סטארדאסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Stardust
Stardust - Concepcao artistica.jpg
הדמית אמן של פעולת הגשושית סטארדאסט
מידע כללי
סוכנות חלל נאס"א
מפעיל JPL
יצרן לוקהיד מרטין
תאריך שיגור 7 בפברואר 1999
משגר דלתא II
אתר שיגור SLC-17A, קייפ קנוורל
זיהוי NSSDC 1999-003A
אתר אינטרנט אתר הבית של סטארדאסט

אתר הבית של NExT

משימה
סוג משימה ביצוע יעף, החזרת דוגמיות
ביצוע יעף על 5535 אנפרנק, ווילד 2, טמפל 1
ביצוע היעף אנפרנק: 2 בנובמבר 2002

ווילד 2: 2 בינואר 2004

טמפל 1: 14 בפברואר 2011

לוויין של השמש
חזרה 15 בינואר 2006

40°21.9′N 113°31.25′W

משך המשימה 12 שנים, חודש ו-18 יום
מידע טכני
משקל 300 ק"ג
כוח 330 ואט

סטארדאסט היא גשושית אמריקנית ששוגרה ב-7 בפברואר 1999 בידי נאס"א ואשר קפסולה ששולחה ממנה נחתה חזרה על כדור-הארץ ב-15 בינואר 2006. מטרתה היא לחקור את הרכבו של השביט וילט 2 ואת זנבו.

הגשושית סטארדסט טסה בקרבתו של השביט וילט 2 ב-2 בינואר 2004. במהלך טיסתה היא אספה דוגמאות אבק מזנב השביט וצילמה תמונות מפורטות של הגלעין הקרחוני שלו. סטארדסט נחתה ב-15 בינואר 2006 במישור המלח הגדול ביוטה ליד בסיס הצבא האמריקני פרובינג גראונד. זהו הנסיון הראשון שהצליח לאסוף חומר כלשהו מעבר למסלול הירח. החלקיקים הללו לא השתנו מאז ראשית מערכת השמש לפני 4.5 מיליארד שנה. במהלך כניסתה לאטמוספירה הגשושית טסה במהירות 46,446 קמ"ש, דבר שהפך אותה לעצם המהיר ביותר מעשה ידי אדם.

בנוסף לשביט וילט 2 חלפה הגשושית סטארדאסט כ-3,300 ק"מ מהאסטרואיד 5535 אנה פרנק ב-2 בנובמבר 2002 וצילמה כמה תמונות שלו.

הגשושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושית מבוססת על תכנון: אוטובוס החלל העמוק של לוקהיד מרטין הגשושית הנחשבת קלה יחסית, הכילה מערכות נסיוניות שלאחר ההצלחה של תפקודם ייושמו בחלליות הבאות מדגם זה. משקל הגשושית, לרבות הדלק שלה שנדרש לתמרונים בחלל העמוק היה 380 קילוגרם. אורכו של החלק העיקרי שלה היה 1.7 מטרים.

המחשב של הגשושית פעל באמצעות מערכת ההפעלה VxWorks, מערכת הפעלה למערכות משובצות מחשב של חברת המיחשוב וינד ריבר. מערכת זו שימשה ומשמשת רכבי חלל בלתי מאוישים רבים של נאס"א, ובכללם Mars Exploration Rovers המסיירים על קרקע המאדים.

קולט האבק העשוי אירו ג'ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת קליטת האבק העשויה אירוג'ל

קולט האבק המכיל יחידות אירוג'ל - ג'ל בעל צפיפות נמוכה, שימש לאיסוף האבק. מערכת בצורת מחבט טניס הכילה שטח של 1,000 סמ"ר שימש ללכידת חלקיקים בגדלים שונים. כאשר הגשושית חלפה בקרבת השביט, מהירות הפגיעה של החלקיקים הייתה 6,100 מטרים בשנייה, פי 9 ממהירות כדור הנורה מרובה. אף כי החלקיקים היו קטנים מגרגר חול, תפיסתם במהירות גבוהה הייתה עלולה לשנות את גודלם ואת הרכבם הכימי או לאדות אותם כליל. כדי לאסוף את החלקיקים מבלי לפגוע בהם, פיתחה נאס"א מערכת מבוססת פחמן מוצג במבנה דמוי ספוג ש-99 אחוזים ממנו היו חלל ריק. האירוג'ל דחוס רק לכדי אלפית מהדחיסה של זכוכית, שאף היא מוצק מבוסס סיליקון. כאשר החלקיקים פגעו באירוג'ל הם נלכדים בתוך החומר הזה ויוצרים מסלול דמוי גזר באורך פי 200 מאורך הגרגיר, כשהם מאטים עד לעצירה מוחלטת, כמו מטוס שמגיע למסלול נחיתה ומפעיל את בלמיו כדי להאט בהדרגה. מכיוון שהאירוג'ל הוא ברובו שקוף, לעתים הוא מכונה "עשן כחול", המדענים ישתמשו בעקבות הללו כדי לאתר את החלקיקים הזעירים.

כאמור האירוג'ל נארז והושם בתוך קפסולה ששימשה להחזרת החלקיקים לכדור הארץ. שאר חלקי הגשושית שכבר לא היה בהם צורך נשרפו באטמוספירה.

לקראת הנחיתה היו חששות שמא המצנחים לא יפתחו כמו שאירע לגשושית ג'נסיס, שבה אירעה תקלה בשל תכנון לקוי. הפעם הגשושית נחתה נחיתה רכה ובטווח הדקה שתוכננה לה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]