סוון נייטר
| לידה |
14 בינואר 1950 (בן 74) דן הלדר, צפון הולנד, הולנד |
|---|---|
| עמדה | סנטר |
| גובה | 2.11 מטרים |
| מספר | 10, 31, 35, 41 |
| מכללה |
מכללת סייפרס UCLA |
| דראפט |
בחירה מספר 16, 1973 מילווקי באקס |
| קבוצות כשחקן | |
|
1973 1973–1975 1975–1976 1976 1976–1977 1977–1983 1983–1984 1984–1985 |
וירג'יניה סקוויירס סן אנטוניו ספרס ניו יורק נטס וירג'יניה סקוויירס מילווקי באקס באפלו ברייבס/סן דייגו קליפרס לוס אנג'לס לייקרס פלאלצסטו אודינה |
| הישגים כשחקן | |
|
2 בחירות למשחק האולסטאר של ה-ABA (1974, 1975) 2 בחירות לחמישיית העונה השנייה ב-ABA (1974, 1975) רוקי העונה ב-ABA (1974) 2 זכיות בטורניר אליפות המכללות (1972, 1973) | |
סוון אריק נייטר (בהולנדית: Swen Eric Nater; נולד ב-14 בינואר 1950 בשם סוון לאנגברג (Swen Langeberg)) הוא כדורסלן עבר הולנדי, אשר שיחק בליגות ה-ABA וה-NBA בין השנים 1973–1984. לאורך 11 עונותיו בשתי הליגות רשם ממוצעים כוללים של 12.4 נקודות, 11.6 ריבאונדים ו-1.7 אסיסטים למשחק.[1]
קריירת מכללות[עריכת קוד מקור | עריכה]
נייטר נולד בעיר דן הלדר שבהולנד למשפחה דלת אמצעים, ובגיל 6 נזנח על ידי הוריו בפתח בית יתומים, בו גדל במשך 3 שנים. בגיל 9 התאחד עם משפחתו, אשר עברה להתגורר בלונג ביץ' אשר בקליפורניה, ארצות הברית.[2] בשנת 1968 החל ללמוד במכללת סייפרס שבדרום קליפורניה, ולאחר שנתיים עבר לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA), על מנת לשחק בקבוצת הכדורסל של האוניברסיטה (ה"ברוינס") תחת המאמן ג'ון וודן. בשתי עונותיו בקבוצה – 1972 ו-1973 – קלע 4.9 נקודות בממוצע למשחק כמחליפו מהספסל של ביל וולטון, אשר הוביל את הברוינס בשתי העונות לזכייה בטורניר אליפות המכללות.[3] היו אלה שתי הזכיות האחרונות מתוך רצף של 7 אליפויות, וכן הזכיות השמינית והתשיעית ב"תור הזהב" של הקבוצה אשר זכתה ב-10 אליפויות בטווח של 12 שנים.
קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדראפט ה-NBA 1973 נבחר נייטר על ידי מילווקי באקס, בבחירה ה-16,[4] אולם בחר לשחק עבור וירג'יניה סקוויירס מליגת ה-ABA. לאחר 17 משחקים עם הסקוויירס הועבר בטרייד לסן אנטוניו ספרס, בתמורה לבחירת דראפט עתידית. במהלך אותה עונה נבחר להשתתף במשחק האולסטאר של ה-ABA, ואף הצטיין במשחק עם 29 נקודות ו-22 ריבאונדים, אך בשל הפסד נבחרתו לא זכה בתואר ה-MVP של המשחק.[5] בסיום עונת 1973/1974 זכה בתואר "רוקי העונה ב-ABA" ונבחר לחמישייה השנייה של העונה, לאחר שהעמיד ממוצעים של 14.1 נקודות ו-12.6 ריבאונדים למשחק, והוביל את כל שחקני הליגה עם 55.2% קליעה מהשדה. בעונה העוקבת קלע 15.1 נקודות למשחק, הוביל את כל הליגה עם 16.4 ריבאונדים למשחק, ונבחר בשנית הן למשחק האולסטאר והן לחמישייה השנייה של העונה. בשתי העונות הפסידו הספרס מול אינדיאנה פייסרס בסיבוב הפלייאוף הראשון.
את עונת 1975/1976 החל כשחקן ניו יורק נטס, אשר זכתה באליפות ה-ABA, אולם במהלך העונה הועבר לווירג'יניה סקוויירס.
בשנת 1976 עבר לשחק במילווקי באקס מליגת ה-NBA, אשר החזיקה בזכויות הדראפט שלו. בעונתו היחידה בקבוצה קלע 13.0 נקודות ואסף 12.0 ריבאונדים בממוצע למשחק.
בין השנים 1977–1983 שיחק עבור מועדון באפלו ברייבס/סן דייגו קליפרס. לאורך התקופה הציג נייטר יכולת יציבה, עם ממוצעים של 13.5 נקודות, 12.0 ריבאונדים ו-2.4 אסיסטים למשחק, אך קבוצתו לא הצליחה להעפיל לפלייאוף ה-NBA באף אחת מהעונות. בעונת 1979/1980 זכה בתואר "מלך הריבאונדים", עם ממוצע של 15.0 ריבאונדים למשחק. בדצמבר 1981 סבל מפציעה בברכו, אשר אילצה אותו להחמיץ את כל המשך אותה עונה (61 משחקים), וכן 75 משחקים בעונה הבאה.
לקראת עונת 1983/1984 הועבר נייטר בטרייד ללוס אנג'לס לייקרס, יחד עם הרוקי ביירון סקוט, בתמורה לנורם ניקסון, אדי ג'ורדן ושתי בחירות דראפט עתידיות.[6] בעונתו היחידה עם הלייקרס קלע 4.5 נקודות למשחק כמחליפו מהספסל של כרים עבדול-ג'באר, והעפיל עם הקבוצה לגמר ה-NBA. בסדרת הגמר הפסידו הלייקרס מול בוסטון סלטיקס, בתוצאה 4–3.
בקיץ 1984 עזב את ה-NBA וחתם על חוזה בקבוצת פלאלצסטו אודינה מליגת העל האיטלקית. בסיום עונת 1984/1985 פרש נייטר ממשחק, בגיל 35.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרופיל, באתר Basketball-Reference
- פרופיל, באתר Sports-Reference
- פרופיל, באתר ליגת ה-NBA
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סטטיסטיקות הקריירה של נייטר ב-ABA וב-NBA, באתר basketball-reference.com
- ^ המסע הארוך והמוזר של נייטר, באתר ESPN, 24 בפברואר 2004
- ^ סטטיסטיקות המכללות של נייטר, באתר sports-reference.com
- ^ רשימת הנבחרים בדראפט 1973, באתר basketball-reference.com
- ^ סטטיסטיקות משחק האולסטאר 1974, באתר basketball-reference.com
- ^ נייטר וסקוט נשלחים בטרייד ללייקרס, באתר הניו יורק טיימס, 11 באוקטובר 1983
