סוטו (קבוצה אתנית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המלך משאוושאוו הראשון (Moshoeshoe I), המנהיג הראשון של הבסוטו

הסוטו (Sotho) היא קבוצה אתנית המונה כ-6 מיליון איש, היושבים בדרום אפריקה (4,723,000), בלסוטו (1,669,000) וכמה אלפים שנמצאים בבוטסואנה ובסווזילנד.[1] המקורות וההיסטוריה של הסוטו אינם ידועים במידה רבה, אך עובדי ברזל, שהיו ככל הנראה דוברי שפת הסוטו, ישבו בפלאבורוואה (Phalaborwa, עיר במחוז לימפופו בדרום אפריקה) מהמאה ה-8 ובמלווילה קופיס (Melville Koppies) שבאזור יוהנסבורג מהמאה ה-11. בני הקבוצה דוברים אנגלית ואת שפת הסוטו בניבים שונים. דתם היא נוצרית או תואמת את התרבות הדרום אפריקאית.[2]

חלוקה לקבוצות אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפשר לחלק את השחורים הדרום אפריקאים לכמה קבוצות אתניות עיקריות; נגוני (Nguni) - הם בעיקר אנשי קוסה (Xhosa) וזולו (Zulu), סוטו (Sotho), צוואנה (Tswana), שנגאאן-צונגה (Shangaan-Tsonga) ו-ונדה (Venda). הנגוני והסוטו נחשבים יחד לאחוז הגדול ביותר מאוכלוסיית השחורים.[3]

ב-1500 התפשטו קבוצות הסוטו לדרום ולמערב והתפצלו לשלוש קבוצות שונות;

  • דרום סוטו; לימים בסוטו (Basotho) או סוטו
  • מערב סוטו; לימים טסואנה
  • צפון סוטו; לימים פדי (Pedi)
טבלת הטיות סוטו

כל שלוש הקבוצות חולקות ניבים, אמונות ומבנים חברתיים דומים מאוד, וההבדלים העיקריים בין שלושתן נוצרו רק כתוצאה מתקופת הדיפיקאנה (Difiqane, או אמפקאנה [Mfecane]; ביטוי אפריקאי, המקביל ל"ריסוק" או "פיזור")[2], תקופת מלחמה בין שבטים בדרום אפריקה שגבתה חיים רבים ואילצה רבים מהשורדים לעקור מביתם בראשית המאה ה-19.[4]

תחומי עיסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת שבעל פה מספרת שהשושלת המייסדת ידעה את אומנות ההתכה, וריקודים טקסיים עתיקים קשורים אליה. ישנן גם הוכחות ארכאולוגיות כי אנשים שדוברים את שפת הסוטו ביצעו עבודות היתוך באזורים שונים בדרום אפריקה ובבוטסואנה.

רוב אנשי הסוטו היו רועי צאן ומטפחי יבולים של דגנים וטבק. בנוסף, אנשי הסוטו היו בעלי מלאכה מיומנים, ידועים בעבודת המתכת, עבודת העור, עץ וגילוף שנהב. בתיעודים ראשונים המתארים את דרום אפריקה רשום כי אנשי הסוטו הדרומיים היו מיומנים מאוד בגילוף שנהב ועץ, והם אמרו שעבודת העור שלהם הייתה "רכה כמו עור של יעלים".[2]

היסטוריה והשפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה של דרום סוטו מזוהה עם הפוקנג (Fokeng), שכיום הם דוברי סוטו, והם קשורים באדיקות להיסטוריה של הסוטו וגם לתרבותם. במשך זמן רב האמינו כי הפוקנג הם דוברי הסוטו הראשונים באדמות המרעה המוגבהות, ותמיד היסטוריונים העריכו אותם בתור האנשים העתיקים ביותר של אנשי הסותטו. עם זאת, מחקר ארכאולוגי חדש טוען שהפוקנג היו במקור נגוני.

