סודאן האנגלו-מצרית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סודאן האנגלו-מצרית
السودان الإنجليزي المصري
Flag of Anglo-Egyptian Sudan.svg
Anglo-Egyptian Sudan.png
המנון לאומי המנון הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
ממשל
שפה נפוצה ערבית
עיר בירה ח'רטום
גאוגרפיה
יבשת אפריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
הקמה  
הקמה 19 ביוני 1899
פירוק 1 בינואר 1956
ישות קודמת Darfur under Egyptian Rule עריכת הנתון בוויקינתונים
ישות יורשת רפובליקת סודאן
שטח בעבר 2,505,800 ק"מ 2 (967,500 מ"ר) קמ"ר
אוכלוסייה בעבר 8,079,800
דמוגרפיה
דת נצרות
אסלאם סוני
כלכלה
מטבע פאונד מצרי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סודאן האנגלו-מצריתערבית: السودان الإنجليزي المصري) הייתה מדינת חסות משותפת של הממלכה המאוחדת ומצרים בצפון אפריקה בין השנים 18991956, אך בפועל מדינת החסות הייתה בשליטה בריטית מלאה ומצרים קיבלה השפעה במקרים ספציפים. סודאן האנגלו-מצרית קיבלה עצמאות ב-1956, משנת 2011 פוצלה סודאן לסודאן ולדרום סודאן.

עד שנת 1914, מצרים הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. במהלך המאה ה-19 הרחיבה מצרים את שליטתה בסודאן עד האגמים הגדולים של אפריקה. בשנת 1881 פרצה המלחמה המהדית בסודאן, ובשנת 1882 פלשו הבריטים למצרים, וכך מצרים הפכה למדינת חסות של בריטניה. לאחר מכן כוחות בריטיים ומצרים כבשו בהדרגה את סודן. בשנת 1899 הם הסכימו רשמית להקים מדינת חסות משותפת: מצרים על בסיס שלטונה הקודם בסודן ובריטניה על בסיס זכות כיבוש.

בין השנים 19141922, הסולטנות מצרים וסודאן, היו רשמית חלק מהאימפריה הבריטית. לאחר עצמאות מצרים בשנת 1922, בריטניה קיבלה בהדרגה שליטה רבה יותר במדינת החסות המשותפת, והוציאה את מצרים מסודאן כמעט לחלוטין עד שנת 1924. חוסר שביעות הרצון הגובר של מצרים מהסדר זה הגיע לשיאו לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

ב-1 בינואר 1956, מצרים ובריטניה ויתרו על סודאן והעניקו לה את עצמאותה.

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איחוד עם מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1820, צבאו של מוחמד עלי, בפיקודו של בנו אסמאעיל,[1] כבש את סודאן. לסודאן היה קשרים לשוניים, תרבותיים, דתיים וכלכליים עם מצרים, והייתה תחת אותה ממשלה בתקופות שונות ולסירוגין מאז תקופת הפרעונים. מוחמד עלי נקט באגרסיביות של הרחבת כוחו בניסיון להחליף את האימפריה העות'מאנית.

מעורבות בריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת סודאן האנגלו-מצרית

עם פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, חשיבותה הכלכלית והאסטרטגית של סודאן גדלה, ומשכה את תשומת הלב של הממלכה המאוחדת. עשר שנים מאוחר יותר בשנת 1879, כתוצאה מהחוב שצברה ממשלת מצרים לממלכה המאוחדת התפטר איסמעיל פאשא והוחלף על ידי בנו תאופיק פאשא. אופן עלייתו של תאופיק הכעיסה מאוד את המצרים ואת הסודאנים אשר בסופו של דבר הגיע למרד העוראבי. עם ניצחונו במרד, פנה תאופיק בבקשה לסיוע בריטי. בשנת 1882, על פי בקשתו של תאופיק, הפציצו הבריטים את אלכסנדריה, נמל הים העיקרי של מצרים וסודאן, ופלשו לאחר מכן למצריים.

מרד המהדיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמתו של תאופיק לכיבוש הבריטי כמחיר להבטחת השלטון נתעבה עמוקות על ידי רבים ברחבי מצרים וסודאן. הנוכחות הצבאית הבריטית בסודאן הייתה מוגבלת יחסית ובסופו של דבר פרץ מרד. המרד היה בראשות המנהיג הדתי הסודאני מוחמד אחמד. מוחמד רצה לא רק לגרש את הבריטים, אלא להפיל את המלוכה, שנראתה כחילונית ונטייה מערבית, ולהחליפה בממשלה איסלאמית. המרד הגיע לשיאו בנפילת ח'רטום ובמותו שלהגנרל הבריטי צ'ארלס גורדון בשנת 1885. כוחותיו של תאופיק וכוחות בריטניה נאלצו לסגת כמעט מכל סודאן, בעוד מוחמד הקים מדינה תיאוקרטית בסודאן.

ממשלתו הדתית של מוחמד הטילה חוקים אסלאמיים מסורתיים על סודאן והדגישה את הצורך להמשיך במאבק החמוש עד שהבריטים גורשו לחלוטין מהמדינה. מוחמד נפטר שישה חודשים לאחר נפילתה של חרטום, יורשו עבדאללהי אבן מוחמד, פלש לאתיופיה בשנת 1887 וחדר עד העיר גונדר. פלישה זו הופסקה על ידי כוחותיו של תאופיק, ואחריה הובלה נסיגה מאתיופיה. בשנים 1885–1898, קרסה אוכלוסיית סודאן משמונה לשלושה מיליון איש בגלל מלחמות, רעב, מחלות ורדיפות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סדרה של תבוסות הבריטים החליטו לחדש את השליטה בסודאן. בהנהגת כוח מצרי-בריטי משותף, אשר הוביל הוריישו קיצ'נר. לאחר הקרבות הושג הסכם בשנת 1899 הקובע את השלטון האנגלי-מצרי, לפיו סודאן אמורה להיות מנוהלת על ידי מושל כללי שמונה על ידי מצרים בהסכמת בריטניה. בעקבות מדיניות של הפרד ומשול, החלו הבריטים לחתור תחת שלטונו של מוחמד עלי.

