סוזאן ואלאדון

סוזאן ואלאדון
Suzanne Valadon
לידה	23 בספטמבר 1865; Bessines-sur-Gartempe, צרפת
פטירה	7 באפריל 1938 (בגיל 72); הרובע השישה-עשר של פריז, צרפת
מקום קבורה	בית קברות סיינט-קואן
תקופת הפעילות	1870–1938 (כ־68 שנים)
תחום יצירה	ציור
זרם באמנות	פוסט-אימפרסיוניזם, סימבוליזם
יצירות ידועות	Casting the Net, The Blue Room
בן או בת זוג	אנדרה אוטר (1914–1938) ; אריק סאטי (1893–?); Miquel Utrillo (1889–1893); אנדרה אוטר (1914–1919)
צאצאים	מוריס אוטריו
חתימה

סוזאן ואלאדון (בצרפתית: Suzanne Valadon;‏ 23 בספטמבר 1865 – 7 באפריל 1938) הייתה ציירת צרפתייה. נולדה בתור מארי-קלמנטין ואלאדון בבסינס-סור-גרטמפ (Bessines-sur-Gartempe) שבויין עילית, צרפת. ב-1894 ואלאדון הייתה לציירת האישה הראשונה שהציגה בסלון Société Nationale des Beaux-Arts ברובע מונמארטר. הייתה גם אימו של הצייר מוריס אוטריו. הנושא המרכזי בציוריה הוא פורטרטים נשיים, עירום נשי, טבע דומם ונופים. מעולם לא למדה באקדמיה, ואיננה מזוהה עם זרם או מסורת אמנותית ספציפית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלאדון חיה בעוני עם אמה, שהייתה כובסת ומעולם לא נישאה. מעולם לא ידעה מי היה אביה. למדה עד גיל 11 בבית ספר יסודי, ונחשבה לעצמאית ומרדנית. ב-1883, כשהייתה בת 18, ילדה את בנה מוריס. אמה טיפלה במוריס הצעיר, בשעה שוואלאדון עבדה כמודל לציירים. ידידה של ואלאדון, מיגל אוטרילו, חתם מאוחר יותר על מסמכים שהכירו במוריס כבנו, על אף שזהות אביו האמיתית אינה ברורה. ואלאדון הרחיבה את הידע האמנותי שלה באמצעות קריאה בספריו של אנרי דה טולוז-לוטרק, ולמדה מצפייה בעבודת האמנים אשר ציירו אותה בשעה שדגמנה.

ב-1893 קיימה ואלאדון רומן קצר עם המלחין אריק סאטי, ועברה להתגורר בחדר סמוך לחדרו, אך לאחר שישה חודשים החליטה לעזוב אותו. בהמשך נישאה לבנקאי והברוקר פול מוזיס (Paul Mousis) ב-1895, עימו חייתה אורח חיים בורגני בדירה בפרברי פריז משך 23 שנים. ב-1909 ניהלה ואלאדון רומן עם הצייר בן ה-23 אנדרה אוטר (André Utter), שהיה חבר של בנה. רומן זה הוביל לפירוק נישואיה ב-1913. היא נישאה לאוטר ב-1914, והוא החל לנהל את הקריירה האמנותית שלה, ואת זו של בנה. ואלאדון ואוטר הציגו את יצירותיהם יחד באופן קבוע, עד שהתגרשו ב-1934.

בעיני בני דורה היא נחשבה לאישה ממוקדת מטרה, אמביציונית, מרדנית, נחושה, בעלת ביטחון עצמי ותשוקה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלאדון החלה לעבוד בגיל 11 במגוון עבודות ובכללן חנות כובעים, מפעל המייצר זרי לוויות, ממכר ירקות בשוק, מלצרות ולבסוף בקרקס. בגיל 15 פגשה את הרוזן אנטואן דה לה רושפוקוולד ותאו וגנר, שני ציירים סימבוליסטים שהיו מעורבים בעיצוב תפאורה ואביזרים לקרקס מדרנו. באמצעות קשר זה החלה לעבור בקרקס מולייר כלוליינית, אך לאחר שנה נפלה מהטרפז ובכך נסתיימה קריירת הקרקס שלה. את הקרקס פקדו תכופות אמנים דוגמת אנרי דה טולוז-לוטרק, ססקו, וברת מוריזו ומקובל להניח כי שם החלה מוריזו לצייר את ואלאדון.