בוואטרברג (Waterberg) ב-1600, נראה שסכסוך על משאבים מוגבלים עורר מחלוקת, במקרה הזה בין דוברי נגונית וקבוצות מעורבות של פוקנג ואנשי הסוטו-טסוואנה המערביים. מתישהו לפני 1700, כמה מאנשי הסוטו-טסוואנה המערביים, עברו דרומה על פני נהר הוואל (Vaal River), לתוך האזור של פוקנג. כתוצאה מהמגע הזה וכתוצאה מהטמעת המנהגים התרבותיים והחברתיים של קבוצה אחרת, הפכו הפוקנג תרבותם לתרבות הסוטו, ובמדינה החופשית אורנג' כמעט ונעלמו.

בתים של שבט הסוטו

ב-1700 קבוצות סוטו מערביות ודרום מערביות, אימצו כל אחת בתורן את הבנייה באבן מהפוקנג. אנשים מכל קבוצה בנו יישובים מיוחדים, ששיקפו ככל הנראה את הפרטים של היישובים המוקדמים יותר שלהם, שהיו בנויים מעץ וסכך. היישובים אורגנו בצורה מגוונת ומובחנת, והחפצים שבהם, כמו קרמיקה, מאפשרים לארכאולוגים לעקוב אחר תנועות ואינטראקציות ברחבי הנוף. כך למשל יודעים על הפולסים של המעבר של השבטים הללו, על הסכסוכים בין השבטים ועל כך שהם נבעו, לפחות בחלקם, בתגובה לזרם האקלים בתקופת עידן הקרח הקטן, וזאת דרך האומנות שנמצאה, ודרך מבנה היישובים הייחודי. דוגמה נוספת, אקלים טוב יותר שהיה לאחר 1700, אפשר לאנשי הסוטו-טסוואנה הדרום מערביים להתיישב מדרום לנהר ואאל ובשוליים המערביים של הטריטוריה של פוקנג-קוואנה.

מ-1750 ואילך, הסחר התעצם והתפשטות הקולוניות הפולשניות השפיעו יותר ויותר על החברות שהרכיבו את הסוטו-טסוואנה. תחרות וסכסוכים על משאבים גרמו בסופו של דבר למספר משטרי צ'יף "לקרוס" לתוך יישובים ענקיים ומגנים, כגון: מולוקוואנה (Molokwane), קאדיטשוואנה (Kaditshwene) ודית'קונג (Dithakong), אשר בתחילת 1800 מנו כ-10,000 אנשים או יותר.

משטרי הצ'יף התפצלו שוב ושוב, בדרך כלל כתוצאה מיריבות בין המתמודדים על תפקידו של הצ'יף. חדירה בלתי-סדירה של קבוצות פליטים התרחשה, ואלו התיישבו בין הסוטו, דבר שהחל תהליך ארוך של אינטראקציה תרבותית.[4]

שלוש מלחמות הבסוטו (או הסוטו הדרומיים) (1858-1868) והיווצרותה של המדינה לסוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העימות בין אנשי הבסוטו לבין המתיישבים הלבנים במה שנקרא היום "המדינה החופשית"/"אזור לסוטו", כלל שלוש מלחמות (1858–1868). המטרה של שלוש המלחמות הללו הייתה שמירה על זכויות טריטוריאליות באזור שבין קאלדון (Caledon) ונהר אורנג' (Orange Rivers).

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של המלך שאקה (1836)

הגירה המונית של מספר קבוצות של נגוני, קדמה למלחמות בסוטו. הגירה זו התרחשה בתקופת שלטונו של המלך של זולו (Zulu), שמו היה שאקה (Shaka), אשר כבש כמה קבוצות נגוני, שנקלטו לתוך ממלכת זולו. שאקה רדה בהן בצורה קשה. היו אבדות רבות, בין השאר של נשים ושל ילדים, ומעט השורדים נכפו להישבע לו אמונים. שבטים אחרים של נגוני שהצליחו להימלט התיישבו באזורים אחרים, התמודדו עם תנאי רעב גוברים, ואף חלקם נאלצו לאמץ אורח חיים קניבלי בשביל לשרוד. התקופה ההיא ידועה בשם אמפקאנה (Mfecane) או דיפיקאנה (Difiqane), ביטוי אפריקאי, המקביל ל"ריסוק" או "פיזור".

