סחף חושים (1974)
 | |
| בימוי |
לינה ורטמילר  |
|---|---|
| תסריט |
לינה ורטמילר |
| עריכה |
Franco Fraticelli |
| שחקנים ראשיים |
ג'אנקרלו ג'אניני אלדו פוגליזי Eros Pagni Lorenzo Piani Isa Danieli מריאנג'לה מלאטו Riccardo Salvino Vittorio Fanfoni |
| מוזיקה |
Piero Piccioni |
| צילום |
Stefano Ricciotti, אניו גוארניארי |
| מדינה |
איטליה |
| חברת הפקה |
Medusa Film |
| חברה מפיצה |
Medusa Film |
| הקרנת בכורה |
1974 |
| משך הקרנה |
114 דק' |
| שפת הסרט |
איטלקית |
| סוגה |
סרט קומדיה, סרט דרמה |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
סחף חושים (באיטלקית: Travolti da un insolito destino nell'azzurro mare d'agosto, (תרגום לעברית: "נסחפו הרחק בידי גורל בלתי רגיל בים אוגוסט הכחול"), בהפצה בארצות דוברות אנגלית קוצר שם הסרט ל"Swept Away" ובישראל תורגם ל"סחף חושים"), היא דרמה קומית פוליטית איטלקית משנת 1974 שנכתבה ובוימה על ידי לינה ורטמילר, בכיכובם של ג'אנקרלו ג'אניני ומריאנג'לה מלאטו. הסרט עוקב אחר אישה אמידה שחופשת השיט שלה עם חברים בים התיכון מקבלת תפנית בלתי צפויה כאשר היא ואחד מאנשי צוות היאכטה מופרדים מהאחרים ונתקעים על אי שומם. אמונותיה הקפיטליסטיות של האישה והאמונות הקומוניסטיות של הגבר מתנגשות, אך במהלך מאבקם לשרוד בסביבה החדשה, תפקידיהם החברתיים מתהפכים.
"סחף חושים" זכה לביקורות חיוביות ברובן, וזכה ב-1975 בפרס המועצה הלאומית לביקורת סרטי קולנוע (אנ') לאחד מחמשת הסרטים הזרים המובילים ב-1975.[1] עם זאת היו גם מבקרים ומבקרות שביקרו את הסרט והבמאית על העמדות והתובנות המשתקפים מהסרט. גרסה מחודשת בשפה האנגלית בכיכובה של מדונה ובבימויו של בעלה גאי ריצ'י, יצא לאקרנים ב-2002.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דונה (גברת) רפאלה פבונה לנצטי, אשה עשירה ויהירה, נופשת על יאכטת מפרשים בים התיכון עם בעלה ועוד שני זוגות חברים, שגם הם מהמעמד הגבוה מצפון איטליה. היא שוחה, משתזפת ומדברת ללא הרף על מעלות המעמד שלה ועל חוסר הערך של השמאל הפוליטי. המונולוג הפוליטי הבלתי פוסק שלה מקומם את אחד מפועלי הסיפון, ג'נרינו, קומוניסט אדוק מסיציליה שמצליח לרסן את פיו ואת דעותיו כדי לא לאבד את מקום עבודתו הטוב. למרות עלבונותיה המשפילים, מסכים ג'נרינו לקחת אותה על סירה, מאוחר בערב, כדי לפגוש את שאר חבריה שהפליגו בלעדיה לחוף כלשהו. בדרכם, מנוע סירת הגומי מתקלקל ומשאיר אותם מטלטלים בלב ים ללא חוף באופק.
לאחר לילה בים, ג'נרינו מצליח להפעיל את המנוע שוב, אך אין לו מושג היכן הם נמצאים. בסופו של דבר הם מבחינים באי הררי ופונים אליו. ביבשה הם מגלים שאין אף אחד אחר על האי. רפאלה, שרגילה שהכל נעשה עבורה על ידי משרתים, מתחילה לפקוד על ג'נרינו לבצע מטלות, אבל הוא מתפרץ ומסרב לעזור לה יותר. רפאלה מגיבה בשורה של עלבונות, אך הוא עונה לה באותה לשון, והם נפרדים כדי לחקור את האי, כל איש בכוחות עצמו.
