סופי טאקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סופי טאקר
SophieTucker1917.jpg
לידה 13 בינואר 1886
טולצ'ין, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 בפברואר 1966 (בגיל 80)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקנית, זמרת, אמנית רחוב, מגישת רדיו, שחקנית תיאטרון, שחקנית טלוויזיה, שחקנית קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Okeh עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים היכל תהילה של נשות קונטיקט עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סופי טאקראנגלית: Sophie Tucker;‏ 13 בינואר 18879 בפברואר 1966) הייתה זמרת, קומיקאית, שחקנית ומגישת רדיו אמריקאית-אוקראינית-יהודייה. מהבדרניות הפופולריות ביותר באמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים. ידועה בכינוייה "אחרונת המאמא'ז האדומות הלוהטות" (The Last of the Red Hot Mamas).

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאקר נולדה במהלך הגירתה לאמריקה של משפחה יהודית אוקראינית מהעיר טולצ'ין שבמחוז ויניצה. היא נקרא סוניה קאליש (ברוסית: Соня Калиш). כשהגיעו לארצות הברית החליפו בני המשפחה את שמם לאבוצה, והתיישבו בהרטפורד שבקונטיקט, ופתחו מסעדה.

בגיל צעיר החלה טאקר לשיר במסעדה של הוריה, תמורת תשרים. בין נטילת הזמנות והגשת מנות לסועדים, טאקר נעמדה במרחב הדל שליד הדלת, ושרה בכל הדרמה שרק הצליחה לדחוף אל תוך השיר. "בסוף התווים האחרונים, ביני ובין הבצלים לא נותרה עין יבשה אחת במקום", כך צוטטה כאומרת.

ב-1903, בגיל 16, טאקר ברחה עם נהג עגלת בירה מקומי, לואיס טאק, שממנו היא נטלה בהמשך חייה את שם המשפחה המפורסם שלה. כשחזרה הביתה, הוריה ארגנו לשניים חתונה אורתודוקסית, וב-1906 היא ילדה בן בכור, אלברט. זמן קצר לאחר שנולד התגרשו בני הזוג, וטאקר השאירה את התינוק עם הוריה ועברה לניו יורק.

אחרי שעזבה את בעלה, נתן לה וילי הווארד מכתב המלצה ושלח אותה להרולד פון טילצר, מלחין ומפיק תיאטרון ניו יורקי. אף שטילצר לא רצה לשכור אותה, טאקר מצאה עבודה בבתי קפה ובמסעדות, כששרה ללקוחות תמורת אוכל וכסף. את רוב הכסף שלחה בחזרה הביתה, לקונטיקט, כדי לתמוך במשפחתה ובבנה.

ב-1907, טאקר הופיעה לראשונה על הבימה, כששרה בערב חובבים בתיאטרון וודביל. שם היא אולצה לראשונה לעטות מייק-אפ שחור, משום שהמפיקים חששו שהקהל יזעם על שהיא "גדולה ומכוערת כל כך". ב-1908 היא הצטרפה ללהקה שהעלתה מופעים בפיטסבורג, אבל התביישה לספר למשפחתה שהיא מופיעה עם מבטא דרומי חזק כשהיא עוטה "פנים שרופות". במהלך מסע הופעות בהמשך השנה, המטען של הלהקה – כולל ערכת המייק-אפ שלה – אבד, והותר לה לעלות על הבמה ללא האיפור. היא הדהימה את הקהל באותו הערב, כשהכריזה: "אתם כולכם יכולים לראות שאני נערה לבנה. ובכן, אספר לכם אפילו יותר מזה: אני לא דרומית. אני נערה יהודייה ופשוט למדתי את המבטא הדרומי הזה במהלך מופעים עם מייק-אפ שחור במשך שנתיים. ועכשיו, מר מנצח, בבקשה נגן את השיר שלי". טאקר החלה לשלב במופעיה "הומור של נערות שמנות", שהפך לחלק מרכזי במופעים ובשירים שלה, כולל "לא רוצה להיות רזה" (I Don't Want to be Thin) ו"אף אחד לא אוהב נערה שמנה, אבל או, איך נערה שמנה יכולה לאהוב" (Nobody Loves a Fat Girl, But Oh How a Fat Girl Can Love).