ב-1818, המלך משאוושאוו (Moshoeshoe), שהיה בנו של הצ'יף של קבוצת הבקוטלה (Bakotela) של חמולת קואנה/קוואנה (Koena/Kwena) (חמולת הקרוקודיל) בשבט הסוטו, סייע להשיג כוח על חמולות פליטים קטנות. הייתה לו גישה הרבה יותר הומאנית שהעריכה חיי אדם ודגלה בשאיפה לשלום. משאוושאוו ביסס שליטה על מספר קבוצות קטנות של דוברי הסוטו והנגוני, אשר נעקרו על ידי הדיפיקאנה. חלק מהקהילות הללו ביססו קשרים לאנשי הסאן (San), שגרו מערבית לשטחו של משאוושאוו. כתוצאה מכך, השפה של הבסוטו, שהיא סהסוטו (seSotho), משלבת מספר קולות של "קליקים" שמקושרים לשפות של חויסאן (Khoisan), בניגוד לשפה של צפון סוטו.

ב-1820 משאוושאוו הפך לצ'יף של יחידה גדולה יותר של קבוצות מדרום סוטו, שנפלה תחת סמכותו המרכזית בעקבות התחרות על המשאבים, שהתגברה בעקבות בצורת. התחרות הזו על המשאבים גרמה לקבוצות הללו לחפש הגנה מקבוצות משוטטות אחרות, ומשאוושאוו ואנשיו נסוגו למבצר ההר של טאבה בוסיו (Thaba Bosiu [ידוע גם בשם Thaba Bosigo]) ב-1824.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19, קבוצה של קורה (שבט) [Kora] (קבוצה של מתיישבי קויקוי, Khoikhoi, שידועים גם בשם קוראנה [Korana]) וקבוצה של אנשים דוברי הולנדית ממוצא מעורב, הגיעו לסביבת ממלכתו של משאוושאוו, על גבי סוסים, חמושים בנשק. הדבר הוביל לנסיגתם של הבסוטו. זה גם הוביל להחלטת משאוושאוו לחמש את אנשיו ולתת להם סוסים.

משפחת בורים, 1886

הגעת המתיישבים הלבנים לאזור הייתה תחילה מועילה עבור משאוושאוו, מאחר שהמתיישבים יצרו חוצץ בין הבסוטו לבין הקורה. המתיישבים הלבנים האלו (הידועים גם בשם בורים [Boers]) חצו את אורנג' ריבר מקולוניית קייפ (Cape) באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19. על אף שהמתיישבים הללו ביקשו לכאורה את הרשות להתיישב שם, הם דרשו אותה מאוחר יותר – אם כי ההשקפה של משאוושאוו נותרה שהוא משאיל להם את הקרקע. ב-1845 נחתם הסכם שהכיר בהתיישבות של הלבנים באזור; עם זאת, לא נקבעו גבולות בין האזור של ההתיישבות של הלבנים לממלכתו של משאוושאוו. מחלוקת זו הובילה לעימותים בלתי-נמנעים.

הבריטים, שבזמנו שלטו על האזור שבין אורנג' ריבר לואאל ריבר (ריבונות אורנג' ריבר), הכריזו בסופו של דבר על גבול וורדן (Warden line). הגבול הזה חילק את השטח בין הטריטוריה של הבריטים לבין השטח של הבסוטו תחת שלטונו של משאוושאוו. גבול וורדן עורר כעס רב, שכן עמק קאלדון הפורה, שלפי הגבול שהוכרז היה בשטח הבריטי, שימש שטח חיוני מבחינת החקלאות הן לבריטים והן לבסוטו. לפיכך, הגבול הזה לא היה מקובל על משאוושאוו, מה שהביא לעימות בין הבסוטו לבין הבריטים, שהובסו למשאוושאוו בקרב פירפואט (Viervoet) ב-1851. בתקופה זה משאוושאוו אף ניסה לחתום על הסכם עם הבורים כנגד הבריטים.

בתגובה, הבריטים הביאו חיילים לנהר מוהוקאנה (Mohokane River), ומשאוושאוו נצטווה לשלם קנס. כאשר הוא לא שילם את הקנס במלואו, פרץ קרב על Berea Plateau ב-1852, שם ספגו הבריטים הפסדים גדולים, בגלל חיל הפרשים של הבסוטו.

