סוקבאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוקבאןיפנית: スケバン/女番/スケ番, Sukeban) הוא השם של כנופיות נערות ביפן, שפרחו משנות ה-60 עד שנות ה-80 של המאה ה-20. פירוש המילה ביפנית הוא "בוסית" (של חבורה או כנופיה), שוות ערך למילה בלשון זכר banchō.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית תנועת הנערות שכונתה "סוקבאן" החלה ביפן בשנות ה-1960, כשנערות שלא הורשו להצטרף לכנופיות נערים, התארגנו בכנופיות משלהן. עד מהרה, הקבוצות האלה פיתחו זהות ייחודית משלהן, השונה מאוד ממקביליהם הנערים. תחילת פיתוח הזהות הייתה בבחירת ה"מדים" - הן נשענו על מדי בית הספר, שנטו להיות בסגנון מדי מלחים אמריקאיים. הן לבשו חצאיות ארוכות במיוחד, ונעלו סניקרס של קונברס. את חולצות המלחים הן לפעמים קיצרו, כך שיגלו פסי עור, והן מיעטו להתאפר. חלק מה"לוק" היה הרישול, שהושג על ידי גרביים צנוחים וצעיפים מתנופפים; אך רצוי היה שהגבות יהיו צרות באופן קיצוני.[2][3]

נערות שסיימו את הלימודים המשיכו ללבוש את המדים, אך הוסיפו נגיעות אישיות, כמו רקמת ורדים, סמל הקאנג'י (kanji) האנרכיסטי, או מסרים מילוליים. אך המטרה של ההתאחדות לא הייתה לבוש, הלבוש רק היה סמל להתפצלות הלובשות מן המיינסטרים החברתי, בדומה למגוון תנועות, כמו תנועת הפאנק שקמה באותה התקופה במערב. המסר של הסוקבאן היה שהן אינן אחראיות לציפיות החברתיות מהן, שאין סתירה בין הנשי (מדי בית הספר) לכוח, ושגם הן מוכנות להשתמש באלימות להשגת מטרותיהן. למעשה, נערות הסוקבאן היו מסתירות תערים, שרשראות, וכלי נשק אחרים מתחת לבגדיהן, והיו לא פחות אלימות מכנופיות הנערים: הן היו נלחמות בכנופיות יריבות, מענישות חברות על עבירות פנימיות, ומבצעות שורות של פשעים קטנים כגון גניבה מחנויות.

צילום של נערות יפניות בבגדי מלחים משנת 1933; זהו הדימוי המסורתי שנערות הסוקבאן הפכו לשלהן כהצהרה חתרנית.

הכנופיות, שהתארגנו בסגנון רשתי בסגנון היאקוזה, הגיעו בשיאן לחברות של עשרות האלפים.

הייצוגים המאוחרים יותר של הסוקבאן בתקשורת התמקדו באלימות ובפשע, ופסחו על האידאולוגיה שמאחורי ההתארגנות של הנערות. אך זו בעצם הייתה סיבת קיומן של החבורות: הסוקבאן באו בעיקר ממעמד הפועלים, ועל אף שלאו דווקא כינו את עצמן פמיניסטיות, מטרתן הייתה בניית תת-תרבות ששמה את נערות ונשים במרכזה, כבעלות סוכנות אישית. החצאיות הארוכות היו תגובת נגד למהפכה המינית, בהצהרה שהנערות אינן קיימות למען המבט הגברי או כסמלי מין. ההתארגנות העצמאית הייתה הצהרת עצמאות ממסגרות שנוצרו על ידי גברים, והתעקשו שיש להן את הזכות לכפור בציפיות החברתיות ובתפקידי מגדר, הנוקשים במיוחד ביפן המסורתית.[2]

