סולפוניל-אוראה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנגנון הפעולה של סולפוניל-אוראה: עלייה בשחרור אינסולין מתאי ביתא בלבלב
המבנה הכימי הכללי של תרופות ממשפחת סולפוניל-אוראה. החלק המסומן באדום מסמן את שלד הסולפוניל-אוראה
כלורפרופאמיד Chlorpropamide, מראשוני התרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה שיצאו לשוק. שיווק התרופה הופסק בשל תופעות לוואי
תרופה Gliclazide איננה משווקת בישראל
התרופה Glimepiride, סולפוניל-אוראה שמשווקת בישראל תחת השמות המסחריים אמאריל וגלימפיריד-טבע

סולפוניל-אוריאה (בלועזית: Sulfonylureaאו Sulphonylurea) היא משפחה של תרופות להורדת רמות גלוקוז בדם שניתנות בעיקר לחולי סוכרת מסוג 2 שלהם עדיין הפרשת אינסולין כלשהי. אתר הפעולה של התרופות הוא בתאי β בלבלב - תאים המפרישים אינסולין.

תרופות ממשפחה זאת שווקו לראשונה באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, והן למעשה היו מבין התרופות הפומיות הראשונות שניתנו לטיפול בסוכרת. מקובל לחלק אותן לפי זמן הופעתן בשוק, והן מסווגות לפי דור ראשון, דור שני ודור שלישי. קיימות גם תרופות שעדיין נמצאות בשלבי מחקר ויתכן והן יהיו דור רביעי של התרופות.

בישראל משווקות כיום שלוש תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה:

  1. Glibenclamide (ידוע גם בשם גנרי נוסף Glyburide) - שם מסחרי: Gluben
  2. Glipizide - שם מסחרי Gluco-Rite
  3. Glimepiride - שמות מסחריים Amaryl, Glimepiride-Teva

מנגנון הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופה נקשרת לתעלת אשלגן תלוית ATP שעל ממברנת התא ביתא בלבלב. התרופה חוסמת את תעלות האשלגן מסוג ATP-sensitive K+ channels ומונעת את מעבר האשלגן דרכה. פעילות זאת גורמת לשינוי המתח החשמלי בתא, פתיחת תעלות סידן (תלויות מתח חשמלי) וכניסה של יוני סידן לתוך התא. העלייה בריכוז יוני הסידן מובילה לכך שהגרנולות בהן מאוחסן האינסולין נעות לכיוון קרום התא ומכאן זה מוביל לשחרור של אינסולין מהגרנולות, דרך קרום התא, ישירות אל מחזור הדם. מסיבה זאת סולפוניל-אוראה נקראות תרופות המגרות שחרור אינסולין.

תרופות ממשפחת סולפוניל-אוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיווק של התרופות הללו, נהוג לחלק אותן לשלוש דורות:

תרופות מדור ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Carbutamide
  2. Acetohexamide
  3. Chlorpropamide
  4. Tolbutamide

תרופות מדור ראשון אינן משווקות יותר מסיבה של תופעות לוואי קשות, כגון היפוגליקמיה (בעיקר בקשישים) ותגובות דמויות disulfiram.

תרופות מדור שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. Glipizide (גלוקו-רייט Gluco-Rite)
  2. Gliclazide
  3. Glibenclamide (גלובן, Gluben)
  4. Glibornuride
  5. Gliquidone
  6. Glisoxepide
  7. Glyclopyramide

תרופות מדור שני יצאו לראשונה בשנת 1984. ההבדלים בין התרופות מדור 2 הוא משך פעילותן. בעקרון, למרות שיש לכל התרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה זמן מחצית חיים קצר, זמן הפעילות שלהן הוא ארוך. במצבי מחלה כגון אי ספיקת כבד או אי ספיקת כליות, זמן מחצית החיים שלהן מתארך משמעותית ובכך גם השפעתן והיכולת שלהן לגרום לתופעות לוואי (ראו בהמשך).