ב-1854, העלות של השמירה על הריבונות באזורים הסמוכים לבסוטו הפכה לגבוהה מדי עבור הבריטים, ומשום כך הם מסרו את הטריטוריה לבורים, דרך חתימה על האמנה של סנד ריבר (Sand River). הבורים דרשו אפוא את האדמה שמעבר לקאלדון ריבר, וכינו אותה בשם הרפובליקה של מדינת אורנג' החופשית. הכינוי גרם לעוד עימות על האדמה ועל גבולות לא מוגדרים עם הבסוטו, אשר ראו עצמם כבעלים החוקיים והמשיכו להשתמש בקרקע הזו לרעיית צאן.[4]

מלחמת בסוטו הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחם סוטו 1880

התנהלו דיונים בין הבסוטו והבורים שנגמרו ללא הצלחה והובילו למלחמה. הבסוטו היו יריבים קשים והבורים סבלו מאבידות משמעותיות, כיוון שלא יכלו לחדור למבצר ההר של הבסוטו של טאבה בוסיו. המלחמה הזו ידועה גם כ"מלחמת סאנקל" (War of Senkal [לפעמים Senegal]).

במהלך המלחמה הזו, הבורים הרסו בנוסף תחנות משימה רבות בממלכת הבסוטו, מכיוון שהם האשימו את הבסוטו בחינוך והשרשת תחושת הגאווה בקרבם. תחנות המשימה הללו הוקמו על ידי מיסיונרים מהחברה האוונגליסטית מפריז, שהגיעה לטאבה בוסיו ב-1833. הם עזרו לאחד את הבסוטו תחת שלטונו של משאוושאוו והיו הראשונים לכתוב את שפת הבסוטו.[5]

מלחמת בסוטו השנייה (מלחמת סקיטי [Seqiti War])[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה חילוף נשיאים במדינה החופשית, וכך החלו מגעים חדשים למשא ומתן בין הצדדים, שרצו עדיין להשיג גבולות ברורים. עם זאת, העוינות עדיין צפה על פני המים והנשיא האמין שיש לו יתרון צבאי הודות לתותחים חדשים שהיו בידיו. משוואשאוו הבין את מצבו והגיש בקשה להגנה מהבריטים. הגבול של וורדן (Warden) אושר מחדש למורת רוחם של הבסוטו, ועל אף שניתנה לבסוטו הזדמנות לסגת, ההתקפות נמשכו מאוחר יותר.

ב-1865 מדינת אורנג' החופשית התחילה את מלחמת בסוטו השנייה, שידועה גם כ"מלחמת סקיטי". המילה "סקיטי" מתייחסת לצליל שנוצר על ידי התותחים החדשים שהבורים השתמשו בהם בשביל להרוס את מבצר בסוטו.

צבא המדינה החופשית החל אז להשתלט על הבקר ולהרוס יבולים, ולאחר מכן נעשו שני ניסיונות להתפרץ למבצר של משאוושאוו מטאבה בוסיו. משאוושאוו נאלץ לקבל את תנאי השלום ב-11 באפריל 1866, עקב מחסור באספקת האוכל של הבסוטו.[5]

מלחמת בסוטו השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה החופשית אורנג' החלה לגייס כוח מזוין, שגבר לאחר שתי רציחות שהתרחשו בשטחם, כנראה על ידי הבסוטו. הייתה דרישה לנקום ברוצחים, אבל משאוושאוו הצהיר כי הוא לא מקבל את קו הגבול שנקבע ב-1866, ולכן האירועים לא התרחשו על אדמת המדינה החופשית, אלה על אדמת בסוטו, ולכן הרציחות הן בתחום אחריותו.

ביולי 1867, החלה המלחמה השלישית בין המדינה החופשית לבין הבסוטו בתוך עשר שנים. הכוחות של הבורים פלשו לאדמות משאוושאוו וכבשו את כל המדינה, למעט המבצר הבלתי חדיר של טאבה בוסיו. הכוחות של המדינה החופשית הביאו הצלחה צבאית גדולה ומשאוושאוו נאלץ שוב לבקש עזרה מהבריטים. האדמות של בסוטו סופחו ב-12 במרץ 1868 משא ומתן עם משאוושאוו להכרה מצד הבסוטו כנתינים של הבריטים.