ייצוג בתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה של הסוקבאן גרמה לבהלה בקרב חלקים מן הציבור ואוכפי החוק, והתרגשות בקרב יוצרי קולנוע וטלוויזיה, שראו הזדמנות להשתמש בדימוי של הסוקבאן כדי להראות אלימות נשית על המסך הגדול. בשנות ה-1970–1980, סרטי ניצול וסדרות טלוויזיה החלו להופיע, קודם ביפן ולאחר מכן מחוצה לה. הסוגה כונתה "אלימות ורודה" (Pinky Violence). הסרטים כוונו לקהלים בוגרים, ולא עסקו בסיבות הקיום של הסוקבאן, אך על פי אלישה קוזמה, מחברת הספר Pinky Violence: Shock, Awe and the Exploitation of Sexual Liberation, סרטים אלו הם עדיין ייחודיים בייצוג הנשים שלהן: סיבה אחת היא שסולידריות נשית כמעט ולא נראתה קודם לכן על המסך, ואפילו מאז כמעט ואינה קיימת בתרבות הוויזואלית; וסיבה שנייה היא שהשחקניות לרוב לא היו שחקניות מקצועיות, והן לבשו בגדים משלהן והיו אחראיות על הסטיילינג, שיער ואיפור שלהן - וזה נתן נופך אותנטי נדיר לייצוג של נערות הסוקבאן.

לדבריה של קוזמה, השילוב של הצמיחה של הכנופיות עצמן, והפריחה הכלכלית של יפן בשנות ה-1970–1980 שהתבטאה גם בחשיפה תקשורתית, חברו להפוך את הסוקבאן לאחד הייצוגים המרכזיים של נשים ביפן של עשורים אלה. "הן הפכו לייצוגי הדיכוטומיות החברתיות, תרבותיות ופוליטיות שיפן חוותה באותה העת. ברמה כללית, אוניברסלית יותר, תמיד היה קהל לייצוג של 'נשים שמתנהגות רע', במיוחד מכיוון שזה הפוך מאיך שמלמדים נשים שעליהן להתנהג, באופן אוניברסלי".

על פי לורה מילר, פרופסור באוניברסיטת מיזורי שעבדה וחקרה ביפן באותה התקופה, הייצוג של נערות הסוקבאן היה בכל מקום אז, והתפישה של הייצוג כמעביר מסר של העצמה או של טרור היה תלוי במעמד הצופה בחברה היפנית. "היו אינסוף גרסאות של סרטים, קומיקס, רומנים, אנימה, וכמובן גם פורנו עבור כל מוצרי התקשורת מבוססי הסוקבאן. עבור נשים ממעמד הביניים, סיפקו דמויות הסוקבאן הקלה מהמתיקות הילדותית שהייתה מנת חלקן של כוכבות התקופה. עבור נערות ממעמד הפועלים שכנופיות הסוקבאן התנכלו להן, הדימוי היה של פחד וסלידה, כמו שראו את היאקוזה. אך גם כמו היאקוזה, היו להן גם מעריצים שהעריכו את הקוד האתי שלהן ואת הערך שהן שמו על נאמנות לחבורה."[4]

דעיכת התנועה ומורשתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הפרסום, כנופיות הסוקבאן לא שרדו מעבר לשנות ה-1980. כפי הנראה, היה זה דווקא התפישה על פי התקשורת שתרמה לכך. נערות הסוקבאן המקוריות התבגרו, ועברו לשלב אחר בחייהן - ביפן, החברות בכנופיית נוער לא הייתה שער לחיי פשע. ונערות צעירות יותר הכירו את הדימוי יותר מהמציאות. בה בעת, החשיפה הגדולה יותר לתרבויות זרות, ובמיוחד האמריקאית, השפיעה על נערות מהדור הבא באופנים אחרים. כנופיות נערות פתאום הסתמנו דווקא על ידי איפור מוגזם וחצאיות קצרצרות; ובינתיים, גם המשיכה התקשורתית לדימוי הסוקבאן דעך, בעת שהקולנוע העולמי הפך נועז יותר, והביקוש לדימוי הספציפי ירד.