חיש מהר ג'נרינו לוכד לובסטרים ומבשל אותם. בהדרגה מתהפכים תפקידיהם. בזמן שרפאלה צריכה לסמוך על ג'נרינו להשגת אוכל, ג'נרינו רוצה שרפאלה תהיה שפחה שלו, משוכנע שנשים נולדות כדי לשרת גברים. הוא אפילו מכריח אותה לסבול את ההשפלה של כיבוס מכנסי המלחים שלו. כשהיא מגיבה בהתרסה כועסת, הוא מטיח אותה לאדמה וכשהיא נסה אל חולות האי הוא רודף אחריה ומתחיל לאנוס אותה, אבל אז משנה את דעתו, ומחליט שזה יהיה מספק יותר אם היא תתמסר לו מרצונה. מאוחר יותר באותו ערב, רפאלה אכן ניגשת אליו, מנשקת את רגליו והם מקיימים מרצונם יחסי מין. ג'נרינו רוצה שרפאלה תתאהב בו, והיא הופכת להיות כנועה ומתרפסת אליו. כשרפאלה נמצאת בגפה על החוף ורואה לפתע ספינה בים, היא מנופפת לה פעם אחת אך חיש מהר מתחרטת ונמלטת מקו הראיה של הספינה אל ג'נרינו שעל ההר, כדי לא לפגוע ב"חלום בהקיץ" בו היא חיה. בסופו של דבר הם מזהים ספינה אחרת, ועל אף התנגדותה של רפאלה, ג'נרינו מחליט לבחון את אהבתה אליו ומאותת לספינה והם נחלצים.
לאחר שחזרו לנמל עם הספינה ובה נופשים עשירים ממעמדה של רפאלה, וכשהם עדיין בנמל - אך מופרדים באופן טבעי - כל אחד עם המעמד החברתי אליו הוא שייך, ג'נרינו מטלפן מתחנת הדלק אל רפאלה שבמסעדה הסמוכה ומנסה לשכנע את רפאלה לשוב לאי איתו. רפאלה, הסובלת מהפרידה מאהובה, מסרבת וממריאה במסוק אל ביתה בצפון. ג'נרינו הנטוש על ידי מושא תשוקותיו, חוזר מובס לחייו הקשים ולנישואיו עם אשתו הכועסת על בגידתו בה. באקט של השלמה - מוריד מאזנו את עגיל הזהב שרפאלה העניקה לו על האי ומשליך אותו אל הים.
שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שחקן | תפקיד |
|---|---|
| ג'אנקרלו ג'אניני | ג'נרינו קרונקיו |
| מריאנג'לה מלאטו | דונה רפאלה לנצטי |
| איזה דניאלי | אנה קרונקיו - אשתו של ג'נרינו |
| ריקרדו סלבינו | סניור לנצטי - בעלה של רפאלה |
| אלדו פוליזי | אלדו - עמית של ג'נרינו |
| ארוס פאני | פיפו - עיתונאי ממקורבי משפחת לנצטי |
הפקה והפצה[עריכת קוד מקור | עריכה]
זהו סרטה העשירי של ורטמילר,[2] והשלישי מבין סרטיה שבו כיכבו צמד השחקנים ג'אנקרלו ג'אניני ומריאנג'לה מלאטו בתפקידים הראשיים (אחרי פיתויו של מימי (אנ') ואהבה ואנרכיה (אנ')). הסרט צולם במספר אתרי צילום לאורך החוף המזרחי של סרדיניה בנפת נואורו. סצנות החלקים החוליים של הנוף, צולמו בסיניסקולה (אנ') סצנות הנמל והמראת המסוק בסיום צולמו בארבאטאקס (אנ'). אף על פי שבסרט נראה כאילו מדובר באתר אחד - למעשה מדובר במספר אתרים שונים. הסרט הופק על ידי סרטי מדוזה (איט') והופץ על ידי אגף ההפצה של אותה חברה. הסרט זכה להצלחה מסחרית גדולה באיטליה וסיים במקום החמישי בהכנסות בסיום עונת 1974–1975 בקולנוע האיטלקי.