ב-12 במרץ 1868, הכריז הפרלמנט הבריטי על ממלכת בסוטו כעל מדינת חסות של הבריטים. מדינת אורנג' החופשית נאלצה להפסיק את המלחמה, כי היא לא רצתה ליצור בעיות עם האימפריה הבריטית. בפברואר 1869, נקבעו גבולות המדינה לסוטו (Lesotho) כפי שאנו מכירים כיום. באותו הזמן נקבעו שטחים גם למדינה החופשית. לאחר מכן, לא התרחשו עוד עימותים מזוינים בין המדינה החופשית אורנג' לבין הבסוטו. הגבולות החדשים אפשרו למשאוושאוו את היכולת לשמור על ממלכתו ולמנוע מהבורים לפלוש אליה. המלך משאוושאוו נפטר שנתיים לאחר תום המלחמה ב-1870, והוא נקבר במדינתו, לסוטו, בפסגת הר טאבה בוסיו.[5]

תוצאות המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ראשית המאה ה-20, הכפרים של הסוטו איבדו את תביעותיהם לקרקע, כלומר הם איבדו את היכולת הממשית שלהם לתבוע את הזכות לקרקע כשלהם, בעיקר בגלל לחץ מצד הלבנים. גידול הבקר נעשה קשה יותר, וככל שהלחצים הכלכליים מצד המערב התעצמו, אנשי הסות'ו שגרו בלסוטו ובדרום אפריקה, פנו יותר ויותר למכרות, על-מנת למצוא עבודה. בתחילת שנות ה-90, כ-1000,000 בסוטו עבדו במכרות בדרום אפריקה ורבים אחרים היו חלק מכוח העבודה העירוני של דרום אפריקה בכל רחבי הארץ.[4]

תרבות שבט הסוטו במדינת לסוטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכי לסוטו הנוכחיים; המלך לטסי השלישי (Letsie III) והמלכה מסנאטה מוהטם סיסו (Masenate Mohato Seeiso)

המדינה שנוצרה בחסות בריטניה בראשותו של המלך משאוושאוו לאחר הקרבות במאה ה18, ובה מתגוררים מעל מיליון וחצי מאוכלוסיית שבט הסוטו, עם רב לאנשי שבט הסוטו הדרומי.[6]

חיי התרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתירות שנוצרו על ידי חוסר העצמאות הכלכלי של המדינה לסוטו מול העצמאות הפוליטית, משתקפות בחיי התרבות של המדינה. למרות הגברת העיור וצמיחתם של מוסדות מודרניים ובירוקרטיה, רבים מהאזרחים עדיין מעוניינים בבניית בית כפרי ובהנצחת המוסדות המסורתיים. על אף שהוחלשו על ידי התפתחויות פוליטיות מאז עצמאותם ב-1966, הסמכות המסורתית עדיין מופעלת דרך מערכת בה שולטים צ'יפים, המשתרעת מהמלך, דרך הצ'יפים ועד רמת הכפר. הצ'יפים אחראים במידה רבה על עבודה וחלוקת הקרקעות, אם כי באזורים מסוימים סמכות זו קוצצה על ידי חוק הקרקעות של 1979.[6]

חיי היום-יום ומנהגים חברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיי הכפר מתמקדים בעיקר בשדות, בבית המשפט של הצ'יף, בבקתות, בביתי הספר, בכנסייה ובבתי חניכה. המילה מהווה חלק בלתי-נפרד מטקסי החניכה, שמכשירים את הבנים לקחת את חלקם כחברים מלאים במשפחה, בחמולה ובאומה – שלושת מרכזי הלכידות החברתית. צעירים רבים עוברים חלק גדול מחייהם כרועי צאן, בעוד נשים ונערות צעירות עושות את רוב העבודה הקשה בשדות.

בחיי הכפר שולטות משימות חקלאיות בסיסיות שמלוות באחריויות כבדות, שנופלות על הנשים. עבודות המלאכה עדיין מתקיימות בכפרים וכוללות בתוכן: קדרות, אריגת דשא (בעיקר של כובעי סוטו מסורתיים) וציור של עיטורים משוכללים על הקירות של הבתים.

