סטיוארט סימינגטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטיוארט סימינגטון
Stuart Symington
סטיוארט סימינגטון
סטיוארט סימינגטון
לידה 26 ביוני 1901
אמהרסט, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 14 בדצמבר 1988 (בגיל 87)
ניו כנען, קונטיקט, ארצות הברית
שם מלא ויליאם סטיוארט סימינגטון הבן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה הקריפטה של הקתדרלה הלאומית של וושינגטון, וושינגטון הבירה, ארצות הברית
השכלה אוניברסיטת ייל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
סנאטור מטעם מיזורי
3 בינואר 195327 בדצמבר 1976
(24 שנים)
מזכיר חיל האוויר של ארצות הברית ה־1
18 בספטמבר 194724 באפריל 1950
(שנתיים ו־31 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית הארי טרומן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויליאם סטיוארט סימינגטון הבןאנגלית: .William Stuart Symington Jr;‏ 26 ביוני 190114 בדצמבר 1988) היה פוליטיקאי ואיש עסקים אמריקאי ממיזורי. הוא כיהן כמזכיר חיל האוויר הראשון של ארצות הברית בין השנים 19471950 וכסנאטור דמוקרטי מטעם מיזורי בין השנים 19531976.

סימינגטון נולד באמהרסט, מסצ'וסטס ועבד כמנהל בחברת ייצור הברזל של דודו ובחברות נוספות לפני שמונה כנשיא חברת אמרסון אלקטריק. ב-1945 הוא התפטר מאמרסון כדי לקבל על עצמו מגוון של תפקידים בממשלו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן וב-1947 היה למזכיר חיל האוויר הראשון. ב-1952 הוא נבחר לסנאט לאחר שהביס את הסנאטור הרפובליקני המכהן ג'יימס פ. קן. הוא הצטרף לוועדת הכוחות המזוינים ולוועדת החוץ של הסנאט והיה מבקר בולט של המקארתיזם.

סימינגטון שאף להיבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות של 1960 וקיבל את גיבויו של הנשיא לשעבר הארי טרומן, אך בסופו של דבר נבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי. לאחר שקבוצת הבייסבול קנזס סיטי אתלטיקס עברה לאוקלנד, איים סימינגטון לבטל את הפטור מחוקי ההגבלים העסקיים של ה-MLB, שבתגובה עודדה את הקמתה של קבוצת קנזס סיטי רויאלס. ב-1976 ויתר סימינגטון על בחירה מחדש לסנאט והוחלף בג'ון דנפורת'.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיוארט סימינגטון נולד באמהרסט, מיזורי כבנם של אמילי קוהן, לבית האריסון, ולויליאם סטיוארט סימינגטון האב. אביו, שהיה בעל תואר דוקטור בספרות צרפתית, היה פרופסור לשפות רומאניות באוניברסיטת סטנפורד ובקולג' אמהרסט לפני שפנה לקריירה משפטית והיה לשופט פדרלי בבולטימור, מרילנד. אמו של סימינגטון באה ממשפחה בולטת ממרילנד. סימינגטון גדל בבולטימור, והיה הבכור מבין חמשת אחיו ואחיותיו. הוא למד בבית הספר הציבורי רולנד פארק ובבית הספר גילמן, שהיה בית ספר תיכון פרטי לבנים בשכונת רולנד פארק.

שירות צבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918, בגיל 17, סיים סימינגטון את לימודיו בקולג' העירוני של בולטימור והתגייס לצבא ארצות הברית, שם הוא שירת כטוראי מדרגה ראשונה במלחמת העולם הראשונה.[1]

הוא הוצב במחנה אימונים לקצינים במחנה זאכרי טיילור שבלואיוויל, קנטקי, ומעולם לא הוצב בתפקיד לחימה, שכן המלחמה הסתיימה לפני שהגיע לשלב זה.[2] הוא הוסמך כקצין בדרגת לוטננט-משנה והיה לאחר מחיילי הצבא הצעירים שקיבלו דרגה זו. בינואר 1919 הוא השתחרר.[1]

לימודים ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 סיים סימינגטון את לימודיו באוניברסיטת ייל, שם הוא היה חבר באחוות דלתא-קאפא-אפסילון, באגודה הסודית אליהוא, ושימש כחבר מערכת בעיתון הסטודנטים Yale Daily News. ב-1924 הוא נשא לאישה את אוולין וודסוורת' בטקס מפואר שבו נכח נשיא ארצות הברית קלווין קולידג' ופוליטיקאים בולטים אחרים.[3] על פי הידוע היו לזוג חיי נישואים מאושרים והם נודעו בשל מסירותם ונאמנותם זה לזה. כשאוולין הלכה לעולמה ב-1972 היה סימינגטון שבור, ואמר לביוגרף שלו ש"הוא מעולם לא חווה כזאת בדידות".[4]

