סונאטה דה קייסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סונאטה דה קְייֶסָהאיטלקית: Sonata da chiesa, סונאטה כנסייתית באיטלקית) היא יצירה אינסטרומנטאלית שמקורה בתקופת הבארוק והיא בנויה בדרך כלל מארבעה פרקים. לעתים קרובות הייתה מופיעה ביצירה יותר ממלודיה אחת, וסדר הפרקים היה: איטי - מהיר - איטי - מהיר. הפרק השני היה בדרך כלל אלגרו פוגלי, והשלישי והרביעי היו צורות בינאריות, שדמו לעתים לסרבנד וג'יג.

טעות נפוצה היא לחשוב, שהסונאטות חוברו לשם ביצוע בטקסי דת. למעשה, סמפוניות שנכתבו בצורת סונאטה דה קייסה נוגנו לעתים קרובות במהלך טקסים דתיים, בייחוד במהלך ה-Gradual, ‏ Offertory, ‏ Elevation וה-Communion, כמו גם בזמן ה-Introit וה-Deo Gratias. הן שימשו גם כתחליף לאנטיפונים בעת תפילות הערבית. עם זאת, הן לא נכתבו לצורך ליטורגי מפורש, כמו, למשל, רקוויאם. יצירות סימפוניות שנכתבו כסונאטה דה קייסה בוצעו לעתים קרובות יותר כיצירות קונצרטנטיות להנאה ובידור.

אחד המלחינים הנלהבים ביותר לסונאטה דה קייסה היה ארכאנג'לו קורלי (1713-1653). בין המשובחות ביותר ביצירותיו "6 סונאטות דה קייסה, אופוס 1", שהוקדשו לכריסטינה, מלכת שוודיה, שחיה ברומא. שמונת הראשונים בשנים-עשר הקונצ'רטי גרוסי של קורלי, אופוס 6, גם הם סונאטות דה קייסה. עוד מלחין של צורה מוזיקלית זו היה ג'ובאני בטיסטה באסאני, שחיבר בסביבות שנת 1710 שתים-עשרה סונאטות דה קייסה. שלוש הסונאטות לכינור סולו של באך הן בצורת סונאטה דה קייסה, כמו גם החמש הראשונות מתוך שש הסונאטות שלו לכינור וצ'מבלו, רי,ב 1019-1014.[1]

אחרי 1700 נטה סוג זה של סונאטה להתמזג עם הסונאטה דה קאמרה. הסונאטה דה קייסה יצאה מן האופנה בזמנו של יוזף היידן, אם כי הוא חיבר כמה מן הסימפוניות הראשונות שלו בסגנון זה (איטי-מהיר-מנואט-מהיר). בהמשך היה זה מוצרט שחיבר שבע-עשרה "סונאטות כנסייתיות", אבל מטרתן של אלה הייתה שונה. יצירותיו של מוצרט היו קטעים של פרק אחד לעוגב וכלי קשת, שנוגנו בטקס המיסה בין איגרת השליחים לבין הבשורה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בריליאנט, הערות לתקליטור מאת קלמנס קלמנס רומיין, J. S. Bach Complete Edition: Liner notes, sung texts, full tracklist.