לסיבה – כלי נגינה מסורתי

הרועים מנגנים בכלי נגינה מסורתי שנקרא לסיבה (Lesiba), כלי מיתר ורוח המורכב מחוט ונוצה שהמוזיקאי נושף בו. כובע המוקורטולו (Mokortolo) המסורתי משמש כסמלם של הבסוטו ושל המדינה לסוטו.

ריקוד המוהובלו (mohobelo) המסורתי הוא ריקוד רקיעות גברי, המורכב מתנועות מסונכרנות ובעיטות גבוהות. נשים מבצעות את הריקוד שלהן כשהן כורעות על ברכיהן ומכות את האדמה בברכיהן.

במדינה מציינים את רוב החגים הנוצריים, כולל חג המולד והפסחא. המדינה חוגגת גם את החגים החילוניים כמו

· "יום משאוושאוו" ב-11 במרץ (לכבוד משוואשוואה הראשון, מייסד אומת הסוטו)

· יום הפועלים ב-1 במאי

· יום הגיבורים ויום אפריקה ב-25 במאי

· יום העצמאות ב-4 באוקטובר (לציון קבלת עצמאות המדינה מבריטניה)

· יום הקופסאות ב-26 בדצמבר

· יום ההולדת של המלך, שנחגג בכל שנה לפי היום הולדת של המלך השליט.

פסטיבל התרבות והאומנות מוריג'ה (Morija) מתקיים מדי שנה במוריג'ה, מדרום למסרו (Maseru) והוא מציג לראווה את האומנים, ההופעות והקבוצות התרבותיות השונות במדינה.

תרבות הסוטו נהנית ממסורת עשירה של ספרות שבעל פה, המופיעה בשירים עממיים, פתגמים, בדיחות, מיתוסים ואגדות. המסורות ההיסטוריות והמורשת של משאוושאוו הראשון נשארות חזקות וישנה גאווה לאומית בהיסטוריה של ההתנגדות שהראה מול אלו שניסו לכבוש אותם, בתפקידו של הסוטו בבניית דרום אפריקה המודרנית ובהישגיהם של סופרים ומלחינים ממוצא סוטו.[7]

הסוטו בתוך ומסביב למדינת אורנג' החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עליית האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1940 סימנה שינויים נוספים עבור כל השחורים בדרום אפריקה. ב-1953 ממשלת דרום אפריקה הציגה את המולדות, או בנטוסטנים (Bantustan), אזורים קטנים בדרום אפריקה שהוקצו לשחורים לפי קבוצות אתניות, והיה מותר לצאת מהם רק באישור מיוחד. אנשי מערב סוטו הוקצבו לבנטוסטן הקטן קוואקווא (QwaQwa, משמעות בסהסוטו: לבן מלבן. בשל תנאי מזג האוויר באזור), הגובל בלסוטו. רק כ-200,000 אנשי סוטו חיו בקוואקוואה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20.

בוטשאבלו (Botshabelo), טאוונשיפ (Township), ערים בהם התגוררו שחורים. היו בסמוך לערים מרכזיות לבנות בדרך כלל), קהילה של יותר מ-300,000 אנשים, שולבה לתוך קוואקווא ב-1987 בשל מאפיינים אתניים דומים כמו שפה. עובדי ציבור בבירת קוואקווא ותושבים רבים בה התנגדו למהלך, ובית המשפט העליון של דרום אפריקה השיב את בוטשאבלו לסמכות השיפטית של מדינת אורנג' החופשית זמן קצר לאחר מכן. המולדת הוסיפה להיות צפופה מדי באנשים עם בסיס כלכלי לא מספק, עד לביטול הבנטוסטנים ואיחודם עם דרום אפריקה, שהתרחש עם סיום שלטון האפרטהייד ב-1994.[2]

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות, הארגונים החברתיים, הטקסים, השפה והאמונות הדתיות של דרום סוטו, כמעט זהים לשתי קבוצות הסוטו האחרות (פדי וטסוואנה); עם זאת, ישנם הבדלים תרבותיים גדולים בין הסוטו לנגוני (Zulu, Xhosa, Ndebele, Swazi). למשל אנשי הסוטו נוטים להחזיק את המשקים/חוות שלהם מחוץ לכפרים, בניגוד לנגוני.[8]

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבדל הגדול ביותר כנראה בין החברה בסוטו ונגוני הוא מנהגי הנישואין. גבר דובר סוטו מחפש כלה לעיתים קרובות מקבוצה שאליה הוא כבר משתייך או מכיר היטב, בעוד שנישואין בקרב בני משפחה בחברת הנגוני לא מקובלים.[8]

מנהגים חברתיים במשטר הצ'יף[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי, הסוטו נתנו את אמונם בצ'יף העליון והם נשלטו על ידי הצ'יף של המחוז, בסיוע ראשי הקהילה. ניהול הצדק הוא עדיין בידיים של המנהיגים הללו במובן מסוים. בעבר, הקוד המשפטי התבסס בעיקרו על מנהגים.

