סטארדאסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Stardust
Stardust - Concepcao artistica.jpg
הדמית אמן של פעולת הגשושית סטארדאסט
מידע כללי
סוכנות חלל נאס"א
מפעיל JPL
יצרן לוקהיד מרטין
תאריך שיגור 7 בפברואר 1999
הוצאה משירות 24 במרץ 2011
משגר דלתא II
אתר שיגור SLC-17A, קייפ קנוורל
זיהוי NSSDC 1999-003A
אתר אינטרנט אתר הבית של סטארדאסט

אתר הבית של NExT

משימה
סוג משימה ביצוע יעף, החזרת דוגמיות
ביצוע יעף על 5535 אנפרנק, וילד 2, טמפל 1
ביצוע היעף אנפרנק: 2 בנובמבר 2002
וילד 2: 2 בינואר 2004
טמפל 1: 14 בפברואר 2011
לוויין של השמש
חזרה 15 בינואר 2006

40°21.9′N 113°31.25′W / 40.3650°N 113.52083°W / 40.3650; -113.52083קואורדינטות: 40°21.9′N 113°31.25′W / 40.3650°N 113.52083°W / 40.3650; -113.52083

משך המשימה 12 שנים, חודש ו־18 יום
מידע טכני
משקל 300 ק"ג
כוח 330 וואט

סטארדאסט היא גשושית אמריקנית ששוגרה ב־7 בפברואר 1999 בידי נאס"א ואשר תא שהכיל אבק מהשביט וילד 2 שוחרר ממנה ונחת חזרה על כדור־הארץ ב־15 בינואר 2006. מטרת הגשושית הייתה לחקור את הרכבו של השביט וילד 2 ואת זנבו.

הגשושית סטארדסט טסה בקרבתו של השביט וילד 2 ב־2 בינואר 2004. במהלך טיסתה היא אספה דוגמיות אבק מזנב השביט וצילמה תמונות מפורטות של הגרעין הקרחוני שלו. סטארדסט נחתה ב־15 בינואר 2006 במישור המלח הגדול ביוטה ליד בסיס הצבא האמריקני פרובינג גראונד. זהו הניסיון המוצלח הראשון לאסוף חומר כלשהו מעבר למסלול הירח ולהחזירו לכדור־הארץ. ההחומר שנאסף לא השתנה מאז ראשית היווצרות מערכת השמש לפני 4.5 מיליארד שנה. הגשושית טסה במהירות של 46,446 קמ"ש במהלך כניסתה לאטמוספירה, ובכך הפכה לעצם המהיר ביותר מעשה ידי אדם.

בנוסף לשביט וילד 2 התקרבה הגשושית עד למרחק של כ־3,300 ק"מ מהאסטרואיד 5535 אנה פרנק ב־2 בנובמבר 2002 וצילמה כמה תמונות שלו.

הגשושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגשושית מבוססת על תכנון "אוטובוס החלל העמוק" של לוקהיד מרטין. הגשושית, הנחשבת קלה יחסית, הכילה מערכות נסיוניות שלאחר ההצלחה של תפקודן ייושמו בחלליות הבאות מדגם זה. משקל הגשושית, לרבות הדלק שלה שנדרש לתמרונים בחלל העמוק היה 380 קילוגרם. אורכו של החלק הראשי שלה היה 1.7 מטרים.

המחשב של הגשושית פעל באמצעות מערכת ההפעלה VxWorks, שהיא מערכת הפעלה למערכות משובצות מחשב של חברת המחשוב ווינד ריבר. מערכת זו שימשה ומשמשת רכבי חלל בלתי מאוישים רבים של נאס"א, ובכללם הרוברים ספיריט ואופרטוניטי שנשלחו לחקור את מאדים.

לוכד דגימות אבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת קליטת האבק העשויה אירוג'ל

לוכד דגימות האבק הכיל יחידות אירוג'ל, שהוא ג'ל בעל צפיפות נמוכה, ששימשו לאיסוף האבק משובל השביט וילד 2. מערכת בצורת מחבט טניס הכילה שטח של 1,000 סמ"ר שימש ללכידת חלקיקים בגדלים שונים. כאשר הגשושית חלפה בקרבת השביט, מהירות הפגיעה של החלקיקים הייתה 6,100 מטרים בשנייה, פי 9 ממהירות קליע הנורה מרובה. אף על פי שהחלקיקים היו קטנים מגרגר חול, תפיסתם במהירות כה גבוהה הייתה עלולה לשנות את גודלם ואת הרכבם הכימי או לאדות אותם כליל. כדי לאסוף את החלקיקים מבלי לפגוע בהם, פיתחה נאס"א מערכת מבוססת פחמן המסודר במבנה דמוי ספוג ש־99 אחוזים ממנו היו חלל ריק. צפיפות האירוג'ל קטנה פי 1,000 מצפיפות של זכוכית, שאף היא מוצק מבוסס צורן. כאשר החלקיקים פגעו באירוג'ל הם נלכדו בתוכו ויוצרו בעוברם בו מסלול דמוי גזר באורך פי 200 מאורך הגרגיר, תוך שהם מאטים עד לעצירה מוחלטת. מכיוון שהאירוג'ל הוא ברובו שקוף, לעתים הוא מכונה "עשן כחול". המדענים חיפשו את עקבות החלקיקים הזעירים באירוג'ל כדי לאתר אותם.

האירוג'ל נארז והושם בתוך תא ששימש להחזרת החלקיקים לכדור־הארץ. שאר חלקי הגשושית שכבר לא היה בהם צורך נשרפו באטמוספירה.

לקראת הנחיתה היו חששות שמא המצנחים לא יפתחו כמו שאירע לגשושית ג'נסיס, שבה אירעה תקלה בשל תכנון לקוי. בכל אופן, הגשושית נחתה נחיתה רכה ובטווח הדקה שתוכנן לה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטארדאסט בוויקישיתוף