ברובע מונמארטר של פריס המשיכה את מעורבותה באומנות והחלה לדגמן עבור אומנים תוך שהיא בוחנת ומבקשת ללמוד את הטכניקות בהן השתמשו, טרם הפכה לציירת מוכרת בפני עצמה. היא עברה לעסוק בציור באופן בלעדי ב-1896.

כמודל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקוד בבוגיבל של רנואר. הרקדנית היא סוזאן ואלאדון

ואלאדון דגמנה לראשונה ב-1880, כשהייתה בת 15, ברובע מונמארטר. לאחר מכן דגמנה במשך למעלה מעשור עבור אמנים רבים ומגוונים ובכללם פייר פובי דה שאבאן, תיאופיל שטיינלן, פייר-אוגוסט רנואר, ג'ין ג'קיס הנר ואנרי דה טולוז-לוטרק. היא דגמנה בשם 'מריה', אך לבסוף דבק בה הכינוי 'סוזאן' שהעניק לה טולוז-לוטרק, שהיה גם מאהבה, בעקבות מעשה שושנה והזקנים בספר דניאל משום שהרגיש כי היא מעדיפה לדגמן בפני האמנים הזקנים.

בראשית שנות ה-90 של המאה ה-19, התיידדה עם אדגר דגה שהתרשם מרישומיה ומציוריה, עודד אותה בעבודתה, ואף רכש כמה מיצירותיה. היא נותרה אחת מידידותיו הקרובות עד יום מותו. ההיסטוריון של האמנות היתר דווקינס סבר כי התנסותה של ואלאדון כמודל הוסיפה לעומק של ציוריה של עירום נשי, שהיה פחות כפוף לאידיאל היופי מאלו של מרבית עמיתיה הציירים הגברים הפוסט אימפרסיוניסטים.

הציור המוכר ביותר בו צוירה ואלאדון כמודל הוא ציורו של רנואר "ריקוד בבוגיבל" מ-1883, באותה שנה בה דגמנה גם עבור הציור 'ריקוד עירוני'. ב-1885 רנואר צייר אותה פעם נוספת בציורו 'נערה אוספת שיערה'. בציור מ-1885, שכותרתו נושאת את שמה, צייר אותה בפרופיל צדדי. ואלאדון נהגה לפקוד גם את הבארים והפאבים בפריז לצד ידידיה הציירים, והייתה לנושא ציור השמן של טולוז-לוטרק 'החמרמרת'

כציירת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל להאמין כי ואלאדון לימדה עצמה לצייר בגיל 9. החל מ-1869 הייתה ואלאדון לציירת 'במשרה מלאה', לאחר נישואיה לבנקאי המצליח מוזיס. ואלאדון ציירה טבע דומם, פרחים ונופים הבולטים בקומפוזיציות חזקות וצבעים מלאי חיים. היא ידוע בעיקר בגין ציורי העירום הנשי שלה, המתארים את הגוף הנשי מנקודת מבט נשית. דבר זה מייחד את ואלאדון כיוון שהיה זה לא מקובל במאה ה-19 שציירת תהפוך את העירום הנשיא למושא מרכזי בציוריה. ואלאדון לא הגבילה עצמה לסגנון ספציפית, אך עם זאת הן הסימבוליזם והן האסתטיקה הפוסט-אימפרסיוניסטית ניכרים בעבודותיה.

ציורי השמן הגדולים שלה, את רובם יצרה לאחר 1909, מקושרים עם העונג המיני, והם מהביטויים הראשונים בציור המודרני לגבר המוצג כמושא לחשק נשי. ציורי סלון גדולים אלו כוללים בין היתר את ציוריה המפורסמים: אדם וחוה מ-1909, הנאות החיים (La Joie de vivre} מ-1911, והשלכת הרשת (Lancement du filet) מ-1914.

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור המוכר הראשון בחתימתה של ואלאדון שנשמר, הוא דיוקן עצמי מ-1883, מצויר בפחם ופסטל. בין 1883 ל-1893 יצרה בעיקר רישומים. המודלים הראשונים שלה היו קרובי משפחה, בייחוד בנה, אימה ואחייניתה. ציור העירום הנשי הראשון שלה בוצע ב-1892. ב-1895, סוחר האמנות פאול דורנד-רואל הציג קבוצה של 12 תחריטים שיצרה ואלאדון המציגים נשים בשלבים שונים של התאפרות וטיפוח. לאחר מכן החלה להציג באופן קבוע בגלריית ברנהיים ג'ון בפריס. ואלאדון הציגה לראשונה בסלון דה לה נשיונל ב-1894. החל מ-1909 הציגה גם ב-Salon d'Automne, והחל מ-1911 ב-Salon des Independants. בין השנים 1933–1938 הציגה ב'סלון האמניות' (Salon des Femmes Artistes). דגה היה הראשון המוכר כמי שרכש ממנה ציורים, ואף הציג אותה בפני אספנים נוספים בהם דורנד-רואל ואמברויז ולארד. דגה לימד אותה גם את המיומנות של חריטה בחומר-רך.