ובכל זאת הייתה לתקופת הסוקבאן השפעה מתמשכת. ה"יורשות" שלהן במאה ה-21 הן חברות הבוסוזוקו (bōsōzoku, שבטי המהירות), כנופיות אופנועניות שמאסו ממקומן כנשים במושב האחורי של האופנוע. גם הן, כמו קודמותיהן הסוקבאן, כופרות בציפיות החברתיות מנשים ביפן, שנותרה מדינה מסורתית. גם קבוצה זו מאפשרת לנערות יפניות נרטיב אלטרנטיבי ותת-תרבות המאופיינת באוברולים רקומים, קעקועים פרחוניים, ציפורניים ארוכות וצבועות בלק, ואופנועים ורודים משופעי מדבקות. תנועה זו לא נולדה מתוך תנועת הסוקבאן, אך נתפשת כממשיכת דרכה, וכמוה, היא נשענת רבות על DIY והתאמה אישית של הופעתן ככלי חתרני, ונוקטת בסירוב להיות כפופות לגברים ולציפיות החברה.

על פי TLG Magazine, יש תחיה מחודשת של התנועה ביפן, הפעם בסגנון הפנתרים השחורים, עם אפרואים וללא החצאיות שהיו סימן ההיכר.[5] בלונדון, הקימו יוקי הייז ואריקה בואוז קולקטיב פמיניסטי לקידום אמנות של נשים ממוצאים מגוונים, במיוחד מאוכלוסיות שחוות הדרה ואפליה.[6]

ייצוגים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנות ה-1970 וה-1980, דמויות סוקבאן היו פופולריות בז'אנר סיינן מנגה (מנגה לגברים צעירים),[7] והיו גם מספר פרסומי שוג'ו מנגה (מנגה לנשים צעירות) פופולריות, בהם כמעט כל הדמויות היו סוקבאן, ביניהם "סוקבאן דקה" (スケバン刑事 - בלשית סוקבאן) ו"האנה נו אסוקה-גומי" (花のあすか組!).[8]
  • היו גם הרבה פרסומים שכללו דמות סוקבאן אחת שהייתה באינטראקציה עם דמויות "נורמליות" אחרות. דוגמה לכך היא הדמות קינו מקוטו, ב"סיילור מון", שבשלבי תכנון דמותה נועדה להוביל כנופיית סוקבאן, וייצוגה כולל תלבושת בית ספר.[9] אך החצאית המוארכת לא הופיעה בהמשך מ-2003–2004, Pretty Guardian Sailor Moon.
  • במנגה "בעל זבוב", אחת הדמויות היא אאוי קוניידה, חברת כנופיית הסוקבאן "הזנבות האדומים".
  • הסדרה "אונידרה" מתמקדת בסוקבאן.
  • במנגה "תיק סגור", מידורי, אשתו של המפקח ג'וזו מגורה, הייתה סוקבאן בצעירותה 20 שנים לפני תחילת העלילה הראשית. באותה התקופה, מספר חברות סוקבאן הותקפו על ידי רוצח סדרתי, והיא ניסתה להביא אותו לדין בעזרת המשטרה.
  • ב"סלסלת פירות", אריסה אואוטאני היא חברת סוקבאן, שמגנה על טוהרו הונדה מפני מועדון יוקי.
  • מנגה נוספים עם דמויות סוקבאן:
    • Tenjō Tenge
    • Ikkitousen
    • Gokusen
    • סיטי האנטר
    • Nekketsu Kōha Kunio-kun
    • Sukeban Arashi
    • Shin Kyūtī Hanī
    • Haisukūru! Kimengumi
    • Ore-sama Tīchā
    • Mondaiteiki Sakuhinshū

משחקים ואנימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במשחק "פרויקט הצדק" יש דמות סוקבאן בשם אאוי "זאקי" הימזאקי
  • במשחק הווידאו Shenmue הגיבור נלחם בחברות סוקבאן
  • באנימה Inazuma Eleven: Galaxy פרק 24
  • באנימה Jigoku Shōjo
  • באנימה Gāruzu ando
  • באנימה Zonbi Rando Saga

