סו-וון

סו-וון, אקדמיות נאו-קונפוציאניות קוריאניות
한국의 서원
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
דוסאן סו-וון באנדונג, שתואר על הצד האחורי של שטר ה-1,000 וון דרום קוריאני מ-1975 עד 2007.
דוסאן סו-וון באנדונג, שתואר על הצד האחורי של שטר ה-1,000 וון דרום קוריאני מ-1975 עד 2007.
מדינה קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית קוריאה הדרומית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2019, לפי קריטריונים 3
שטח האתר 1,025 דונם
שטח אזור החיץ 7,967 דונם
חלק מתוך Academy (East Asia) עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 36°27′43″N 128°50′36″E / 36.461944°N 128.843428°E / 36.461944; 128.843428
South Korea adm location map.svg
 
נמגיי סו-וון
נמגיי סו-וון
אוקסאן סו-וון
אוקסאן סו-וון
דוסאן סו-וון
דוסאן סו-וון
פיראם סו-וון
פיראם סו-וון
דודונג סו-וון
דודונג סו-וון
ביונגסאן סו-וון
ביונגסאן סו-וון
מוסאונג סו-וון
מוסאונג סו-וון
דונם סו-וון
דונם סו-וון
סוסו סו-וון
סוסו סו-וון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סו-ווןקוריאנית: 서원) היו מוסדות החינוך הנפוצים ביותר בקוריאה במהלך אמצע עד סוף שושלת ג'וסון. הם היו מוסדות פרטיים, ושילבו את הפונקציות של מקדש קונפוציאני ומכינה. במונחים חינוכיים עסקו הסו-וון בעיקר בהכנת תלמידים לבחינות בשירות המדינה. ברוב המקרים, סו-וון שירת רק תלמידים ממעמד היאנגבאן האריסטוקרטי. ב-6 ביולי 2019, הכיר ארגון אונסק"ו במקבץ של תשעה סו-וון השוכנים בקוריאה הדרומית כאתר מורשת עולמית בשם "סו-וון, אקדמיות נאו-קונפוציאניות קוריאניות".[1][2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוסדות הסו-וון הופיעו לראשונה בקוריאה בתחילת שושלת ג'וסון. הם עוצבו לפי אקדמיות סיניות פרטיות מוקדמות ללימודים קלאסיים (אנ') הקרויים בסינית שׁוּיְוֵּ'אן (书院, בפין-יין: shūyuàn). מקורן במאה ה-8 תחת שושלת טאנג ומאוחר יותר הן פורקו תחת שושלת יואן כדי להפוך למכינות לבחינות הקיסריות בשליטה ממשלתית.

אף על פי שהשנה המדויקת של כניסת הסו-וון לקוריאה אינה ידועה בוודאות, בשנת 1418 העניק המלך סג'ונג פרסים לשני חוקרים על עבודתם בהקמת סו-וון בקימג'ה (אנ') וקוואנגג'ו. הסו-וון הראשון שקיבל אמנה מלכותית היה סוֹסוּ סו-וון בפונגי (אנ'), בניהולו של יי הוואנג (אנ'), שקיבל לוח הכרה מהמלך מייאונגג'ונג (אנ') ב-1550. הסו-וון שימשו לתרגול וביצוע של טקסים קונפוציאניים ולעיתים קרובות כמקום לחוקרים השייכים לאסכולה או פלג מסוים.

מוסדות סו-וון רבים הוקמו על ידי משכילים בולטים, או על ידי קבוצות מקומיות של משפחות יאנגבאן. לדוגמה, ג'ו סה-בונג הקים ב-1534 את הסוֹסוּ סו-וון, שהמשיך לפעול זמן רב לאחר מותו. חלקם נבנו על ידי קבוצת המשכילים המכונים סארים (אנ') שפרשו לכפרים בעקבות הטיהורים של המשכילים במאה ה-16 ושימשו להם כבסיסים פוליטיים.

