סוף משחק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עירית פשטן בתפקיד נל ויהויכין פרידלנדר בתפקיד נאג, בהצגה "סוף משחק", מאת סמואל בקט, בבימויה של נולה צ'ילטון, תיאטרון החאן, 2010

סוף משחק או סופמשחק הוא מחזה פרי עטו של סמואל בקט, בן מערכה אחת, הכתוב בסגנון המזוהה עם תיאטרון האבסורד. בקט כתב אותו במקור בצרפתית (בשם Fin de partie) וכמנהגו הוא עצמו תירגם אותו לאנגלית (בשם Endgame). הצגת הבכורה של המחזה הייתה בשפה הצרפתית בתיאטרון רויאל קורט בלונדון, ב-3 באפריל 1957. הדעה המקובלת, היא שביחד עם עבודות קצרות אחרות כגון מחכים לגודו, זוהי אחת מהיצירות החשובות ביותר של בקט.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה מתרחש בחדר מבודד מן העולם, משני צידיו יש חלונות ומחוץ לבמה יש מטבח. בחדר חיות ואינן יוצאות ממנו לעולם ארבע דמויות. חאם – עיוור ואינו מסוגל לעמוד, קלוב - משרתו של חאם, אינו מסוגל לשבת. נאג – אביו של חאם, חסר רגליים ומתגורר בתוך פח אשפה. נל - אמו של חאם, חסרת רגליים ומתגוררת בתוך פח אשפה לצדו של נל.

קלוב החופשי בתנועתו, מציית לכל דבריו של חאם, מסיע אותו בכיסא גלגלים ממקום למקום. קלוב מביא לחאם דברים לבקשתו ומשמש לחאם העיוור כעיניים. גם כשחאם משחרר אותו מתלותו, הוא נשאר עם חאם, כי אין לו לאן ללכת. חאם מתעלל בהוריו, מאכיל אותם במזון כלבים וגם זה במשורה. מכיוון שההווה רע, ההורים – נאג ונל - שוקעים בנוסטלגיה לעבר העבר. כל הדמויות מצויות בחוסר תקווה לעתיד ונשאר רק המוות שיגיע.

ניתוח ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותרת האנגלית לקוחה מסוף משחק השחמט, שלב בו נותרים מעט כלים על הלוח (הכותרת הצרפתית מתייחסת למשחקים נוספים פרט לשחמט ובקט קונן על כך שאין מילה אנגלית שזהה למילה הצרפתית); בקט בעצמו היה שחקן שחמט נלהב.

נטען שהוא מתייחס ל "ham actor" (שחקן המשחק בצורה מוגזמת) ולחם בן נח, בעוד קלוב הוא גרסה מקוצרת של Clown (ליצן), סברה אחרת היא שהוא מתייחס ל- cloven hoof (טפרי השטן) ול- glove (כפפה, ייתכן שזהו הדהוד של hand (יד) ו- glove) ייתכן שנאג מגיע מ- nagging (נדנוד) ומהמילה הגרמנית nagen (לכרסם). נל מזכירה את נל הקטנה, גיבורת ספרו של צ'ארלס דיקנס, "בית ממכר עתיקות". ‏[1] בדומה לכך האם יכול להיות קיצור של Hammer (פטיש) וייתכן שקלוב הוא clove (צפורן). פטיש וצפורן מייצגים היבט אחד של מערכת היחסים ביניהם.‏[2] לאור זאת, נאג ונל בהיותם ביחד יכולים להתייחס למילה הגרמנית Nagel (צפורן); אולי זוהי התייחסות מעורפלת בכתוב לשכנתו של האם, האם פג. במאמר "לגרש את השדים מתוך בקט" (Exorcising Beckett) בכתב העת הספרותי The Paris Review, טוען לורנס שיינברג שלפי בקט שמות הדמויות מציינות את ההתייחסויות הבאות: חאם הוא Hammer (פטיש), קלוב הוא clou (המילה הצרפתית לצפורן), נאג הוא nagel (המלה הגרמנית לצפורן), ונל בגלל שהוא דומה למלה האנגלית nail (צפורן). ‏[3]

רובי קוהן בספרה "בחזרה לבקט" (Back to Beckett), כותבת ש"השורה האהובה ביותר על בקט במחזה היא מסקנתו של קלוב מהבחנתו שנאג בוכה "אז הוא חי".‏[4] אבל בברלין הוא חש שהמשפט החשוב ביותר הוא כשנל אומרת "אין דבר יותר מצחיק מאומללות".‏[5] לפי הסבר זה הוא ביים את המחזה כדי להראות את העונג שבאומללות.

ההיסטוריה של ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצגת הבכורה של המחזה הייתה ב-3 באפריל 1957, בתיאטרון רויאל קורט, לונדון, בבימויו של רוג'ר בלין, שגם גילם את דמותו של חאם, ז'אן מרטן היה קלוב, ז'ורז' אדה היה נאג וקריסטין שינו הייתה נל. מאוחר יותר עברה ההפקה לתיאטרון שאנז אליזה, פריז. הפקות מוקדמות אחרות היו בתיאטרון שרי ליין, ניו יורק, ב-28 בינואר 1958, בבימויו של אלן שניידר. לסטר רולינס גילם את דמותו של חאם ואלוין אפשטיין וג'ראלד היקן לסירוגין, גילמו את דמותו של קלוב; הפקה מוקדמת נוספת הייתה ברויאל קורט בבימויו של ג'ורג' דווין, שגם גילם את דמותו של חאם, בעוד שג'ק מקגוורן גילם את דמותו של קלוב. ‏[6]