קריירה עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1923 החל סימינגטון לעבוד עם דודו ברשת החנויות של חברת סימינגטון ברוצ'סטר, ניו יורק, שהייתה יצרנית של מוצרי ברזל מחושל. שנתיים לאחר מכן הוא עבר לחברה אחרת לייצור כלי חרסית, אך ב-1927 הוא שב לחברה של דודו כעוזר ניהולי לנשיא החברה.

ב-1930 התפטר סימינגטון מעבודתו כדי להתמנות לנשיא של Colonial Radio Corporation. בינואר 1935 הוא קיבל על עצמו להיות נשיא חברת ייצור פלדת אל-חלד Rustless Iron and Steel Corporation, אך המשיך לנהל את Colonial Radio Corporation.

ב-1937, כאשר חברת הפלדה נמכרה ל-American Rolling Mill Company, התפטר סימינגטון וב-1938 הוא קיבל על עצמו את נשיאות חברת מוצרי החשמל אמרסון בסנט לואיס, מיזורי. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא הסב את החברה כך שהיא הייתה היצרנית הגדולה בעולם לצריחי תותחים למטוסים.

מזכיר חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימינגטון מושבע לתפקיד מזכיר חיל האוויר על ידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית פרד וינסון ב-18 בספטמבר 1947.

ב-1945 התפטר סימינגטון מאמרסון כדי להצטרף לממשל הפדרלי של בן מדינתו, הנשיא הארי טרומן. תפקידיו הראשונים היו יושב ראש הוועדה לציוד עודף ב-1945, ראש מינהל הרכוש בשנים 1945–1946 ועוזר מזכיר המלחמה לענייני אווירייה. בשנים 1946–1947.

ב-18 בספטמבר 1947 נוצרה משרת מזכיר חיל האוויר של ארצות הברית, וסימנגטון מונה להיות הראשון בתפקיד זה. בכהונתו בתפקיד הוא עבר תקופה סוערת. הוא פעל כדי שחיל האוויר של ארצות הברית יזכה להערכה הראויה, שכן קודם לכן הוא היה חלק מצבא ארצות הברית. על רקע זה הוא ניהל לא מעט עימותים גלויים עם מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל.

במהלך כהונתו כמזכיר חיל האוויר התקיים וויכוח מרכזי בנוגע לייצור מטוס הקונבאייר B-36 פיסמייקר, שהיה המפציץ האחרון שהיה מצויד במנועי בוכנה, זאת על רקע תחילתו של עידן מטוסי הסילון. סימינגטון קיים פגישה עם ג'ק נורת'רופ, מייסד חברת נורת'רופ, בנוגע לחוזה לייצור מפציץ כנף מעופפת, שכבר הגיע לשלב מתקדם שבו יוצרו שבעה אבות טיפוס. במהלך הפגישה איים סימינגטון על נורת'ורפ שאם הם יסרבו להיכנס לשיתוף פעולה ולמיזוג חברות עם קונסולידייטד איירקראפט, יצרנית ה-B-36 היריבה, אזי נורת'ורפ "תתחרט על כך". איום זה נעשה בנוכחות עדים ובסופו של דבר הגיעו הדברים לידי כך שסימינגטון ביטל את מיזם הכנף המעופפת והורה להשמיד את המטוסים שיוצרו.[5]

ההישגים העיקריים של סימינגיטון במהלך כהונתו כמזכיר חיל האוויר כללו את הרכבת האווירית לברלין ואת קידום תהליך הקמתה של אקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית. ב-1950 התפטר סימינגטון במחאה על התקצוב החסר לחיל האוויר לאחר שברית המועצות פוצצה את נשק גרעיני הראשון שלה. הוא נשאר בממשל הפדרלי כיושב ראש המועצה הלאומית למשאבי ביטחון בין השנים 1950–1951 וכיושב ראש תאגיד השיקום הפיננסי בין השנים 1951–1952. הוא הופיע על שער המגזין טיים ב-19 בינואר 1948.[6]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקור ראש ממשלת ישראל לוי אשכול בארצות הברית. בצילום, פגישת רה"מ עם ועדת יחסי החוץ של הסנאט בקפיטול, בוושינגטון. משמאל לימין, הסנטור סימינגטון, שגריר ישראל אברהם הרמן, רה"מ והסנטור ג'ון ספרקמן. מאחור, הסנטור סמאת'ר, 1964
סימינגטון בעת כהונתו בסנאט

בחירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדחיפתו של חמו, ג'יימס וולקוט וודסוורת' האב, רפובליקני ולשעבר יושב ראש האספה המדינתית של מדינת ניו יורק וחבר הסנאט של ארצות הברית מטעמה, החליט סימינגטון להתמודד על מושב בסנאט.

