סדקו (פואמה סימפונית)

סדקו במעמקי הים, ציור מאת איליה רפין משנת 1876.

סדקו, (ברוסית: Садко) אופ. 5, היא פואמה סימפונית, מאת המלחין הרוסי ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שנכתבה ב-1867 ושופרה על ידי המלחין ב-1869 וב-1892. היצירה מכונה "הפואמה הסימפונית הראשונה שנכתבה ברוסיה". היא בוצעה לראשונה בשנת 1867 בקונצרט של האגודה למוזיקה רוסית, בניצוחה של מילי באלאקירב. רימסקי-קורסקוב כתב מאוחר יותר אופרה באותו השם, סדקו (אופרה), המשמשת מוטיבים מן היצירה הנוכחית. לרימסקי-קורסקוב עצמו יצא "לנצל לאופרה זו את החומר של הסימפוני של היצירה הקודמת, ולעשות שימוש בנושאים ובמוטיבים כמנגינות מובילות לאופרה".

רקע

עלילה

סדקו, סוחר ונגן גוסלי מנובגורוד מועבר לממלכת מלך הים. שם סדקו שר למלך ולמלכה וזוכה בידה של בתם, וולכובה. חגיגות החתונה הופכות כל כך סוערות עד שסערה צצה, מטביעה ספינות על פני הים, וממלכת מלך הים נהרסת. סוף שלטונו של המלך מבשר על הופעתו של צליין נוצרי. סדקו ווולכובה נמלטים מההרס על ממלכת הים.

ניקולאי רימסקי-קורסקוב, 1870.

ההלחנה

מילי באלאקירב, הוקסם מפואמה סימפונית שהלחין אנטון רובינשטיין ורצה ליצור אלטרנטיבה רוסית דומה לצורה המוזיקלית החדשה שנגלה אליה. מבקר המוזיקה ולדימיר סטאסוב הציע לו את סיפור האגדה "סדקו,, כתב תוכנית ליצירה זו, ונתן אותה לבאלאקירב בשנת 1861. בתחילה העביר באלקירב את התוכנית למודסט מוסורגסקי, שלא עשה איתה דבר. בסופו של דבר הציע מוסורגסקי את התוכנית לרימסקי-קורסקוב. באלאקירב הסכים לכך, בהסתמך על הניסיון והאהבה של המלחין לים ולאוקיינוס.

במקום הלחנה מקורית המתארת בפשטות ים, רימסקי-קורסקוב השתמש בפואמה הסימפונית של פרנץ ליסט, Ce qu'on entend sur la montagne, בתור השראה. היצירה של ליסט שימשה לעזר בעבור המלחין הבלתי מנוסה שלא נתקל אף פעם בחייו בפואמה סימפונית. למרות שרוב המוטיבים היו של ליסט וכך גם ההרמוניה והמלודיה, נושא הסיום היה מקורי מאת המלחין. החלק המרכזי כולל מוזיקה המתארת את מסעו התת-ימי של סדקו, את חגו של מלך הים ואת הריקוד הרוסי המביא את היצירה לשיאה. רימסקי-קורסקוב בחר את ההרמוניה הטונאלית העיקרית של היצירה כך: תנועה ברה מז'ור, הבאה בדו מז'ור ולאחר מכן חזרה לרה מז'ור, כדי לרצות את באלאקירב.

ביקורות

לאחר הופעתה של סדקו, האשים מבקר אחד את רימסקי-קורסקוב בחיקוי יצירתו של מיכאיל גלינקה, קאמרינסקאיה. תגובה זו הובילה את מוסורגסקי ליצור את כתב העת שלו Classicist, בו לעג למבקר. בהוראתו של באלאקירב תיקן רימסקי-קורסקוב את הפרטיטורה לקונצרט בנובמבר 1869. אלכסנדר בורודין כתב ביום הקונצרט, "בגרסה החדשה הזו, שבה תוקנו קטעי תזמור רבים והאפקטים הקודמים שוכללו, סדקו היא תענוג. הציבור בירך את היצירה בהתלהבות והזעיקו [לבמה] את קורסינקה [כינוי שנתן בורודין לרימסקי-קורסקוב] שלוש פעמים."

לאחר הבכורה

בשנת 1871, מנהל האגודה למוזיקה רוסית, מיכאיל אזנצ'בסקי , הציג את סדקו עם המנצח אדוארד נאפרבניק, כחלק מהמאמצים לגייס את המלחין לפקולטה למוזיקה של הקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. זו הייתה גם הפעם היחידה שבה המנצח אדוארד נאפרבניק, ביצע יצירה תזמורתית מאת רימסקי-קורסקוב עבור האגודה למוזיקה רוסית. ארבע שנים לאחר מכן, אזנצ'בסקי ביקש מנפראבניק מספר פעמים לנצח על הסוויטה הסימפונית של אותו מלחין, אנטאר. נפראבניק סירב לבסוף, ואמר לאזנצ'בסקי בבוז לכאורה, ש"רימסקי-קורסקוב יכול גם לנהל זאת [את הביצוע] בעצמו."

בשנת 1892, רימסקי-קורסקוב תכנן מחדש ועיבד את סדקו. "עם התיקון הזה סגרתי חשבון עם העבר", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "בסיום עבודה זו זה לא נותרה יצירה אחת חשובה מהזמנים בהן דעותי היו שונות מאלו של היום".

רימסקי-קורסקוב ניצח על סדקו מספר פעמים ברוסיה במהלך הקריירה שלו, וכן בבריסל במרץ 1900. ארתור ניקיש ניצח על היצירה בנוכחות המלחין בקונצרט בפריז שנערך במאי 1907.

תזמור

כלי הקשה: טימפני, מצלתיים, גונג ומערכת תופים.

כלי נשיפה מעץ: פיקולו, 2 חלילים, 2 אבובים, שני קלרינטים ו-2 בסונים.

כלי נשיפה ממתכת: 4 קרנות יער, 2 חצוצרות, 3 טרומבונים וטובה.

כלי מיתר: כינורות, ויולות, וקונטרבס.

קישורים חיצוניים

חלק מהיצירה של התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו.

היצירה המלאה ביוטיוב.