החמולות היו קשורות לחפצים טבעיים מסוימים או למיני בעלי חיים על ידי מערכות יחסים מיסטיות, שכללו לעיתים איסורים ומניעות. חמולות הסוטו הגדולות כללו את חמולת האריה (Taung), חמולת הדג (Tlhaping), חמולת הפיל (Tloung) וחמולת הקרוקודיל (Kwean, אליה נולד המלך משאוושאוו).

מנהיגי הקהילה התגודדו סביב ביתו של הצ'יף. הכפרים של הסוטו צמחו לעיתים לעיירות גדולות של כמה אלפי אנשים. שטחים חקלאיים היו בדרך כלל מחוץ לכפרים, לא סמוך לבית. ייתכן והארגון הכפרי עזר לאנשי הסוטו הכפריים להגן על עצמם ביעילות רבה יותר מאשר הם יכלו עם משקי בית מפוזרים, וזה כנראה הקל על השליטה של הצ'יף ומשפחתו על ראשי הקהילה.

הכפרים של הסוטו התארגנו גם לפי קבוצות גיל או קבוצות של נשים וגברים שהיו קרובים בגילם. לכל קבוצת גיל יש אחריות ספציפית. למשל, הגברים אורגנו ללוחמה. קבוצת גיל שלמה עוברת בדרך כלל ביחד ממשימה אחרת לאחרת, והכפר חגג את השינוי במשימה בסדרה של טקסים ובמקרים מסוימים בטקסי חניכה. טקסי החניכה הקודמים שנערכו לכבוד הבגרות היו טקסים מפוארים שנמשכו כמה חודשים והבנים והבנות נלקחו בנפרד לסימול המעבר, בתקופת החורף. הבנים נימולו.[2]

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישות הנעלה ביותר שאנשי הסוטו האמינו בה מוזכרת בעיקר כמודימו (Modimo).[9] לפי האמונה, אל מודימו ניתן להגיע רק דרך בלימו (Balimo) הרוחות של אבותיהם של אנשי השבט - שמכובדים בחגיגות פולחניות. הרוחות יכולות להביא מחלות ואסונות למי שישכח אותן או יתייחס אליהן בחוסר כבוד.

כיום, הנצרות התקבלה על ידי רוב דוברי הסוטו, גם אם לא לחלוטין. רוב האנשים בלסוטו הם קתוליים, אבל יש גם הרבה זרמים דתיים פרוטסטנטיים. כיום, כנסיות עצמאיות רבות משלבות אלמנטים של תזות של הדת האפריקאית המסורתית עם הנצרות.[10]

יחס לאוכלוסיות שונות בשבט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות של הסוטו, הגבר נחשב לאחראי על משק הבית. הנשים מוגדרות כחוואיות ומטפלות בילדים ובמשק הבית. נישואים פוליגיניים (ריבוי נשים) אינם נדירים בקרב האליטה, אבל הם נדירים בקרב פשוטי העם. הנישואין מאורגנים על ידי העברת בוהדי (Bohadi – מוהר).[8]

בסהסוטו, המילים לאבא (Ntate) ואמא (Mme) משמשות בדרך כלל כצורה להבעת כבוד לזקני השבט. היחס הכללי כלפי הילדות תומצת היטב על ידי האמרה: "Lefura la ngwana ke ho rungwa", שמשמעותה בתרגום חופשי היא "ילדים מפיקים תועלת מלשרת את זקניהם".[2]

מאפייני לבוש ואומנות עממית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמיכות בסוטו

אנשי דרום סוטו של לסוטו (בסוטו – baSuto) מזוהים עם המעטה/שמיכה בצבע בהיר שהם לובשים לעיתים קרובות במקום מעילים. לשמיכות הללו יש עיצובים שמתארים הכל – ממטוסים, כלה בכתרים ועד דפוסים גאומטריים. השמיכות "קנויות מחנות", אין הכנה מסורתית שלהם.