ב-1909, בגיל 22, טאקר הופיעה עם שיגיונות זיגפלד (Ziegfeld Follies), להקת וודביל בהובלתו של פלורנץ זיגפלד. אף שהיא הייתה להיט, הנשים האחרות בלהקה סירבו לחלוק את אור הזרקורים עם טאקר, והיא נאלצה לעזוב. הפרשה תפסה את תשומת לבו של ויליאם מוריס, בעל תיאטרון ומייסד לעתיד של סוכנות ויליאם מוריס, אחת מסוכנויות הכישרונות החזקות ביותר של התקופה. שנתיים לאחר מכן, טאקר הפיצה את השיר Some of These Days, שהופק באדיסון רקורדס ונכתב בידי שלדון ברוקס.

ב-1921, טאקר שכרה את טד שפירו, פסנתרן וכותב שירים, כשותף ומפיק מוזיקלי. מלבד כתיבת כמה משיריה של טאקר, שפירו הפך לחלק מהמופע שלה, מנגן בפסנתר כשהיא שרה, משוחח איתה ומחליף איתה הלצות בין השירים. טאקר נותרה זמרת פופולרית במהלך שנות העשרים, והתחברה לכוכבים כמו מיימי סמית ואתל ווטרס, שהכירו לה את הג'אז. טאקר למדה מהנשים המוכשרות הללו, והפכה לאחת מהזמרים הראשונים שהכירו את הג'אז לקהל הוודביל.

א יידישע מאמע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1925, ג'ק ילן כתב את אחד משיריה המפורסמים ביותר, "א יידישע מאמע". עם השיר היא הופיעה בערים אמריקניות גדולות ובהן קהלים יהודיים גדולים. טאקר הסבירה כי "אף שאהבתי את השיר והוא היה להיט מרגש בכל פעם ששרתי אותו, תמיד נזהרתי להשתמש בו רק כשידעתי שרוב הקהל יודע יידיש. אבל, אתה לא חייב להיות יהודי כדי להתרגש מ'א יידישע מאמע'". במהלך תקופת שלטונו של היטלר, השיר נאסר להשמעה בידי הממשלה הגרמנית, כביטוי של תרבות יהודית.

לפני ששרה את השיר, נהגה טאקר לעמוד ולומר לקהל: "כאשר אני עומדת כאן לפניכם, עולה לפני דמותה של אמי הישישה. לא אישה מפורכסת ולא גבירה הדורה, אלא אישה קשת יום, שחוחה וכפופה מרוב צרותיה. אישה עם לב יהודי טהור ומסירות אין קץ הניבטת מעיניה. באותה דירת חדר, בה הזדקנה והלבין שער ראשה. יושבת היא ותופרת, מהרהרת וחולמת על אותן שנים עברו כאשר הבית המה מקולות והמולת ילדים. מן המטבח עלו ריחות הפשטידה ותבשילי השבת האחרים. האמינו לי, על דברתי: בביתנו לא חסרה הדלות. אך מאיתנו הילדים לא החסירה דבר. את פת הלחם מפיה נהגה לחלוק ברצון עם כולנו. למען ילדיה הייתה מוכנה להקריב גם את חייה. לבד ניקתה, לבד תפרה, לבד כיבסה תוך נענוע העריסה. עבדה בימים, טרחה בלילות, ותמיד מצאה זמן לחתל תינוק. זאת היא האמא היהודיה. כמה מאושרים אתם האנשים אשר אמכם עודנה חיה. ברכו את אלוהים על כך יומם ולילה. ועם פאתה הנוכרית אל תתביישו ואל תבקשו להסתירה. עליכם לנשק את ידיה, לדאוג לשלומה ורווחתה. התפללו לאלהים לדאוג לבריאותה ולשמור על חייה. האל יכול לזכות אתכם בכל העושר והאושר בעולם, כסף, ארמונות, יהלומים, בתים גדולים ויפים, אך דבר אחד לא תקבלו יותר – את אמא שלכם האל מעניק לכם רק פעם אחת בחיים".