קבלה וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בביקורתו בשיקגו סאן-טיימס, העניק מבקר הקולנוע האמריקאי רוג'ר אברט לסרט ארבעה כוכבים, הדירוג הגבוה ביותר שלו. אברט כתב כי הסרט "מתנגד לניסיונות הנחושים ביותר של הבמאית להפוך אותו למשל על המאבק בין הבורגנות והפרולטריון, ומתעקש להיות סיפור על גבר ואישה. ברמה הזו, זו הצלחה גדולה."[3]
מבקרים אחרים הגיבו למבקרים אחרים שביקורתם התמקדה בשנאת נשים וטענו כי אלו פשוט לא הבינו את המסר של הסרט על מלחמת מעמדות. ג'יימס בררדינלי הגן על הסרט וכתב: "מי שצופה בסרט הזה כלאחר יד עלול בקלות לטעות בו כפנטזיה גברית. . . המציאות, לעומת זאת, היא שוורטמילר מפגינה את האומץ להראות דברים שיוצרי קולנוע אחרים נרתעים מהם."[4] ג'ון פ. לאבל כתב: "ניתן לנתח את האלימות המינית כאלימות פוליטית במסגרת הפוליטיקה הפטריארכלית והדאגה של הסרט להצגה סמלית של מרד חברתי".[5]
בסקירה שלה בכתב העת Jump Cut (אנ'), ביטלה חוקרת המגדר הפמיניסטית, טניה מודלסקי (אנ') את ההצדקות הללו, וטענה שמבקרים לא היו כל כך נחמדים ליוצרי סרטים שחיזקו סטריאוטיפים - שהגיעו לשיאם בהכנעה אלימה - על קבוצות אתניות מדוכאות, כך שלא הייתה הצדקה למבקרים לשבח סרט המצדיק פנטזיה של אונס. בתגובה למסר של הסרט על מלחמת מעמדות, היא כתבה "אז גם אם ורטמילר רצתה להעביר רק מסר פוליטי, היא העיבה על הנושאים ולא הבהירה אותם. היא הייתה צריכה להפוך את שני הצדדים לגברים."[6]
באתר הביקורות Rotten Tomatoes, הסרט קיבל דירוג חיובי של 65% ממבקרי קולנוע מובילים על סמך 19 ביקורות, עם דירוג ממוצע של 7.44/10.[7]
זאב רב נוף ראה בוורטמילר כבמאית החוזרת בכל סרטיה על אותו נושא, כל פעם בוואריאציה אחרת. בביקורתו ב"דבר" הוא כותב על הבמאית: "מאחורי סוציאליסטית מוצהרת מסתתרת אנרכיסטית חסרת-ישע הרוצה לתקן את העולם, אך יודעת כי הדבר הוא בלתי-אפשרי. מאחורי אישה הדוגלת בשוויון בין המינים עומדת אחת שרואה באשה, בכל אשה, אף הסתומה והמטומטמת ביותר, את הכח השולט והשתלטני, ואילו הגבר, שגם הוא "עושה את עצמו" ומתחזה כאדון, אינו אלא כבשה חלושה שסופה להיות מובלת לטבח." כפי שמבקרים נוספים ציינו, גם רב נוף רואה בעלילת הסרט כעין גרסה מחודשת למחזהו של ג'יימס מתיו ברי, "קרייטון המרשים". הוא מסכם את ביקורתו: "יש לה לוורטמולר, סגנון, יש לה מעוף והשראה והעזה, יש לה שני שחקנים מצוינים וצילומים נפלאים של אניו גוארניארי. אבל בסופו של דבר זהו סרט של פכים קטנים - אתה יודע מה יקרה ולכן אינך מופתע,".[2]
ביקורתו של אהרון דולב ב"מעריב" היא חיובית יותר: הוא רואה בוורטמילר קולנוענית מוכשרת שסימן ההיכר שלה הוא אהבתה לצילומי קלוז-אפ של גיבוריה. ניכר בה ששימשה כעוזרתו של פליני, דבר המתבטא בגרוטסקה הדשנה שהיא מציירת, אך היא המשיכה בדרך שונה של דגש על קולנוע פוליטי ומיני. לדעת דולב, המסקנה העולה מן הסרט היא כי האהבה יכולה להתפתח רק באי בודד כשנמוגות השנאות הפוליטיות ומתבטלים הבדלי המעמדות, אך המציאות בעולם האמיתי היא של פערים בלתי ניתנים לגישור בין הצפון המתועש והדרום הנחשל.[8]