ואלאדון יצרה לאורך הקריירה שלה כ-300 רישומים ולמעלה מ-450 ציורי שמן. ציוריה מצויים בין היתר באוסף מרכז ז'ורז' פומפידו בפריז, מוזיאון גרנובל ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.

סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ואלאדון עבדה בעיקר עם צבעי שמן, עפרונות שמן, פסטלים וגיר אדמדם. היא לא עשתה שימוש בדיו או בצבעי מים, כיוון שהחומר היה נוזלי ומתפשט מדי לטעמה. ציוריה של ואלאדון מציגים צבעים עשירים ועזים, משיכות מכחול פתוחות שפעמים רבות נלווים להם קווים שחורים מובהקים התוחמים ומגדירים את הצורות. היא עשתה שימוש בקווים שחורים כדי להדגיש את מבנה הגוף. היא השתמשה בקווים אלה גם כדי להדגיש את משחק האור על קימורי הגוף.

הדיוקנאות העצמיים שלה, הפורטרטים, ציורי העירום, הנוף והטבע הדומם מנותקים מהאפנות והמגמות שאפיינו את האמנות האקדמית של זמנה. הנושאים של ציוריה מתכתבים עם נושאי האמנים הגדולים שקדמו לזמנה: נשים מתרחצות, עירום בשכיבה, וסצנות בפנים הבית. עם זאת, ציורי העירום עצמם חורגים על פי רוב הרחק מהנורמות של הז'אנר הגברי . ציוריה מתפרשים בצורה שונה, סותרת לעיתים או מעוררת שאלות על הז'אנר. רבים מתארים תחושה של רגשיות תוססת, הנובעת מציוריה, כתוצאה מההתבוננות הייחודית לה שנוצרה מהיכרותה האינטימית עם הגוף הנשי של מושאיה. בדומה לוואלאדון, גם ברת מוריזו ומרי קאסאט ציירו בעיקר נשים, אך בשל היותן בנות המעמד הבינוני בחברה הצרפתית באותה עת לא יכלו לצייר את הגוף העירום (נשי כגברי). על כל פנים, בניגוד לאמניות האחרות בנות תקופתה, ואלאדון ציירה גם דיוקנאות עצמיים רבים שלה בעירום, לאורך שנות עבודתה. המאוחרים מביניהם מלאים בכנות ומציגים גם את תהליך ההזדקנות של גוף האמנית.

מקובל לחשוב כי הניסיון שלה עצמה כמודל וכאמנית אפשרה לה לנתח את התהליך שבו הופך הגוף ותנוחתו לאובייקט בעיני המתבונן ביצירת האמנות, והשפיע על ההבנה שלה ונקודת המבט שלה על נשים ועל הגוף הנשי. ואלאדון נחשבת כ'פולשת' בעמדתה כאישה המציירת עירום נשי בתקופתה. מעמדה אפשר לה להיכנס למרחב אמנותי גברי דרך עבודתה כמודל ואחרי כן להופיע כאמנית בחוגי האמנים הגברים שהכירוה. דווקא היעדר ההשכלה האקדמית אפשרה לה לחוש חופשייה יותר לשבור מוסכמות. ציוריה מבטאים התנגדות לסטריאוטיפיזציה והאידיאליזציה של הגוף הנשי, מעמד הנשים והמיניות המדומיינת שלהן, באמצעות ניכוס עצמי והצגת הגוף הנשי מנקודת מבט נשית.

מורשת פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאחת האמניות הצרפתיות המתועדות ביותר מראשית המאה ה-20, מכלול חייה ויצירתה של ואלאדון עוררו התעניינות רבה בקרב פמיניסטיות והיסטוריוניות, בייחוד תוך מתן דגש על ייחודיותה הנשית. הציור שלה המתנגד לאידיאליזציה ולהסתכלות אקדמית על גוף האישה ועל עירום נשי עורר עניין בעבודותיה. בניגוד לבת תקופתה מרי קאסאט, ואלאדון לא הגדירה עצמה כפמיניסטית. אף על פי כן נבחנו עבודותיה ואומצו על ידי פמיניסטיות לאורך השנים.