ב-1952 הוא נבחר לסנאט מטעם מיזורי ואייש את המושב שבעבר אויש על ידי הארי טרומן. הוא הנחיל בכך ניצחון עבור הדמוקרטים בשנה שהייתה מוצלחת מבחינתם של הרפובליקנים. סימינגטון נבחר מחדש ב-1958, ב-1964 וב-1970.

חברותו בוועדת הכוחות המזוינים ובוועדת החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחבר בוועדת הכוחות המזוינים ובוועדת החוץ של הסנאט התמחה סימינגטון בנושאים צבאיים והיה למי שדחף לחיזוקו של הביטחון הלאומי. הוא היה תומך נלהב בקידום הקמתה של אקדמיית חיל האוויר.

ב-1954 הוא טען שמחלקת ההגנה בזבזה מיליוני דולרים על כלי נשק מיושנים. הוא היה מראשי המבקרים של מעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם. ב-1966 הוא קיבל תדרוך יסודי על המבצעים החשאיים של ה-CIA במסגרת מלחמת האזרחים בלאוס (אנ'). בנקודת זמן מסוימת הוא היה אורחו של ראש תחנת ה-CIA המקומית, טד שאקלי, כאשר הוא ערך סיור בלאוס. בראשית שנות ה-70, כאשר קיימה הוועדה דיונים בנושא, הביע סימינגטון את זעמו כלפי החוצפה של הסוכנות.

התנגדותו לג'וזף מקארתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימינגטון היה מתנגד קולני במיוחד כלפי הסנאטור ג'וזף מקארתי, זאת אל מול הקנטותיו של מקארתי שכינה אותו "סטו המתחסד" (Sanctimonious Stu). הוא גילה מעורבות אישית במקרה של אנני לי מוס (אנ'), שהובאה בפני הוועדה של מקארתי על בסיס ההאשמה שהיא הייתה מרגלת קומוניסטית. הראיות שהובאו לתמוך בהאשמה זו נמסרו על ידי סוכן סמוי של ה-FBI שלא ניתן היה לחקור אותו חקירה נגדית על ידי מוס או על ידי עורך הדין שלה. כפי שהתברר, מוס זוהתה זיהוי שגוי, וסימינגטון טען בפני קהל רב שנכח באולם שהוא מאמין שהיא לא קומוניסטית ומעולם לא הייתה. בסיום דבריו הוא זכה למחיאות כפיים סוערות מהנוכחים. מאוחר יותר באותה שנה, לקח סימינגטון חלק מוביל בגינויו של מקארתי במהלך השימועים בנוגע לצבא (אנ'), וניצל את מומחיותו כמזכיר חיל האוויר לשעבר.

מועמדותו לנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1959, סימינגטון, שהיה אז יושב ראש המועצה הלאומית למשאבי ביטחון בוושינגטון די. סי., הכין את עצמו להתמודדות בבחירות לנשיאות של 1960 וזכה בתמיכתו של הנשיא לשעבר שהיה גם הוא תושב מיזורי, הארי טרומן. בסופו של דבר זכה ג'ון פיצג'רלד קנדי במינוי המפלגה הדמוקרטית. ב-2 ביולי 1960 הכריז טרומן שהוא לא ישתתף בוועידת המפלגה הדמוקרטית בלוס אנג'לס. טרומן זעם על כך שהוועידה נשלטה על ידי התומכים "הקנאים" של קנדי. בהודעתו על החלטתו, הכריז טרומן מחדש על תמיכתו במועמדותו של סימינגטון והוסיף, "אין לי ברירה נוספת".

