סוזן פרל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סוזן פרל
Suzanne Farrell
Suzanne Farrell 1965c.jpg
לידה 16 באוגוסט 1945 (בת 74)
סינסינטי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק רקדנית בלט, בלרינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוזן פרלאנגלית: Suzanne Farrell; נולדה ב-16 באוגוסט 1945) היא בלרינה אמריקאית והמייסדת של הסטודיו לבלט "בלט סוזן פרל" (Suzanne Farrell Ballet) במרכז קנדי שבוושינגטון בארצות הברית. פרל הייתה אחת מהבלרינות הבולטות בזרם הבלט המודרני של המאה ה-20, והייתה אחת מהמוזות הנזכרות של הכוריאוגרף המפורסם ג'ורג' בלנצ'ין, שמכונה על ידי רבים כאחד מאבות הזרם.

במהלך הקריירה שלה קיבלה פרל מספר פרסים, ביניהם פרס מרכז קנדי ומדליית החירות הנשיאותית בשנת 2005[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוזן פרל נולדה ב-16 באוגוסט 1945 בעיר סינסינטי שבאוהיו, ארצות הברית, בשם רוברטה סו פיקר (Roberta Sue Ficker). היא הצעירה מבין 3 אחיות. בילדותה, פרל תמיד האמינה שתגדל להיות ליצנית, בשל אהבתה לטיפוס ולוליינות. פעילות הפנאי האהובה עליה בילדותה הייתה טיפוס ומשחק באתרי בנייה. בגיל 8, אמה של פרל רשמה אותה לשיעורי בלט בבית הספר לבלט בסינסינטי (Cincinnati Conservatory of Music), במחשבה שדבר זה יעזור לה לתעל את האנרגיה שלה. בגיל 15 קיבלה פרל מלגה ללמידה בבית הספר לבלט אמריקאי בניו יורק (The School of American Ballet)[2]. לאחר שנה של למידה בבית הספר, היא נבחרה על ידי ג'ורג' בלנצ'ין להצטרף לבלט ניו יורק (New York Ballet)[3], והייתה לחברה הצעירה ביותר בו. את השם סוזן פרל, שבו השתמשה כשם הבמה שלה, בחרה מתוך ספר טלפונים, כי חשבה שהוא נשמע אלגנטי[2].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכה, קיבלה פרל בעיקר תפקידי צד בהופעות, אך דבר זה השתנה די מהר, ויצירות החלו להיכתב במיוחד בשבילה. הכוריאוגרפיה הראשונה שיצרו בשבילה נקראה "מעבר" (Passage), וכיום נקראת "ארקייד" (Arcade), ונוצרה על ידי הכוריאוגרף ג'ון טרס ב-1963. אחד מהתפקידים הזכורים ביותר שלה היה התפקיד של דולסיניאה בכוריאוגרפיה של ג'ורג' בלנצ'ין ליצירה שקרא לה "דון קישוט" (Don Quixote) כשאת דון קישוט גילם בלנצ'ין בעצמו בערב הפתיחה[4]. בשנת 1965, קודמה פרל לתפקיד של רקדנית ראשית. ההופעה הראשונה שלה לאחר קידומה הייתה ליצירה "אגון" (Agon), עם הרקדן ארתור מיטשל, בבלט האופרה של פריז (Paris Opera Ballet)[5].

זמן קצר אחרי שהתחילו לעבוד יחד, בלנצ'ין התאהב בפרל, למרות הפרש הגילאים ביניהם (שהיה 41 שנים). בלנצ'ין התגרש מאשתו, טאנאקיל לקלייר, בכוונה להתחתן עם פרל, אך פרל סירבה. בשנת 1969 התחתנה עם רקדן הבלט פול מייז'ה. דבר זה גרם למתחים כבדים בין בלנצ'ין לפרל, ונגמר בכך שפרל ומייז'ה עזבו את הבלט ועברו לסטודיו הבלט של המאה ה-20 (20th Century Ballet) בבריסל[4]. פרל ומייז'ה נפרדו בשנת 1997.

פרל חזרה לעבוד עם בלנצ'ין בשנת 1975, והוא חזר ליצור כוריאוגרפיות חדשות עבורה, ביניהן "שאכון" (Chaconne), "מוצרטיאנה" (Mozartiana), ו"טזיגיין" (Tzigane). מרבית הכוריאוגרפיות שיצר עבורה היו כוריאוגרפיות זוגיות, והשותף שלה בהן בדרך כלל היה פיטר מרטינס, שהיה רקדן ראשי נוסף בבלט ניו יורק. השותפות של פרל עם בלנצ'ין נמשכה עד למותו באפריל 1983.