הבריטים היו נחושים להחמיר את ההבדלים והחיכוכים בין הקבוצות האתניות השונות הרבות בסודאן באמצעות מדיניות הפרד ומשול. משנת 1924 ואילך, חילקו הבריטים את סודאן לשתי טריטוריות: אזור צפון, אשר שם נמצאו דוברי ערבית ומאמינים מוסלמים, ואזור דרום ששם היו בעיקר מאמינים נוצריים.

ביטול המדינת חסות המשותפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם כאשר הבריטים סיימו את כיבוש מצרים בשנת 1936 (למעט תעלת סואץ), הם שמרו על כוחותיהם בסודאן. ממשלת מצרים, הכריזה שוב ושוב על ביטול ההסכם, והכריזו כי הנוכחות הבריטית בסודאן היא בלתי חוקית, והתעקשו על הכרה בריטית מלאה על המלך פארוק כ"מלך מצרים וסודאן".

מהפכת הקצינים החופשיים היא זו שהניעה את סדרת האירועים שתסיים בסופו של דבר את הכיבוש הבריטי והמצרי בסודאן. לאחר שבוטלה המלוכה במצרים בשנת 1953, מנהיגי מצרים החדשים, מוחמד נגיב וגמאל עבד אל נאצר, האמינו שהדרך היחידה לשים קץ לשליטה הבריטית בסודאן היא שמצרים עצמה תנטוש רשמית את ריבונותה על סודאן, מכיוון שתביעתם של הבריטים לשליטה בסודאן הייתה תלויה בריבונות מצרית, המהפכנים ידעו שזה יחייב את בריטניה לסגת.

מעבר לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ארעי של סודאן אשר שימש במהלך ועידת באנדונג.

בשנת 1943 הוקמה מועצה מייעצת בצפון סודאן שהביאה רמת שלטון עצמי למחוזות הצפוניים של סודאן. בכנס שהתקיים בג'ובה בשנת 1947 הוחלט לשלב את הנהלת המחוזות הדרומיות עם אלה של הצפון.[2]

בפברואר 1953 הושג הסכם בין מצרים, הממלכה המאוחדת ונציגים פוליטיים סודאנים למעבר משלטון משותף לשלטון עצמי.[3] סודאן קיבלה שלטון עצמי במרץ 1953 ואסמאעיל אל-אזהרי הפך לשר הראשי בשנת 1954.[4]

באוקטובר 1954 חתמו ממשלות מצרים ובריטניה על אמנה שתעניק עצמאות לסודאן ב-1 בינואר 1956. סודאן הפכה למדינה ריבונית עצמאית לאחר כמעט 136 שנה תחת שלטון מצרים ועוד 56 שנה תחת כיבוש בריטי.

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סודאן האנגלו-מצרית חולקה לשמונה מחוזות, שמונה המחוזות היו: הנילוס הכחול, דארפור, אקווטוריה, קסלה, ח'רטום, כורדופן, הצפון והנילוס העליון הגדול. בשנת 1948, מחוז בחר אל-ע'זאל התפצל ממחוז אקווטריה.[5]

נושאי משרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שופטים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1903–1917 – Wasey Sterry‏[6] (עד 1915 השופט הראשי)
  • 1917–1926 – רוברט היי דון[7]
  • 1926–1930 – סר ברנרד האמפרי בל[8]
  • 1930?–1936? – האוול אוון
  • 1936–1941 – תומאס פרסיבל קריד
  • 1941–1944 – סר הוברט פלקסמן
  • 1944–1946 – ססיל הארי אנדרו בנט
  • 1946–1947 – סר צ'ארלס ססיל ג'ורג' קומינגס
  • 1947–1950 – תומאס ארתור מקלאגן[9]
  • 1950–1955 – ויליאם אובראיין לינדזי[10]
  • 1955–1964 – מוחמד אחמד אבו רנאט

השרים הראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סודאן האנגלו-מצרית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Henderson, K.D.D. "Survey of the Anglo-Egyptian Sudan 1898–1944", Longmans, Green and Co. Ltd., London, 1946
  2. ^ https://web.archive.org/web/20070311041121/http://madingaweil.com/conference.htm
  3. ^ https://www.worldstatesmen.org/Sudan.html
  4. ^ https://web.archive.org/web/20120227173110/http://www.sudanembassy.ca/primeMinisters.htm
  5. ^ "States of Sudan". 
  6. ^ Daly, m. Empire on the Nile: The Anglo-Egyptian Sudan, 1898–1934. עמ' 153. 
  7. ^ Collins, Robert. An Arabian Diary. עמ' 317. 
  8. ^ "Bell, Sir Bernard Humphrey (1884-1959), colonial judge and Chief Justice of Sudan 1926-1930". National Archives. בדיקה אחרונה ב-1 במרץ 2016. 
  9. ^ Sudan Almanac 1949. Khartoum, Sudan: The Sudan Government, Khartoum, Sudan. 1949. עמ' 48. 
  10. ^ Sudan Almanac 1952. Khartoum, Sudan: Public Relations Office, Sudan Government, Khartoum. 1951. עמ' 48.