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי הסרטים הוורודים[10] נוריפומי סוזוקי יצר את הסרטים הראשונים בסדרת "סוקבאן" (בו שבעה סרטים סך הכל). הוא גם התחיל את הסדרה בת ארבעת הסרטים, Kyōfu Joshi Kōkō I (תיכון הנערות המפחידות, 1972) שכוללת דמויות סוקבאן. בשתי הסדרות הופיעו השחקניות הידועות מז'אנר "האלימות הוורודה" רייקו איקה ומיקי סוגימוטו.[11]

ב-6 בדצמבר 2005, חברת פאניק האוס הוציאה את The Pinky Violence Collection, חבילה של ארבעה DVD הסוקרת את סרטי הסוקבאן.[12]

סרטים בולטים נוספים עם דמויות ועלילות סוקבאן כוללים:

  • Chimamire Sukeban Chainsaw ‏(2016, בימוי: הירוקי ימגוצ'י, שחקניות: ריו אוצ'ידה, סיירה סאטו, יוקי טמאקי, מארי ימאצ'י, סייג'ירו נקמורה)
  • Batoru rowaiaru tsū: "Rekuiemu" ‏(Battle Royale II: Requiem; ‏2003, בימוי: קנטה פוקסאקו, קינג'י פוקאסקו, שחקניות: טטסויה פוג'יווארה, איי מאדה, שוגו אושינארי)
  • נערות קמיקזה (Shimotsuma monogatari, 2004), סרט שעובד מתוך ספר באותו שם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Sukeban Magazine, מגזין אמנות, צילום ואופנה שלקח את שמו מתנועת סוקבאן, ומטרתו לקדם נשים מאוכלוסיות מודרות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [ http://www.angelfire.com/anime4/jslang/jibiki.htm Jjibiki]
  2. ^ 2.0 2.1 Remembering Japan’s badass 70s schoolgirl gangs, Claire Marie Healy, Dazed, 5 November 2015
  3. ^ Sukeban: The Girl Gangs of 1970's Japan, Lomography Magazine
  4. ^ How Vicious Schoolgirl Gangs Sparked a Media Frenzy in Japan, Beth Webb, Broadly, Feb 16 2016
  5. ^ [קישור The Sukeban Gang Of Female Thugs In Japan Gives 'Girl Power' New Meaning], Katie Gonzalez, Elite Daily, May 14, 2014
  6. ^ Inside the Sukeban Revolution, Liana Satenstein, Vogue, April 4, 2016
  7. ^ Cherry, Kittredge (1987). "Christmas Cake Sweepstakes: Girlhood to Wedding". Womansword: What Japanese Words Say about Women (paperback) (מהדורה First mass market edition, 1991). 17-14 Otowa 1-chrome, Bunkyo-ku, Tokyo 112: Kodansha International Ltd.. עמ' 51–52. ISBN 4-7700-1655-7. 
  8. ^ Okazu: Yuri Manga: Sukeban Deka Review by Erica Friedman of Yuricon Archived ספטמבר 5, 2015 at the Wayback Machine
  9. ^ Takeuchi, Naoko (23 באוקטובר 2003). Bishōjo Senshi Sailor Moon Volume 3 (מהדורה shinsōban). Kodansha. ISBN 4-06-334783-4. 
  10. ^ מונח יפני המתייחס במובנו הרחב לכל סוג של סרט שכולל עירום או תוכן מיני, לא משנה הסוגה, כולל דרמה, פעולה, וסרט ניצול למיניהם. יש המתייחסים במונח זה רק לסרטי מין שהוציאו חברות הפקה יפניות קטנות ועצמאיות.
  11. ^ D., Chris (2005). Toei's Bad Girl Cinema. Panik House Entertainment L.L.C.. עמ' 10–15.  (booklet in the Pinky Violence Collection)
  12. ^ "The Pinky Violence Collection". Amazon.com.