סימינגטון, שלא כמו קנדי או לינדון ג'ונסון, סירב לדבר בפני קהל בהפרדה גזעית בנסיעותיו במדינות הדרום, והתעקשותו זו פגעה בסיכוייו. בנוסף, על בסיס טענתו ששאלת המועמדות תוכרע על ידי ה"בוסים" של המפלגה במסגרת הוועידה, סירב סימינגטון להשתתף בכל מערכות הבחירות המקדימות של המפלגה, וכך פינה את הדרך לקנדי שניצח במספיק מערכות כאלו, כך שהוא היה המועמד הצפוי והמוביל עם פתיחת הוועידה. סימינגטון היה בחירתו הראשונה של קנדי לתפקיד סגן הנשיא, אך הוא העדיף בסופו של דבר את ג'ונסון. באוקטובר 1962 שימש סימינגטון כיועץ לנשיא קנדי בתור חבר הוועד המנהל של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית (EXCOMM), במהלך משבר הטילים בקובה.

סוגיות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימינגטון היה גם מסור למתן שירות לתושבי מחוז הבחירה שלו, והוא נהג לענות למכתבים שנשלחו על ידי אזרחי מיזורי, הן חשובים, הן קטנוניים ולעיתים אף מגוחכים. לדוגמה, פעם אחת הוא ביקש באופן רשמי לקבל דוח ממקורות צבאיים בנוגע לאפשרות שכדור הארץ חלול, זאת על בסיס דאגתו של אחד מאזרחי מיזורי שקרא ספר בדיוני בנושא וטעה לחשוב שזהו ספר עיון. ב-2002 נתרמו תכתובת זו, יחד עם תכתובות ומסמכים נוספים של סימינגטון מתקופת כהונתו בסנאט, לאוסף כתבי היד ההיסטוריים המערביים של אוניברסיטת מיזורי וכיום הם פתוחים לעיון הקהל הרחב.

ב-1967, כאשר בעלי ליגת הבייסבול MLB אישרו את העברתה של קבוצת הבייסבול קנזס סיטי אתלטיקס לאוקלנד, קליפורניה, איים סימינגטון שהוא ייזום חקיקה שתבטל את הפטור מחוקי ההגבלים העסקיים של ה-MLB, שבתגובה עודדה את הקמתה של קבוצת קנזס סיטי רויאלס, שהייתה אמורה להתחיל לשחק ב-1971. סימינגטון טען שהעיר קנזס סיטי לא אמורה לחכות זמן כה רב והמשיך באיומיו על הליגה. בסופו של דבר החלה הקבוצה החדשה את פעילותה ב-1969.

סימינגטון נמנע מלחתום על "המניפסט הדרומי" (אנ') ב-1956, שנחתם על ידי 101 חברי קונגרס מהדרום בתגובה לביטול ההפרדה הגזעית, ותחת זאת הוא הצביע בעד חוק זכויות האזרח (1957),[7] חוק זכויות האזרח (1960),[8] חוק זכויות האזרח (1964),[9] חוק זכויות האזרח (1968),[10] התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית,[11] חוק זכות ההצבעה (1965),[12] ואישור מינויו של ת'ורגוד מרשל כשופט בבית המשפט העליון.[13]

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1976 נמנע סימינגטון מלהציג את מועמדותו לבחירה נוספת וב-27 בדצמבר אותה שנה, שבוע לפני תום כהונתו באופן רשמי, הוא התפטר כדי שיורשו הרפובליקני, ג'ון דנפורת', יזכה ליתרון של וותק בסנאט.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימינגטון פרש ב-1978 לביתו בניו כנען, קונטיקט, שם הוא נפטר ב-14 בדצמבר 1988.[14] הוא נקבר בקריפטה של הקתדרלה הלאומית של וושינגטון.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של סימינגטון, ג'יימס ו. סימינגטון, כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מיזורי בין השנים 19691977. בן דודו, פייף סימינגטון, כיהן כמושל אריזונה בין השנים 19911997. נכדו, שקרוי על שמו, כיהן כשגריר ארצות הברית בניגריה בין השנים 20162019. קודם לכן הוא כיהן כשגריר בג'יבוטי בין השנים 20062008 וכשגריר ברואנדה בין השנים 2008–2011.[15] סימינגטון היה קרוב משפחה רחוק של סופר המסעות הבריטי מרטין סימינגטון.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ההיסטוריה החלופית "אם קנדי היה חי" של ג'ף גרינפילד, מופיע סימינגטון כשותפו של ג'ון פיצג'רלד קנדי בבחירות לנשיאות של 1964 לאחר שסגן הנשיא לינדון ג'ונסון אולץ לפרוש עקב שערורייה פיננסית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטיוארט סימינגטון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]