מותו של הוודביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות העשרים הצלחתה של טאקר התפשטה גם באירופה, והיא יצאה למסע הופעות באנגליה והופיעה מול המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בלונדון פלדיום ב-1926. טאקר הקליטה מחדש את הלהיט Some of These Days, כשברקע מנגנים טד לואיס ולהקתו, והשיר עמד במקום הראשון של מצעד הפזמונים במשך חמישה שבועות.

אחד הדברים שהכי השפיעו על הקריירה של טאקר היה דעיכת וודביל. בהופעתה האחרונה באי-אף אלביז פאלאס בניו יורק, טאקר ציינה כי "כולם ידעו שהתיאטרון ייסגר, וציון דרך גדול לתעשיית הבידור ייעלם. התחושה הזו חדרה לתוך המופעים. המקום כולו, ואפילו השחקנים, הסריח מריקבון. נדמה שהרחתי את זה. אותגרתי. הייתי נחושה לתת לקהל את המחשבה: למה להצטער על האתמול? יש לנו מחר. כששרתי יכולתי להרגיש את מזג האוויר משתנה. הדיכאון החל להתרומם, הרוח שמילאה בעבר את הפאלאס ושהפכה אותו למפורסם בין בתי הוודביל בכל העולם חזרה. זה מה שבדרן יכול לעשות".

במשך הזמן, טאקר החלה לחפש עבודה מהצד בקולנוע וברדיו. ב-1929, היא הופיעה לראשונה בקולנוע בסרט "הונקי טונק". במהלך שנות השלושים, טאקר הביאה למופעיה אלמנטים של נוסטלגיה לשנים המוקדמות של המאה. היא צוינה בתור "אחרונת המאמאז האדומות הלוהטות", שכן תיאבונה הרומנטי היה נושא חוזר בשיריה, באופן לא מקובל בקרב בדרניות בימים שלאחר דעיכת הוודביל.

בשנים 1938–1939 היא הופיעה בתוכנית רדיו משלה, "הרוי טאן עם סופי טאקר" (The Roi Tan Program with Sophie Tucker), 15 דקות בימי שני, רביעי ושישי ברשת CBS. היא גם הופיעה בהופעות אורח רבות בתוכניות כמו "האחיות אנדרוס", "היכל התהילה של הרדיו", ו"בן ברני, המאסטרו הזקן". בשנות החמישים ובראשית שנות השישים, טאקר, "הגברת הראשונה של תעשיית הבידור", הופיעה בטלוויזיה לעיתים קרובות בתוכניות מופעים פופולריות ובטוק-שואוז, בין השאר ב"מופע של אד סאליבן" וב"טונייט-שואו". היא המשיכה להיות פופולרית בחו"ל, והופיעה מול קהלים אוהדים באולמות בלונדון, בין השאר גם בנוכחותו של המלך ג'ורג' החמישי. ב-1963 נפתח מחזמר בברודוויי שנקרא "סופי", ועסק בחייה עד 1922, בכיכובה של ליבי סטייגר. המחזמר הורד מהבמה לאחר שמונה הופעות.

אחרית ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאקר המשיכה להופיע עד ימיה האחרונים. השפעתה התרבותית הייתה גדולה עד כדי כך שב-1963, שלוש שנים לפני מותה, פול מקרטני הציג את השיר "Till There Was You" באחת מההופעות של הביטלס כך: "השיר הוקלט גם בידי הלהקה האמריקנית האהובה עלינו, סופי טאקר", בהתייחסות להיקף העצום של טאקר (שכמובן לא הקליטה את השיר). מקרטני השתמש באותה בדיחה גם מול קהל אמריקני, כשהציג את השיר "I Want to Hold Your Hand", במהלך הופעתם במופע של אד סאליבן ב-1964. מכיוון שהקהל לא ממש צחק, ג'ון לנון סיפק את האפקט, באופן סרקסטי.

טאקר מתה מדלקת ריאות ומכשל תפקוד בכבד ב-9 בפברואר 1966 בניו יורק, בגיל 79. היא המשיכה לעבוד עד כמה חודשים לפני מותה, והופיעה ברובע הלטיני בפעם האחרונה כמה שבועות לפני כן. היא הובאה למנוחות בבית הקברות עמנואל בוותרספילד, קונטיקט.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סופי טאקר בוויקישיתוף