סוזן וואלקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוזן וואלקין
Suzanne-Voilquin.jpg
לידה 1801
פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באוקטובר 1876 (בגיל 75 בערך)
סן-מנדה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאית, עורכת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוזן וואלקין לבית מונייה[1] (בצרפתית: Suzanne Voilquin;‏ 1801 – דצמבר 1876 או בינואר 1877) הייתה פמיניסטית, עיתונאית, מיילדת וסופרת שערכה מסעות בעולם. מוכרת בזכות תפקידה כעורכת עיתון טריבון לנשים, שהיה עיתון פמיניסטי ראשון לנשים ממעמד הפועלות, ובזכות האוטוביוגרפיה שלה, "זכרונות של בת העם" או "הסן סימוניאנית במצרים". (Souvenirs d’une fille du peuple: ou, La saint-simonienne en Égypt)

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן וואלקין (לבית מונייה) נולדה בפריז בשנת 1801 למשפחה ממעמד הפועלים. אביה היה כובען שהסתבך כלכלית. היא קיבלה חינוך במנזר. הוריה שהיו אנשים צעירים בתקופת המהפכה הראשונה הורישו לה את המודעות לחופש ושוויון אך חוויותיה כאישה צעירה לימדו אותה אחרת: בנעוריה נשאה בעול הטיפול באמה הגוססת שהתביישה להתלונן בפני רופא על כאבים בחזה והיא בעצמה נאנסה.[2] עבדה כרוקמת כדי לסייע בפרנסת המשפחה וגידלה את אחותה הצעירה.

נישואים ותנועת הסן סימוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן פגשה את יוג'ין וואלקין, אדריכל, ב-1825 ונישאה לו. הזוג תמך בתנועת הסן סימוניזם, שהייתה קבוצה אוטופית סוציאליסטית ודבקה בפילוסופיה של הרוזן דה סן-סימון. קלוד אנרי דה סן סימון היה הוגה דעות ואוטופיסט צרפת, בעל תפיסות חברתיות יוצאות דופן. בתקופה זו, לפני מותו, דגל בחזון סוציאליסטי של "נצרות חדשה", אשר מטרתה העיקרית הייתה "שיפור מוסרי וחומרי של מצב המעמדות הנמוכים בחברה". הוא לא שלל את עקרון הקניין הפרטי אך המליץ על הגבלתו בהתאם לטובת הכלל ובמיוחד שלל את זכות הירושה. מנהיגיה של תנועתו כללו את פרוספר אנפנטין (Prosper Enfantin) וסנט אמנד בזאר (Saint-Amand Bazard). סוזן וואלקין נמשכה בעיקר לקריאת התנועה לנשים ולפועלים, שביחד מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר בחברה, שלה המעמד הנמוך ביותר. הפופולריות של הקבוצה ואמונתם בשחרור נשים סיבכו אותה עם השלטונות הצרפתיים. בשנת 1832, אחרי משפט ראווה שנערך להם, נכלאו פרוספר אנפנטין, שארל דובירייר ומישל שבלייה והתנועה התפזרה.[3] לבני הזוג וואלקין נולדו שלושה ילדים אשר נפטרו בלידה מסיפיליס בו נדבקה מבעלה.[1] בהמשך הסכימה לגירושים "סן סימוניאניים" מבעלה, שכן גירושים היו לא חוקיים אז בצרפת. היא נתנה לו את ברכתה והוא עזב ללואיזיאנה.

ה"טריבון לנשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בתנועה, בשנות פעילותה, היו מאבקי כוח בתוך הסן סימוניאנים. אלפנטין, שהיה אביה הרוחני של סוזן וואלקין, תמך בפומבי בזכויות נשים ובצעדה הבא, כתיבה עיתונאית והוצאת עיתון פמיניסטי, אך מאידך הדיר אותה ואת חברותיה ממעגלי ההשפעה והדיון בתנועה. בין השנים 1832–1834, וואלקין כתבה וערכה את "טריבון לנשים", העיתון הפמיניסטי הראשון, של מעמד הפועלים וחתמה בשמה הפרטי: סוזן. עורכות העיתון דחו את השימוש בשמות משפחה, אשר לדעתן הכפיפו את הנשים לאבותיהן או בעליהן. היא וכותבות אחרות, כולל מארי ריין גינדורף ודזירה גיי (Désirée Gay ; ז'אן דזירה וורט גיי) הדגישו את הצורך להכיר בזכות נשים לגירושין, חינוך ועבודה. וואלקין הדגישה בכתיבתה גם את הצורך של אמהות בהגנה.[4] בשנת 1834 פרסמה גם את "החוק שלי לעתיד" (Ma loi d’Avenir) שכתבה עמיתתה לתנועה- קלייר דמאר, אחרי שהיא והמאהב שלה, פרה דסאר, התאבדו. היא הגיבה בכתיבתה על העדר ההוגנות כלפי נשים בחוקים האזרחיים.[5]

עם שחרורו מהכלא של אנפנטין, בשנת 1834, סוזן קיבלה על עצמה את קריאת התנועה הסן סימיניאנית להפיץ את הבשורה שלה ברחבי העולם. היא הצטרפה לחברים צרפתים אחרים, מדענים ומהנדסים, כולל פרדיננד דה לספס, לנסיעה למצרים. בכך התחייבה לחיים של "תעמולה פעילה" שמשמעותם עבורה הייתה לפרנס עצמה בעבודה כדוגמה לאחרות ועידודן ללכת בדרכה.

