחית האפיפיור – משינוי נוסח המיסה, עבור בסובלנות כלפי ביקורת המקרא, ועד לקביעה שכל הדתות מחפשות את אלוהים בדרכן והיהודים אינם אשמים ברצח ישו – חככו בדעתם כיצד לדחות את מסקנות הוועידה במסגרת החיוב לציית לכס הקדוש ולהיררכיה.

בקצה הספקטרום השמרני התגבשה עמדה קיצונית במיוחד: מאחר שהחלטות הוועידה היו כה כפרניות עד שנגדו ללא כל שמץ ספק את הדוקטרינה והדוגמה הקתוליות, אלו שהורו וקידמו אותן היו כופרים בחזקת ודאי, ולא יכלו להחזיק בתפקידיהם הכנסייתיים. הראשון להביע דעות אלו היה האח הישועי המקסיקני חואקין סאנז אי אריאגה . ב-1971 הצהיר כי האפיפיור פאולוס השישי ייסד למעשה דת חדשה, וכעבור שנתיים קבע כי כסו של פטרוס הקדוש ריק מאחר שהיושב בו הוא כופר. אריאגה נודה כמעט מיד על ידי הבישופים המקסיקניים. ב-1967 בארצות הברית, סולק פרנסיס שוקרדט באופן פומבי מ"הצבא הכחול של גבירתנו פאטימה", אגודה קתולית שבה היה לו תפקיד מנהלי, בשל ביקורתו על הוועידה. הוא הוסמך ככומר וכבישוף על ידי הכנסייה הקתולית העתיקה (פלג ליברלי שפרש במאה ה-19), ופנה להטיף לכך שוועידת הוותיקן השנייה היא מעשה שטן והאפיפיורים שתמכו הם כופרים שביקשו להשמיד את האמונה הישנה. שוקרדט התיישב באיידהו וגייס כמה מאות תומכים.

ב-1975 קיבלה התנועה חיזוק משמעותי. הארכיבישוף הדרום-וייאטנאמי הגולה נו דין תוק (אחיו של ראש המדינה נו דין דיים), ששהה באיטליה מאחר שנבצר ממנו לחזור לארצו, פגש במיסטיקן הכריזמטי העיוור קלמנט דומינגז שהתגורר בפלמר דה טרויה, סמוך לסביליה. הלה חווה מזה שנים את מה שטען שהיו התגלויות של הבתולה, שהזהירה אותו מפני הרוח הליברלית שפשתה בכנסייה. הוא טען בפני תוק כי בחלומו האחרון נגלה לו כי פאולוס השישי אסור בנחושתיים בוותיקן, וכפיל שטני שולט בשמו ומיישם את מסקנות ועידת הוותיקן השנייה. הארכיבישוף הסמיך ללא רשות את דומינגז וכמה מחבריו לכמורה, ולאחר מכן לבישופים. תוק נודה, ביקש כפרה והאפיפיור סלח לו, אך חזר לסורו וסבב בעולם כשהוא מסמיך בישופים נוספים. בסך הכל, כמאה בישופים חדשים קודשו על ידו ועל ידי תלמידיו. הללו אפשרו לשמרנים קתולים בכל העולם הנהגה לגיטימית מתוככי הכנסייה, שיכלה לערוך טקסים שנגדו את הנוהג החדש. אחד ממוסמכיו של תוק היה האח הדומיניקני הצרפתי מישל-לואי ז'רר דה-לורייר , שכתב ב-1979 מסמך חשוב של התנועה, לבירור אודות מעמדו של הכס הקדוש. דה-לורייר מצא שהאפיפיור החזיק בתפקידו "מטריאלית, אך לא פורמלית" וחסר לפיכך סמכות אמיתית. ב-1982 הביע תוק בפומבי עמדות סדווקנטיות, ונודה סופית.

שני מוקדים ארגוניים של התנועה התפתחו. הראשון קם במקסיקו, תחת הנהגתם של אריאגה וסמוכו של תוק מויזס קרמונה, בשם "האיחוד הקתולי הטרידנטיני". השני צמח בארצות הברית, בדמות מסדר "המלכה ללא מתום מרים" (CMRI), מייסודו של שוקרדט (אם כי הלה סולק ב-1984 עקב האשמות בהטרדה מינית של הכמרים), שמרכזו בספוקיין. ה-CMRI הצליח במהלך השנים להקים או לגייס קרוב למאה קהילות מקומיות העורכות מיסה לפי הנוהג הטרידנטיני הישן, בכל רחבי אמריקה.

מספרם של הסדווקנטים נאמד בין אלפים בודדים עד 20,000. מבחינה עיונית, הם נבדלים מן השמרנים הקתולים המתונים יותר, הדוחים את ועידת הוותיקן השנייה אך מתעקשים לשמר באופן כלשהו אמונה בסמכות האפיפיור המכהן, כמו אגודת הקדוש פיוס החמישי, שהתפלגה בתורה מאגודת הקדוש פיוס העשירי; ומקבוצות קיצוניות אף יותר, שהכריזו על (אנטי-) אפיפיורים משלהן והתפלגו באופן מלא, כמו "הכנסייה הפלמריאנית". בפועל, מנהיגים וקהילות עברו על פני הרצף הזה.

לקריאה נוספת

• "Sedevacantism", בתוך: Frank K. Flinn,‏ Encyclopedia of Catholicism, 2007. עמ' 566–567.
• Catherine E. Clifford, Massimo Faggioli (עורכים),‏ The Oxford Handbook of Vatican II. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2023. עמ' 368–370.