סוחמאתא
 | |
| בתים נטושים בסוחמאתא, לצד אוהלים שהקימו עולים מצפון אפריקה בחוסן, 1949 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | הגליל |
| נפה | נפת עכו |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | קדום, עוד במאה השישית היה יישוב במקום |
| שטח | 17,056 דונם עות'מאני (1945) |
| גובה | 600 מטרים |
| סיבת נטישה | מלחמת העצמאות |
| תאריך נטישה | 30 באוקטובר 1948 |
| יישובים יורשים | חוסן, צוריאל וחלק ממעלות |
| דת | מוסלמים[1] |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 1,130 (1945) |
| קואורדינטות | 33°00′19″N 35°18′14″E / 33.0052°N 35.3038°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
סוחמאתא (בערבית: سحماتا, שמשמעותו בשפה הסורית: אור וזריחה) הוא אתר ארכיאולוגי בגליל העליון המתוארך לתקופה הכנענית והביזנטית.[2] הוא מוכר היום בשם סוחמתא, למרות שעל פי הממצאים בכנסיה במקום, הוא נקרא Kh. ed Duweir, על גביו הוקם כפר ערבי שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. על אדמות הכפר יושבים היום היישובים חוסן וצוריאל, שכונותיה המזרחיות של העיר מעלות, ואגם מונפורט המלאכותי הנמצא למרגלות העיר.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזור בו שכן סוחמאתא היה מיושב בתקופה הכנענית. בחפירות שנערכו במקום בתקופת המנדט הבריטי, נתגלו בשטח הכפר שרידים ארכאולוגיים רבים, ובהם שרידי כנסייה ומנזר מהתקופה הביזנטית, רצפת פסיפס ומספר קברים. הפלישה הפרסית, בתחילת המאה השביעית, הובילה להחרבת הכפר.
שטחו הכפר הבנוי היה כ-135 דונם, עם שתי שכונות מרכזיות, ביניהן נמתחו שני רחובות מרכזיים, וסביבו השתרעו עוד כ-5 קמ"ר של כרמי זיתים, טבק וגידולים אחרים. בכפר התגוררו בסוף המאה ה-19 כ-400 תושבים, ומספרם עלה ל-622 בשנת 1922.[דרוש מקור: לכל המשפט] על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, הגיע מספר התושבים בכפר ל-1,130, והשטח הכפרי כלל 17,056 דונם טורקי, מתוכם 9,572 בבעלות פרטית ו-1,484 בבעלות ציבורית.[3]. 95 אחוז מתושבי הכפר היו מוסלמים, והשאר נוצרים.
בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, הגן מוח'תאר הכפר הדרוזי פקיעין, עבדאללה צאלח, על יהודי פקיעין ומנע מתושבי הכפר הסמוך סוחמאתא לפגוע ביהודי הכפר.[4] אנשי הכפר היו שותפים למרד הערבי הגדול, ובראשית 1938 הותקפה תחנת משטרה שהייתה בכפר, ואוישה בידי נוטרים ערבים, בידי עשרות אנשי כנופיות, שרצחו את מפקד המשמר, שבו את שאר השוטרים ולאחר מכן שחררו אותם[5]. בעקבות אירוע זה הוחלט על סגירת מספר תחנות משטרה באזור[6]. ביולי אותה שנה פשטו אנשי כנופיות מקרב תושבי הכפר על יהודי פקיעין, ותכננו להוציא להורג שני גברים יהודים שלכדו במקום. בהתערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי ומספר מתושבי הכפר נסוגו מכוונתם, אך הכריחו את יהודי פקיעין לעקור ממקומם[7].
הכפר נכבש בבוקר ה-30 באוקטובר 1948 במסגרת מבצע חירם לסילוק צבא ההצלה מהגליל. בניגוד לכפרים אחרים באזורו שנכנעו ללא קרב, מסוחמאתא נורתה אש לעבר שיירת צה"ל שעברה למרגלותיו, והכפר נכבש לאחר קרב קצר על ידי כוחות מגדוד 11 של חטיבת עודד[8][9].
בתי הכפר שנותרו על תילם יושבו בעולים חדשים ובשנת 1950 פונו הבתים ונהרסו. מאוחר יותר הוקמו על אדמות הכפר היישובים חוסן, צוריאל וחלק ממעלות.
מרבית תושבי הכפר וצאצאיהם עברו ללבנון ולסוריה לאחר כיבוש הכפר, ומיעוט מתוכם עבר לכפרים סמוכים בשטח ישראל.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זוכרות את סוחמאתא, בהוצאת "זוכרות"
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ברובם, מיעוט קטן של נוצרים
- ^ Yoav Lerer, Suẖmata, Survey: Final Report, Hadashot Arkheologiyot: Excavations and Surveys in Israel / חדשות ארכיאולוגיות: חפירות וסקרים בישראל 121, 2009
- ^ Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
- ^ אלעד בן-דרור, 'שומר החומות האחרון הראשון': יצחק בן־צבי ויהודי פקיעין, קתדרה 147, ניסן תשע"ג, עמ' 128
- ^ מסיפורי הנוטרים הערבים שנשבו, דבר, 3 בפברואר 1938
- ^ בוטלו תחנות משטרה, הצופה, 10 בפברואר 1938
- ^ החלום היהודי של פקיעין, באתר ישראל היום, 3 באפריל 2015 00:01
- ^ גבריאל לוריא, מבצע "חירם" - סיפור המערכה, מערכות 194, ינואר 1963, עמ' 15
- ^ סיפור כיבוש הכפר מתוך ספר על גדוד 11