העיתונאית עדית זרטל רואה גם היא תבנית קבועה בסרטיה האחרונים של ורטמילר,[9] "הגבר התמים והפרימיטיבי מהדרום נקלע לתוך סיטואציות חזקות ממנו שאין הוא יכול לכוון אותן או להשפיע עליהן". היא רואה גם את דמותה הדעתנית והדברנית של דונה רפאלה כסוג של השתקפות של אופיה של ורטמילר עצמה.[10]
פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיירו פיצ'וני (אנ') זכה ב-1975 בפרס דוד של דונאטלו (אנ') על הפסקול לסרט
- הסרט זכה ב-1975 בפרס מועצת הביקורת הלאומית האמריקאית כאחד מחמשת הסרטים הזרים המובילים.
- הסרט היה מועמד ב-1975 בקטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק (אנ')
- בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטהרן ב-1975 זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר והשחקנית מריאנג'לה מלאטו זכתה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר.
הפקות מחודשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט שוחזר ב-2002 בתור "Swept Away", בכיכובם של מדונה ושל אדריאנו ג'אניני (אנ') (בנו של ג'אנקרלו ג'אניני) ובבימויו של בעלה דאז גאי ריצ'י. הסרט, שצולם באותם אתרי צילום במזרח סרדיניה, נחל כישלון ביקורתי ומסחרי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"סחף חושים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"סחף חושים", באתר AllMovie (באנגלית)
"סחף חושים", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "סחף חושים", באתר אידיבי
"סחף חושים", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- זאב רב-נוף, הסדר החברתי הוא נצח, דבר, 17 באוקטובר 1976
- אהרון דולב, הנדנדה הסקסופוליטית של ורטמולר, מעריב, 26 באוקטובר 1976
- עדית זרטל, לינה וורטמילר אהבה ופוליטיקה, דבר, 29 באוקטובר 1976
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Awards for Swept Away". IMDb. נבדק ב-9 במרץ 2012.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 זאב רב-נוף, הסדר החברתי הוא נצח, דבר, 17 באוקטובר 1976
- ^ Ebert, Roger (20 בפברואר 1976). "Swept Away by an Unusual Destiny in the Blue Sea of August". RogerEbert.com. Ebert Digital LLC. נבדק ב-4 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Berardinelli, James (2002). "Swept Away". Reel Views. נבדק ב-11 במרץ 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lovell, John P. (1998). Insights from Film into Violence and Oppression: Shattered dreams and the good life. Praeger/Greenwood. p. 47. ISBN 0-275-95972-4.
- ^ Tania Modleski (1976). "Wertmuller's Women Swept Away by the Usual Destiny". Jump Cut: A Review of Contemporary Media. 1976 (10–11): 1, 16. נבדק ב-11 בדצמבר 2021.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "Swept Away (Travolti da un Insolito Destino nell'Azzurro Mare d'Agosto) (1975)". Rotten Tomatoes. נבדק ב-4 באפריל 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אהרון דולב, הנדנדה הסקסופוליטית של ורטמולר, מעריב, 26 באוקטובר 1976
- ^ המאמר נכתב באוקטובר 1976 ומתייחס לסרטים "פיתויו של מימי", "אהבה ואנרכיה" ו"סחף חושים"
- ^ עדית זרטל, לינה וורטמילר אהבה ופוליטיקה, דבר, 29 באוקטובר 1976
| בקרת זהויות |
|
|---|