בשנת 1989 פוטרה פרל מתפקידה בבלט ניו יורק על ידי פיטר מרטינס, שמונה למנהל הראשי של הבלט[6]. שנה זו הייתה גם השנה בה פרשה פרל מעולם הריקוד. מספר שנים לפני כן, עברה הרקדנית ניתוח להחלפת מותן בשל דלקת הפרקים בה חלתה, מה שהקשה עליה לרקוד. כהופעת הפרידה שלה, פרל רקדה את "אישה מתוחכמת" (Sophisticated Lady) ואת הבלט "וואלס וינה" (Vienna Waltzes), שאת הכוריאוגרפיה שלו יצר בלנצ'ין במיוחד בשבילה.

לאחר פרישתה מעולם הבלט, החלה פרל לעבוד בתור מורה. היא עבדה עם בלטים מפורסמים מסביב לעולם - בלט קירוב, בלט בולשוי, בלט האופרה של פריז ובלטים בברלין ווינה. בשנת 2000, הפכה לפרופסורית במחלקת הבלט של אוניברסיטת פלורידה בארצות הברית[7].

בלט סוזן פרל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000, הקימה סוזן פרל סטודיו בלט משלה במרכז קנדי בארצות הברית, שנקרא בלט סוזן פרל. תחילת שיתוף הפעולה של פרל עם המרכז הייתה בשנת 1993, כשהמרכז הציע שתי סדרות של שיעורי בלט בהדרכתה לילדים בין הגילאים 13–17. עקב ביקוש גבוה, ב-1995 המרכז הפך את הסדנאות מפעילות מקומית לתוכנית ארצית שמתרחשת פעם בשנה, ונקראת "חוקרים בלט עם סוזן פרל" (Exploring Ballet with Suzanne Farrell). מבנה התוכנית הוא תלת-שבועי, כאשר התלמידים שמתקבלים אליה עוברים שני שיעורי טכניקה ביום, שישה ימים בשבוע, בנוסף לפעילויות תרבותיות בוושינגטון, שכוללות ביקורים במוזיאונים ומבנים היסטוריים וצפייה בהופעות בלט[8].

בשנת 2005, בגלל חלקה הגדול בפיתוח הבלט המודרני בארצות הברית, קיבלה פרל את פרס הכבוד של מרכז קנדי, שמסמל הכרה בתרומת החיים של אדם לאמנויות.

בלט סוזן פרל העלה הפקות של מעל ל-50 מופעי בלט, שכוללים עבודות של הכוריאוגרפים ג'ורג' בלנצ'ין, מוריס בז'רט, וג'רום רובינס. ב-2007, סוזן פרל ייסדה את הארגון לשימור מורשתו של בלנצ'ין (Balanchine Preservation Initiative), שנועד להציגם מחדש בלטים של בלנצ'ין נשכחים לקהל הרחב[7].

בספטמבר 2016, פורסם שבלט סוזן פרל ייסגר בסוף דצמבר 2017. בראיון איתה, סוזן פרל הסבירה שמרכז קנדי עומד להתרחב, ולהכיל בתוכו חללים וכיתות חדשות ללמידה, חזרות והופעות בלט, ופרל מתוכננת לבוא וללמד בכיתות אלו[9].

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Holding on to the Air"- סוזן פרל, טוני בנטלי (הוצאת summit books, ניו יורק, 1990)
  • "Suzanne Farrell - Elusive Muse", סרט דוקומנטרי, 1996

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוזן פרל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Suzanne Farrell, Academy of Achievement
  2. ^ 2.0 2.1 Barry M. Horstman, Suzanne Farrell: She shaped a new generation of dancers, Cincinnati Post, ‏17.05.2007
  3. ^ 3.0 3.1 The Capezio Dance Award 2005 Recipient: Suzanne Farrell, the Capezio Dance Award website, ‏28.09.2007
  4. ^ 4.0 4.1 סוזן פרל, טוני בנטלי, holding on to the air, New York: summit books, 1990
  5. ^ Emily Fargos, Suzanne Farrell by Emily Fargos, Bomb magazine, ‏01.10.2003
  6. ^ Jennifer Dunning, City Ballet Breaks Off Its Long Relationship With Suzanne Farrell, New York Times, ‏04.08.1998
  7. ^ 7.0 7.1 Jennifer Dunning, The Suzanne Farrell Ballet, The Kennedy Center website
  8. ^ [https://www.kennedy-center.org/education/farrell/ Exploring Ballet With Suzanne Farrell: A Three-Week Summer Ballet Intensive for Young Dancers], The Kennedy Center website
  9. ^ Sarah L. Kaufman, Suzanne Farrell Ballet to disband in 2017, The Washington Post, ‏21.09.2016
  10. ^ Suzanne Farrell, Encyclopedia of World Biography, ‏2004