תרופות מדור שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Glimepiride (אמאריל, גלימפיריד-טבע)

התוויות נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. סוכרת מסוג 1
  2. הריון והנקה
  3. רגישות יתר לסולפונילאוריאה
  4. אי ספיקת כבד חמורה
  5. אי ספיקת כליות חמורה - בחלק מהתרופות מומלץ להמנע גם באי ספיקת כליות בינונית, בשל קיומן של תרופות יעילות יותר ובטוחות יותר באי ספיקת כליות.


תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היפוגליקמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת הלוואי השכיחה ביותר של הסולפוניל-אוראה היא היפוגליקמיה, וזאת בשל השפעתן על שחרור אינסולין. היפוגליקמיה שכיחה יותר בתרופות עם הפעילות ארוכות הטווח (כגון glibenclamide). גורמי הסיכון לפתח היפוגליקמיה כוללים:

  1. גיל מבוגר - קשישים רגישים יותר לתופעות הלוואי של התרופות
  2. מינון גבוה מידי של התרופה
  3. הפרעה בתפקוד הכלייתי
  4. הפרעה בתפקוד הכבדי
  5. צריכה לא מספקת של פחמימות.

היפוגליקמיה עלולה להתפתח גם לאחר פעילות גופנית מוגברת, בחולים שמפספסים ארוחות, בחולים שצורכים אלכוהול, בחולים מאושפזים בבית חולים ובחולים שנוטלים גם תרופות נוספות כגון אינסולין, תרופות נגד סוכרת המעכבות את SGLT2, תרופות ממשפחת נוגדי דלקת לא סטרואידליות, אנטיביוטיקה ממשפחת הסולפונאמידים, פיבראטים ווארפרין.

עלייה במשקל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר ה- UK Prospective Diabetes Study (UKPDS) היה מחקר גדול ואחד מהמחקרים המובילים ביותר בתחום הסוכרת. מחקר זה הראה שמטופלים שקיבלו תרופות ממספחת הסולפוניל-אוראה העלו במשקל במהלך הטיפול התרופתי‏[1]. עלייה במשקל נגרמת בשל שחרור אינסולין. אינסולין הוא הורמון אנאבולי, ובתור שכזה הוא גורם לעלייה במשקל. תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה גורמות לעלייה ברמות אינסולין ומכאן לעלייה במשקל. מסיבה זאת של עלייה במשקל ושל היפוגליקמיה, התרופות הללו איבדו מהקסם שלהן והן לא נחשבות יותר כקו טיפול ראשון בסוכרת.

יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר ה-UKPDS, היתה חלוקה של מטופלים לשתי זרועות של טיפול. הזרוע האינטנסיבית כללה מטופלים שקיבלו טיפול בסולפוניל-אוריאה (chlorpropamide או glibenclamide). תרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה הצליחו להוריד את רמות ההמוגלובין המסוכרר ב-0.4-1.9%. כפי הנראה מרבית התרופות ממשפחה זאת מצליחות להוריד כ-1% מרמות ההמוגלובין המסוכרר‏[2].

כיום קיימות בשוק מספר משפחות של תרופות לטיפול בסוכרת, כך שתרופות ממשפחת הסולפוניל-אוראה אינן תמיד מהוות את הקו השני בנוסף לטיפול במטפורמין. יחד עם זאת, התרופות האלו הן זולות, מה שמסביר עדיין את השימוש הנרחב בהן, למרות תופעות הלוואי שלהן.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

  1. ^ UK Prospective Diabetes Study (UKPDS) Group. Intensive blood-glucose control with sulphonylureas or insulin compared with conventional treatment and risk of complications in patients with type 2 diabetes (UKPDS 33). Lancet. 1998 Sep 12;352(9131):837-53
  2. ^ Tran L et al. Pharmacologic treatment of type 2 diabetes: oral medications. Ann Pharmacother. 2015 May;49(5):540-56. doi: 10.1177/1060028014558289