בקט עצמו ביים שתי הפקות של המחזה: בתיאטרון שילר, וורקשטאט, ברלין, ב-26 בספטמבר 1967, עם ארנסט שרדר בתפקיד חאם, הורסט בולמן בתפקיד קלוב ובריברסייד סטודיוס, לונדון, במאי 1980, עם ריק קלוצ'י (Cluchey) בתפקיד חאם ובאד תורפ בתפקיד קלוב.‏[7]

ב-1974 ביימה את המחזה ג'ואן אקאלייטיס בתיאטרון הרפרטוארי האמריקני, ב קיימברידג', מסצ'וסטס. ההפקה לוותה במוזיקה פרי עטו של פיליפ גלאס ותפאורתו הייתה של תחנת רכבת נטושה. הוצאת גרוב (Grove Press), בעלי זכויות היוצרים על יצירותיו של בקט, נקטו בצעדים משפטיים נגד התיאטרון. העניין יושב מחוץ לבית המשפט באמצעות הסכם שלפיו הוכנסה לתוך התוכניה, ציטוט מתגובתו של בקט עצמו:

"כל הפקה של סוף משחק שמתעלמת מהוראות הבימוי שלי, לחלוטין אינה מקובלת עליי. המחזה שלי דורש חדר ריק ושני חלונות קטנים. אני סבור שהפקת התיאטרון הרפרטוארי האמריקני היא הפיכת המחזה שלי לפרודיה. כל אדם שאכפת לו מעבודתי אינו יכול אלא להיגעל מכך." ‏[8]

ב-2005 טוני רוברטס כיכב כחאם בהפקה בבימויה של שרלוט מור בתיאטרון הרפרטוארי האירי בעיר ניו יורק. השחקנים הנוספים היו אלווין אפשטיין בתפקיד נאג, אדם הלר בתפקיד קלוב וקתרין גרודי בתפקיד נל. ‏[9]

ב-2008 הועלה המחזה באקדמית ברוקלין למוזיקה, בכיכובם של ג'ון טורטורו כחאם, מקס קאסלה כקלוב, אלוין אפשטיין כנאג ואליין סניטש כנל. סם מנדס היה אמור לביים את המחזה, אבל לבסוף הדבר לא יצא לפועל ואנדריי בלגריידר ביים במקומו.

להקת התיאטרון הבריטית קומפליסיטה (Complicite) הציגה את המחזה בתיאטרון ווסט אנד, לונדון. מרק רילנס (Rylance) גילם את דמותו של חאם וסיימון מקברני גילם את דמותו של קלוב, תום היקי היה נאג ומרים מרגוליס הייתה נל. הצגת הבכורה נערכה ב-2 באוקטובר 2009 בתיאטרון דאצ'ס (Duchess Theatre), מעצב התפאורה היה תים האטלי. ‏[10]

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. תיאטרון זירה – ספטמבר 1968

2. תיאטרון חיפה, הצגת בכורה: 14 בפברואר 1971

3. המרכז התיאטרוני בנווה צדק, הצגת בכורה: 1988

4. תיאטרון חיפה, הצגת בכורה: 2004

  • יוצרים: בימוי – דודי מעיין, תפאורה – מושיק יוסיפוב.
  • שחקנים: האם - יוסוף אבו ורדה, קלוב - סלים דאו, נאג - אמנון מסקין, נל – רחל דובסון

5. תיאטרון החאן, הצגת בכורה: 24 באפריל 2010

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "סוף משחק", מרכז ישראלי לדרמה, תל אביב, 1960 (תרגום: מתי מגד)
  • "סוף משחק", מודן, בן-שמן, 1984 (תרגום: יעל רנן)
  • "סוף משחק", אדם, תל אביב, 1985 (תרגום: יעל רנן)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Adorno, Theodor W. 1961. "Trying to Understand Endgame." The New German Critique 26 (Spring-Summer 1982): 119-150. Rpt. in The Adorno Reader. Ed. Brian O'Connor. London: Blackwell, 2000. 319-352. ISBN 0-631-21077-6.
  • Cavell, Stanley. "Ending the Waiting Game: A Reading of Beckett's Endgame." Must we mean what we say? Cambridge: Cambridge University Press, 1969. 115-162.
  • Cohn, Ruby. 1973. Back to Beckett. Princeton: Princeton UP. ISBN 0-691-06256-0.
  • McCarthy, Sean. 2009. "Giving Sam a Second Life: Beckett's Plays in the Age of Convergent Media." Texas Studies in Literature and Language.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו תאודור אדורנו "Trying to Understand Endgame."
  2. ^ האטימולוגיה של המילה nail
  3. ^ Shainburg, Lawrence. "Exorcising Beckett." The Paris Review: Playwrights at Work. New York: Modern Library, 2000. Pp. 50-86
  4. ^ סוף משחק, בתרגום יעל רנן, עמ' 56
  5. ^ סוף משחק, בתרגום יעל רנן, עמ' 22
  6. ^ Gontarski, S.E. (1992), The Theatrical Notebooks of Samuel Beckett, Volume II: Endgame, London: Faber and Faber, pp. xxvii–xxviii, ISBN 0-571-14544-2
  7. ^ Gontarski, S.E. (1992), The Theatrical Notebooks of Samuel Beckett, Volume II: Endgame, London: Faber and Faber, pp. xxvii–xxviii, ISBN 0-571-14544-2
  8. ^ 2009 McCarthy pp.102
  9. ^ צ'ארלס אישרווד, "A Sugarplum Vision Becomes a Taunting Specter", באתר ניו יורק טיימס, 25 בפברואר 2005
  10. ^ מתוך התוכניה של ההפקה