כובע מוקורוטלו מסורתי

כובע המוקורטולו, עשוי קש בצורת קונוס מסורתי בדרום סוטו, ומשמש לסמל של הבסוטו ולסמל של המדינה לסוטו. יש שרואים בצורתו עדות להשפעות קדומות מהמזרח בשל הדמיון לצורתם של כובעי הקוניאל (Conical) האסיאתיים.

מסורות של אומנות עממית כוללות בתוכן: חרוזים, תפירה, קדרות, קישוט הבית ואריגה. פריטים שימושיים כגון: מחצלות שינה, סלים ומסננות בירה, ממשיכים להיות ארוגים ביד מקש. מלאכות מסורתיות עממיות הוחיו והותאמו כתגובה לסחר התיירות.[8]

שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סהסוטו, היא שפת בנטו (Bantu), הקשורה קשר הדוק לשפה סהטסוואנה (seTswana). הסוטו משתמשים בעיצורי קליק (click consonants) בכמה מילים בשל השפעות היסטוריות משבט הסאן, בעוד שבסהפדי (sePedi) ובסהטסוואנה אין קליקים.

הסוטו מדוברת בממלכת לסוטו ובדרום אפריקה. היא מרוכזת במדינה החופשית, חאוטנג (Gauteng) ובמחוזות הקייפ המזרחי (Eastern Cape), עם קבוצות קטנות של דוברים בנמיביה (Namibia) וזמביה (Zambia).

הסות'ו היא אחת מתוך 11 השפות הרשמיות המוכרות על ידי החוקה הדרום אפריקאית ו-7.9% מהאוכלוסייה הדרום אפריקאית משתמשת בה כשפת אם. זוהי שפה מוזיקלית הנשלטת על ידי עצם (noun), אשר מחולקת לסוגים שונים. היא ידועה בתור שפה מצמידה (שילוב של אלמנטים של מילים פשוטות והבעת משמעות מסוימת), עם סיומות וקידומות רבות, המשמשות בבניית המשפט וגורמות לשינויים הקוליים.

השפה עשירה בפתגמים, ניבים וצורות מיוחדות של טקסטים. נכון לעכשיו, בשפה יש שתי מערכות איות, אחת משמשת במדינת לסוטו והאחרת בדרום אפריקה. למשל, ברכה מוכרת בלסוטו היא "Khotso, le phela joang?" (היי, מה שלומך?). בדרום אפריקה, את המילה "joang" ("איך") רושמים "jwang" ו"khotso" רושמים "kgotso".

סהסוטו הייתה אחת השפות הראשונות מהשפות האפריקאיות שהפכה לשפה כתובה על ידי מיסיונרים אוונגליסטיים מפריז במאה ה17, ולכן הספרות של הסוטו היא נרחבת. כיום, השפה הכתובה מבוססת בעיקרה על הניבים של קוואנה ופוקנג, אם כי קיימות וריאציות שונות.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוטו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [9. https://joshuaproject.net/people_groups/15005 פרויקט ישו - מספר מתיישבים לפי אמונה דתית]
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 SAHO; ארגון לכתיבת ההיסטוריה של דרום אפריקה - סוטו
  3. ^ Race, Ethnicity and Language in South Africa
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 Thompson, Leonard Monteath, A history of South Africa, Yale University Press, 2001
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 SAHO; ארגון כתיבת ההיסטורה בדרום אפריקה - מלחמות בסוטו
  6. ^ 6.0 6.1 James Hamilton Cobbe J.J. Guy Colin Legum, The Editors of Encyclopaedia Britannica, Lesotho
  7. ^ האתר הרשמי של ממשלת לסוטו
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 Kuper, Adam, The social structure of the Sotho-speaking peoples of Southern Africa
  9. ^ מודימו פירוש מילוני
  10. ^ Masenya, Madipoane, Proverbs 31: 10-31 in a South African context: a reading for the liberation of African (Northern Sotho) women.