סדר ט"ו בשבט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שולחן ערוך לסדר ט"ו בשבט בקיבוץ אילות, 2007

סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה-17 . המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכור ראשון של סדר לימוד לט"ו בשבט מופיע בדברי ר' משה חגיז, המובאים בספר "ברכת אליהו" לר' אליהו מאולינוב, שנדפס בוואנזבק בשנת תפ"ח (1728). לדברי חגיז, הוא הנהיג את סדר הלימוד לט"ו בשבט, שכלל אכילת חמש עשרה סוגי פירות, ולימוד ט"ו פרקי משניות על סמך מנהג רבותיו וסבו, ר' משה גאלנטי. וכך כתב חגיז:

ועוד הודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם כן מה שראיתי מרבותי נ"ע וממרי הנזכר לעיל (סבו של חגיז, רבי משה גלאנטי) שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להי"ת יחדש עלינו ועליהם שנה טובה. והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות אלו. ועל כל פרי שיביאו כל אחד בפני עצמו שלא מדעת בעה"ב ללמוד פרק אחד דהיינו ח' פרקים דפיאה, ג' פרקים דביכורים, ד' פרקים דראש השנה, שהם ט"ו.

בסיום דבריו על סדר ט"ו בשבט, אומר חגיז: "וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה". אך אין שום עדות לקיום סדר ט"ו בשבט בכתבי האר"י[1].

בספר "חמדת ימים" מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על-פי דבריו:

ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן, ... ואף כי בדברי הרב (האר"י) אין זכר לטו' בשבט ... מכל מקום תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר.

סדר טו בשבט

מחבר הספר מביא את דברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י.

מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים".

סדר זה של החג נדפס בספר חמדת ימים והופץ לאחר מכן גם כחיבור נפרד, בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל.

על תוכני הסדר ניתן ללמוד מהתפילה המופיעה בספר "פרי עץ הדר":

"...וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֶאֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבְּכֹחַ סְגֻלַּת אֲכִילַת הַפֵּרוֹת שֶׁנֹּאכֵל וּנְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עַתָּה, וַאֲשֶׁר נֶהֱגָה בְּסוֹד שָׁרְשֵׁיהֶן הָעֶלְיוֹנִים אֲשֶׁר הֵמָּה תְּלוּיִים בָּם, לְהַשְׁפִּיעַ עֲלֵיהֶן שֶׁפַע רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה, גַּם הַמְּמֻנִּים וְהַמִּשְׁטָרִים עֲלֵיהֶם יִתְמַלְּאוּ מֵעֹז שֶׁפַע הוֹדָךְ לָשׁוּב שֵׁנִית לְהַגְדִּילָם וּלְהַצְמִיחָם, מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית הַשָּׁנָה, לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, לְחָייִם טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. ...הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וּבָרֵךְ עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה, תְּשִׁיתֵהוּ בְּרָכוֹת לָעַד, תְּחַדֶּהוּ בְּשִׂמְחָה אֶת פָּנֶיךָ, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִּרְכַּת טוּב, לְהִתְבָּרֵךְ פֵּרוֹתֶיהָ בְּמֵעֵינוּ, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט. וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ עַל יָדֵינוּ אוֹ עַל יְדֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּבֶעָווֹן אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר חָטָא בְּפֵרוֹת הָאִילָן, עַתָּה יָשׁוּבוּ לְהִתְכָּלֵל בְּעֹז הָדָר עֵץ הַחַיִּים..."

מתוך סדר ט"ו בשבט המופיע בקונטרס "פרי עץ הדר".

תוכני הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות, המבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו "ונטעתים על אדמתם", בין תחיית הטבע לתחיית העם "כימי העץ כן ימי עמי", וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".

מספר תפילות להצלחת היבול. בעדות שונות קיימים פיוטים המיוחדים ליום זה. מפורסם במיוחד פיוטו של ה"בן איש חי" מגדולי רבני בגדד, המתחיל במילים "אז ירנן עץ היערים"[2].

גרסאות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תרכ"ג (1863), בגיליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: "היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם".

לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי[3]. בסוף המאה ה-20 החלו גופים שונים, בהם: החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל, להדפיס הגדות לט"ו בשבט.

עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות. בתנועה הרפורמית אף הוצע להוסיף סדר וידוי אקולוגי המדגיש את אחריות האדם לפגיעה בסביבה[4].

שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים-שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר ט"ו בשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי: העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה: על מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט, בועז הוס
  2. ^ הפיוט אז ירנן להאזנה והסבר על התוכן באתר הזמנה לפיוט.
  3. ^ סדר ט"ו בשבט
  4. ^ לכבוד ט"ו בשבט: וידוי אקולוגי, 08.02.12, אתר ynet.