סחר בין-לאומי בפסולת
סחר בינלאומי בפסולת מתייחס לפעילות כלכלית במסגרתה פסולת שנוצרת במדינה אחת משונעת למדינה אחרת לצורך טיפול. תרחיש אחד הוא מצב בו בעלי הפסולת רוכש שירותי טיפול (כגון מיחזור, טיהור שפכים, הטמנה וכדומה) מגורם המציע שירותים כאלה במדינה אחרת. בתרחיש זה, ניתן לומר שמדינת המקור של הפסולת למעשה מייבאת שירותי טיפול בשפכים ממדינת היעד, ומבחינה כלכלית הגורם במדינת המקור איננו יצואן של הפסולת אלא למעשה לקוח המשלם עבור שירותים בחו"ל. בתרחיש אחר, בעלי הפסולת מוכר את הפסולת לגורם במדינה אחרת שמסוגל להפיק ממנה תועלת על ידי מחזור, שימוש חוזר או הפקת אנרגיה, והיצואן של הפסולת מפיק רווח כספי מהעסקה.
ייצוא של פסולת עשוי להיות בעל השפעות חיוביות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה סביבתית. מבחינתם הכלכלית של הגורמים המטפלים בפסולת, מסחר בין לאומי מאפשר גישה לכמויות גדולות יותר של פסולת ובכך מאפשר להנות מיתרון הגודל (economy of scale), מה שמגדיל את היעילות של הטיפול ואת הרווחיות. מבחינתם הכלכלית של בעלי הפסולת, הייצוא מגדיל את ההיצע של שירותי הטיפול הזמינים עבורם ומוריד את עלויות הטיפול. למשל, מפעל בארץ המייצר פסולת יכול להידרש לשלם מחירים גבוהים עבור טיפול בפסולת בתחומי מדינת ישראל מכיוון שהשוק בארץ קטן, בעוד שאם ייצא את הפסולת למרכז מחזור גדול יותר באירופה, עלויות הטיפול יהיו נמוכות יותר, ואפשר אפילו שהמפעל יוכל למכור את הפסולת למרכז המחזור באירופה ולהפיק מכך רווח כספי.
מבחינה סביבתית, הגדלת שוק הטיפול בפסולות על ידי יבוא ויצוא יכולה להביא לעלייה באיכות ובמומחיות של מרכזי הטיפול ולהגדלת כמות המיחזור וגודלה של הכלכלה המעגלית, ובכך להפחית את הפגיעה בסביבה.
עם זאת, ישנם גם סיכונים הכרוכים ביצוא פסולת. מדובר הן בסיכונים סביבתיים (למשל זיהום שנגרם מתאונות במהלך שינוע בין לאומי של פסולת), והן בסיכונים אתיים (למשל, כאשר מדינה ענייה עלולה להפוך ל"פח הזבל" של מדינה עשירה יותר). מסיבות אלה, ייצוא בין לאומי של פסולת כפוף לאמנת בזל, עליה ישראל חתומה.
החל משנות ה-90 של המאה ה-20 החלה עליה ביבוא פסולת מוצרי פלסטיק לסין, לאחר שפותחו בסין שיטות למחזור פסולת זו.[1] בעשור הראשון למאה ה-21 הייתה סין ליבואנית פסולת הפלסטיק הגדולה בעולם, ומאז התירה יבוא פסולת פלסטיק בשנת 1992 ועד לשנת 2016 סין יבאה לתחומה את רוב פסולת הפלסטיק הממוחזרת בעולם. אולם עם תחילת העשור השני למאה ה-21, החלה ממשלת סין להטיל הגבלות יבוא פסולת פלסטיק למדינה, במטרה להפחית את תרומתה לזיהום האוויר. הגבלות אלה הלכו והוחמרו לאורך השנים, מבחינת אחוז המזהמים המותרים בפסולת המיובאת ומקורות הפסולת.
חברות ישראליות אינן מרבות להשתתף בסחר בינלאומי של פסולת, בין היתר בשל רגולציה מחמירה בנושא.[2] עם זאת, התרחיש הישראלי מתאים למסחר כזה[3] (מכיוון ששוק הטיפול בשפכים בישראל קטן, בעוד שהשוק באירופה קרוב, גדול ומפותח), ואכן במאה ה-21 החלו מספר חברות לייצא פסולות לאירופה.[4]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Brooks A.L., Wang S., and Jambeck J.R., The Chinese import ban and its impact on global plastic waste trade. Science Advances 2018;4
- ^ על הרגולציה בישראל
- ^ דו"ח המנתח בין היתר את שוק יצוא הפסולת מישראל
- ^ דוגמה לחברה העוסקת ביצוא פסולת מישראל לאירופה