בשיא פעלו בקוריאה כ-600 סו-וון. רובם נסגרו על ידי צו של יורש העצר היונגסון דאוונגון (אנ') בשנים האחרונות הסוערות של המאה ה-19. הוא אסר על בנייה בלתי מורשית של סו-וון ב-1864, וביטל את מעמד הפטור ממס שממנו נהנו ב-1868; לבסוף, ב-1871, הוא הורה לסגור הכל מלבד קומץ. היאנגבאן זעמו על הצעדים הללו, וצעדים אלו היו בין הסיבות לכך שדאוונגון הודח מהשלטון ב-1873; עם זאת, הסו-וון נשארו סגורים עוד לפני הקמתם של מוסדות חינוך ציבוריים מודרניים.

הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסו-וון נוצרו כדי לספק חינוך המעניק חשיבות רבה יותר לאצילות הנפש, בניגוד לצד התועלתני מדי של בתי הספר הקהילתיים של אותה תקופה, שמטרתם בעצם הייתה להתכונן לבחינות המנהליות. המטרה הייתה להשיג את אידיאל הטוב והיושרה של חוקרים קונפוציאנים. לשם כך, הלמידה עוברת דרך משמעת עצמית, הקפדה בלימוד וחיפוש אחר שיפור עצמי (ג'אנגסו). זו שאלה של קריאת הקלאסיקות הסיניות, בפרט את ארבעת הספרים (תורת הגדול, דרך האמצע וקיומה, המאמרות של קונפוציוס ושל מנציוס), ולהשתתף בוויכוחים (קנגהאק) וכן לקיים טקסים בהוקרה לחכמים הקדמונים. חשיבות רבה ניתנת גם לזמני הרפיה (יוסיק) שאמורים לאפשר להם לטעון מצברים בין לימודים, אך גם להתבונן בטבע כדי לאפשר להם להבין טוב יותר את חוקיו כמו גם את חוקי הממלכה. למעשה, הם הכינו בעיקר את ילדי האצולה של יאנגבאן לבחינות המלכותיות (קוואגו) כדי שיוכלו לקבל תפקיד במנהל.

הסו-וון גם שימש כספרייה של הכפר וגם פרסם ספרים ומדריכים.

רשימת המוסדות הכלולים באתר המורשת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם האתר שטח האתר
בדונם
שטח אזור החיץ
בדונם
קואורדינטות תמונה
סוסו סו-וון 171.6 736.2 36°55′31.46″N 128°34′48.38″E / 36.9254056°N 128.5801056°E / 36.9254056; 128.5801056 소수서원 (1 ).jpg
נמגיי סו-וון 41.1 786.7 35°32′54.56″N 127°46′59.71″E / 35.5484889°N 127.7832528°E / 35.5484889; 127.7832528
אוקסאן סו-וון 64.4 808.3 36°0′42.14″N 129°9′47.9″E / 36.0117056°N 129.163306°E / 36.0117056; 129.163306 경주 옥산서원 무변루.jpg
דוסאן סו-וון 367.3 1668.4 36°43′38.27″N 128°50′36.32″E / 36.7272972°N 128.8434222°E / 36.7272972; 128.8434222 Korea-Andong-Dosan Seowon 3025-06.JPG
פיראם סו-וון 13.8 510.6 35°18′38.18″N 126°45′6.18″E / 35.3106056°N 126.7517167°E / 35.3106056; 126.7517167
דודונג סו-וון 23.2 812.3 35°42′3.31″N 128°22′18.87″E / 35.7009194°N 128.3719083°E / 35.7009194; 128.3719083
ביונגסאן סו-וון 300.8 1,643 36°32′27.65″N 128°33′11.14″E / 36.5410139°N 128.5530944°E / 36.5410139; 128.5530944 병산서원 복례문.jpg
מוסאונג סו-וון 8.4 549.6 35°36′6.59″N 128°33′11.14″E / 35.6018306°N 128.5530944°E / 35.6018306; 128.5530944
דונם סו-וון 34.3 452.3 36°12′33.19″N 127°10′50.75″E / 36.2092194°N 127.1807639°E / 36.2092194; 127.1807639 Donam Seowon at the main entrance.jpg

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סו-וון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Seven more cultural sites added to UNESCO's World Heritage List". UNESCO. 6 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Seowon, Korean Neo-Confucian Academies". UNESCO World Heritage Centre.