נסיעות וחיי "תעמולה פעילה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

 אנשים רבים במצרים היו בהסגר עקב מגפת הדבר ולכן היה קשה למצוא עבודה. וואלקין התפרנסה בתחילה מכביסה לאחרים. פגשה רופא צרפתי אשר היה מוכן ללמד אותה את המקצוע בתמורה למתן שיעורים פרטיים לילדיו המצריים. היא למדה ערבית, למדה רפואה תוך כדאי טיפול בחולים ובהרמונות נשים בהם ביקרו לצורך טיפול בחולות, כשהיא לובשת לעיתים קרובות בגדי גברים. היא נדבקה במחלה ושרדה, אך רבים מחבריה, כולל הרופא ומשפחתו, נפטרו. לאחר שכשלה תוכניתה להקים בית חולים לנשים, חזרה לצרפת.

בצרפת, וואלקין הוסמכה כמיילדת, למדה הומיאופתיה, והמשיכה לעבוד למען נשים. ניסיון שלה להקים אגודה לעזרת אמהות צעירות ב-1838 כשל. שוב התקשתה במציאת עבודה, בין היתר משום שבאותה תקופה הוחלפו המיילדות הנשים ברופאים גברים. בשל הצורך לפרנס את עצמה, את אביה החולה ואת אחיה, שהיה אסיר פוליטי, נסעה סוזן לרוסיה בשנת 1839, בלווית אחייניתה שהייתה לה כבת. חייהן היו קשים בסנט פטרסבורג. היא מצאה מעט עבודה, אך קור החורף הכריע את בריאותה והיא חזרה לצרפת בשנת 1846.[6]

רוחות חדשות נשבו בצרפת בפרוץ המהפכה הצרפתית של 1848 והמאבק על זכויות נשים שוב עלה לכותרות. וואלקין הצטרפה לפמיניסטיות סן סמיניאניות אחרות כמו יוג'ין ניבוייט (Eugénie Niboyet), פאולין רולנד (Pauline Roland), ז'אן דראוון (Jeanne Deroin), דזירה גיי ואליסה למונייה (Élisa Lemonnier) במאבק למען תעסוקת נשים, חינוך, השתתפות שוויונית במרחב הציבורי ותנאי עבודה הוגנים למורות, מינקות, תופרות ומיילדות. היא הקימה ארגון לתמיכה במינקות מקצועיות וכן יסדה את "החברה המאוחדת למיילדות". היא כתבה על כך רבות ב"קול הנשים", עיתון פמיניסטי חדש שהטיף לחינוך ושחרור נשים ויצא בפריז. סביב המהומות ברפובליקה, העדר מימון ופעילות ממשלתית עוינת, עזבה שוב את צרפת, הפעם ללואיזיאנה, בשנת 1848.[7] שם הצטרפה לצרפתים "אוטופיסטים" שהתיישבו בניו אורליאנס כמה שנים קודם לכן ונשאו את דגל התמיכה בפמיניזם והתנגדות לסחר עבדים. סוזן וואלקין זכתה לראות את תוצאות מלחמת האזרחים וקיוותה כי זכויות הנשים תוכרנה בעקבותיה. מבחינה אישית, חוותה את פטירת אחותה שאצלה גרה בניו אורליאנס, 1849 והפסידה את כל חסכונותיה עקב מאורעות המלחמה. חזרה לצרפת בשנת 1860. בנאמנות לעיקרון התעמולה הפעילה, כתבה את זכרונותיה בספר כדי להשאיר אחריה מורשת כתרומה למאבק. האוטוביוגרפיה שלה זכרונות בת העם,או בשמה הנוסף סנט סימוניאנית במצרים יצאה לאור בשנת 1866.

סוזן וואלקין נפטרה בפריז בדצמבר 1876 או בינואר 1877.

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (memoires d'une saint simonienne en egypte (1839-1846. נערך על ידי Maïté Albistur ודניאל Armogathe. Paris: Éditions des 1977.
    • Souvenirs d’une fille du peuple ou Saint-simonienne en Égypte. Paris: Chez E. Sauzet, 1866.
    • Souvenirs d’une fille du peuple ou Saint-simonienne en Égypte. Introduction by Lydia Elhadad. Paris: François Maspero, 1978.
    • Tribune des femmes (Paris), 1832-1834, contributor and editor.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Manuel, Frank, The Prophets of Paris. Cambridge: Harvard University Press, 1962.
  • Moses, Claire Goldberg, French Feminism in the 19th Century. New York: State University of New York, 1984.
  • Moses, Claire Goldberg and Rabine, Leslie Wahl, Feminism, Socialism and French Romanticism. Indiana University Press, 1993.
  • Ragan, John David, “French Women Travellers in Egypt: A Discourse Marginal to Orientalism?” in Starkey, Paul and Starkey, Janet, Travellers in Egypt. London: Tauris Parke, 2001.
  • http://graphichistorycollective.com/projects/graphic-history-project/project-3-suzanne-voilquin-socialist-feminist

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Linda Kelly Alkana, Lorna Alkana and Alex Alkana, Suzanne Voilquin: Socialist Feminist, graphic history
  2. ^ Linda Kelly Alkana, Lorna Alkana and Alex Alkana, Suzanne Voilquin: Socialist Feminist, graphic history collective, ‏27.11.2016
  3. ^ Frank E. Manuel, Children of Saint-Simon: The Triumph of Love,” in Prophets of Paris, Harvard University Press, 1962
  4. ^ Claire Goldberg Moses, French Feminism in the 19th Century, State University of New York Press, 1984
  5. ^ Claire Goldberg Moses and Leslie Wahl Rabine, Feminism, Socialism and French Romanticism, Indiana University Press, 1993
  6. ^ John David Ragan, “French Women Travellers: A Discourse Marginal to Orientalism?” in Paul Starkey and Janet Starkey, eds. Travellers in Egypt, Tauris Parke Paperbacks, 2001
  7. ^ Moses, Claire Goldberg, French Feminism in the 19th Century, State University of New York, 1984