סוריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"הפיל מקלבס", מקס ארנסט, 1921
"מסתורין ומלנכוליה של רחוב", ג'ורג'יו דה קיריקו, ‏1914

הסורֵיאליזם הוא זרם באמנות שפעל בין שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, מרכזו היה בפאריס והוא כלל ציירים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ואדריכלים ועוד. מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם מהמילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur - מעל, ו־réalisme - מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות. מילה שהגה המשורר גיום אפולינר ב-1917. שנים אחר כך, אנדרה ברטון, אבי התנועה, אימץ את השם הזה לקבוצה שהתקבצה סביבו בעקבות התפרקות הדאדא. הסוריאליסטים ראו עצמם כתנועה פילוסופית ומהפכנית ושילבו בעבודותיהם אלמנטים של הפתעה וחוסר הגיון.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוריאליזם התפתח מתנועת הדאדא, שנוסדה ב-1916 בציריך הנייטרלית, במקביל לזוועות מלחמת העולם הראשונה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון - באקראי (ואולי כך נקבל עולם טוב יותר, ללא מלחמות). אך בשונה מהדאדא ששלל את הכול ויצר אבסורד, מטרת הסוריאליזם הייתה למצוא פתרון לשלילה, לבעיות הנפש. הם חשבו כי באמצעות האמנות ניתן יהיה לפתור את הבעיות של העולם.

הסוריאליזם מיזג את חוסר ההיגיון של הדאדא עם המושג של מחשבה טהורה, חופשית וחסרת מגבלות ההגיון, בדומה ל"מחשבות" שיש בחלימה, בטירוף או באסוציאציה חופשית. הם הזמינו אנשים שיספרו להם את חלומותיהם. לדעתם החלומות הם המחשבות הפנימיות של האדם ללא שליטת ההגיון - התת-מודע, והם התייחסו לחלומות כאל יצירה סיפרותית. מטרת הציור הסוריאליסטי היא לגרום לצופה בתמונה זעזוע ולחצות גבולות מחשבתיים. ניתן לשער אם כך, שהסוריאליסטים קיוו להשפיע על דעתו של הצופה ולהקנות לו את רעיונות הקבוצה. המניפסטים הסוריאליסטים ראו במטורפים אמנים, ודרשו את ביטול בתי המשוגעים.

ההגיון מאחורי הסוריאליזם מבוטא באחד המניפסטים כהיפוך של שיר הייקו. השיר היפני הוא "יתוש\ הסר כנפיו\ פלפלת". הסוריאליזם בוטא אפוא דרך השיר "פלפלת\ הוסף כנפיים\ יתוש".

ציור סוריאליסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזרם הסוריאליסטי פרח בפריז בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, ועם מייצגיו הבולטים נמנו: רנה מגריט, ז'ואן מירו, מקס ארנסט, סלבדור דאלי ועוד.

הציור הסוריאליסטי מתחלק לשתי קבוצות: סוריאליזם פיגורטיבי וסוריאליזם מופשט.

סוריאליזם פיגורטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג זה נקרא גם: וריסיטי - אמיתי. סגנון בו הפרטים נראים אמיתיים/נכונים. אפיוניו של הסוריאליזם הפיגורטיבי הם:

  1. הפריטים בציור מצוירים בצורה מאוד ריאליסטית (ממשית).
  2. מיקום האובייקטים והיחס כלפי הרקע ושאר הפריטים בתמונה, הוא לא מציאותי.

בסוריאליזם הפיגורטיבי ה"על מציאות" מתבטאת ביחסים שבין האובייקטים ולא באובייקטים עצמם. בסוג זה של סוריאליזם נמצא את מקס ארנסט, רנה מגריט, סלבדור דאלי, רפאל אולבינסקי, מרט אופנהיים, ג'יימס אנסור, ז'אן ארפ, מאוריץ קורנליס אשר, אנדרה ברטון, אלברטו ג'קומטי, ג'ורג'ו דה קיריקו, מרסל דושאן, אנה כרומי, פדריקו גארסיה לורקה, ז'ואן מירו, אנדרה מסון, פרנסיס פיקבייה, פרידה קאלו, פאול קלה ועוד.

סוריאליזם מופשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפיוניו של הסוריאליזם המופשט הם:

  1. צורות גאומטריות פשוטות, כגון: משולש, ריבוע, קיוו קו, עיגול, קו סגור פשוט וכדומה.
  2. הצורות נמצאות במצב שהצופה יכול "להחליט" מה לראות בתמונה.

בסוריאליזם המופשט הצורות עצמן ולא היחס שביניהן הן הגורם להרגשה העל מציאותית. בסוג זה של סוריאליזם נמצא את אנדרה מסון וז'ואן מירו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אמוץ גלעדי, מודרניזם בשלוש שפות: על הקוביזם, הפוטוריזם האיטלקי והסוריאליזם, תל אביב: סל תרבות ארצי, 2010
  • רות ברנדון, חיים סוריאליסטיים, 1917-1945, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זרמים באמנות הציור

יוון העתיקהרומא העתיקהביזנטיוןמנייריזםבארוקרוקוקו
נאו-קלאסיציזםרומנטיציזםפרה-רפאליטיםאר-נובוריאליזםאימפרסיוניזםפוסט אימפרסיוניזםנאו-אימפרסיוניזםפוינטיליזם

זרמים בציור במאה העשרים

אמנות מופשטתקוביזםאקספרסיוניזםפוטוריזםקונסטרוקטיביזםסוריאליזםאקספרסיוניזם מופשטפוביזםפופ ארטאופ ארטנאו-גאודאדא

פורטל האמנות