סטילביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטילביט
Stilbite et apophyllite (Inde).jpg
סטילביט (לבן) בתצורת אלומת שיבולים יחד עם אפופיליט (ירוק)
תכונות המינרל
הרכב כימי

NaCa2Al5Si13O36•14H2O

מערך קריסטלוגרפי מונוקליני
צורת הגביש הגבישים שטוחים דקים באורך עד 14 ס"מ המתקבצים ביחד למבנה דמוי אלומת שיבולים, כמו כן מקבצים סיביים, קורנים או כדוריים.
צבע לבן קרם או ורוד, לעתים עם כתמים בצהוב או אדום, חום בהיר עד חום כהה
ברק זגוגי עד פנינתי במיוחד על משטחי הפצילות
שקיפות שקוף עד שקוף למחצה
פצילות מושלמת בכיוון אחד ({010}) במקביל לפינקואיד הבולט
שבירה בלתי שווה
קשיות 4-3.5 בסולם מוס
משקל סגולי 2.2-2.1
שרטוט לבן
מידע נוסף גבישים תאומים חודרים (עד יצירת צורת צלב) נפוצים מאוד על {001}.
מינרלים נלווים אפופיליט, קלציט, קוורץ, בבינגטוניט, פרהניט, נתרוליט, היולנדיט וזאוליטים אחרים
סוגים
סטילביט-Ca

סטילביט-Na

בול מאיי פארו המציג גביש של סטילביט תחת השם החלופי דסמין

סטילביט הוא מונח המתאר שני סוגים של מינרלים טקטוסיליקטיים (סיליקטים במבנה מרחבי) מיוממים המכילים הרכבים שונים של סידן, נתרן ואלומיניום, והשייכים לקבוצת הזאוליטים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב כימי וקריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטילביט מופיע בטבע בשתי צורות שכל אחת הוכרה כמינרל בפני עצמו על ידי האגודה הבינלאומית למינרלוגיה על פי סוג הקטיון הבולט.

  • סטילביט-Ca‏ - NaCa2Al5Si13O36•14H2O, סוג עשיר בסידן שחלקו הקטן מוחלף בנתרן. זהו הסוג הנפוץ ביותר. הוא מוכר גם בשמות אחרים כדוגמת אדפולרסיט ודסמין.
  • סטילביט-Na‏ – Na3Ca3Al8Si28O72•nH2O, סוג עשיר בנתרן.

כאמור, הסטילביט משתייך לקבוצת המינרלים הגדולה של הזאוליטים. בקבוצה זו ישנם שלושה סוגי מבנים, והסטילביט משתייך לזאוליטים במבנה הקרוי בעלי יריעה.

הסטילביט מתגבש במערכת המונוקלינית, חבורת סימטריות נקודתית "מונוקלינית רגילה" 2/m\ , וחבורת סימטריות מרחבית C 2/m. הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=13.595-13.657‏, b=18.197-18.309Å‏ ו-c=17.775-17.8420Å, וגודלה של זווית β הוא 90.05°-90.91°.‏[1]

תכונות פיזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגבישים של הסטילביט שטוחים ודקים באורך עד 14 ס"מ המתקבצים ביחד למבנה דמוי אלומת שיבולים, כמו כן מקבצים סיביים, קורנים או כדוריים. מבנה אלומת השיבולים ייחודי לסטילביט ולסטלריט (CaAl2Si7O18•7H2O), זאוליט קרוב, אבל נדיר. תופעת גבישים תאומים נפוצה בסטילביט, בצורת תאומי חדירה היוצרים לעתים צורת צלב. לסטילביט יש פצילות מושלמת בכיוון אחד ({010}) במקביל לפינקואיד הבולט. הקשיות של המינרל נמוכה, 4-3.5 בסולם מוס, ומשקלו הסגולי הממוצע 2.15 גרם לסמ"ק.

תכונות אופטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופטית המינרל הוא דו-צירי . מקדם שבירה של הסטילביט הם:nα=1.479-1.492 ‏, nβ=1.485-1.5‏ ו-nγ=1.489-1.5059.‏[2] גבישי הסטילביט הם שקופים עד שקופים למחצה. צבעם לבן קרם או ורוד, לעתים עם כתמים בצהוב או אדום, חום בהיר עד חום כהה. בשקף מנוסר הסטילביט הוא חסר צבע. הברק של הסטילביט הוא זגוגי עד פנינתי (במיוחד על משטחי הפצילות), הנפיצה שלו חלשה.

גילוי ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטילביט נתגלה ב-1756 על ידי המינרלוג השבדי הברון אקסל פרדריק קרונשטט (Axel Fredrik Cronstedt ), ותואר לראשונה בספרות ב-1796 על ידי המינרלוג והקריסטלוגרף הצרפתי רנה ז'יסט אאיאי[3] המפרט כי הוא קיבל דוגמיות מאיסלנד מאנדראסברג (Andreasberg) בהרי הרץ שבגרמניה מהרי האלפים בצרפת (Alpes Dauphinoises) ומנורבגיה, אבל אין מידע מוחלט היכן המקום בו נתגלה המינרל לראשונה. סטילביט-Na נתגלה לראשונה בכף פולה (Capo Pula) בסמוך לעיירה פולה (Pula) בנפת קליארי במחוז העצמאי סרדיניה שבאיטליה, והוכר כמינרל נפרד ב-1998.

מקור שם המינרל ביוונית "סטילבין" שפירושו "להבריק" או "סטילבה" שפירושו "מראה" בהתייחס לברק הזגוגי עד פנינתי של המינרל.‏[4]

שמות נוספים של המינרל:

  • אדלפורסיט (באנגלית Aedelforsite) סוג של סטילביט-Ca הקרוי על שם המקום בו נתגלה, מכרה אדלפורש (Ädelfors) בפרובינציית סמולנד שבשבדיה
  • דסמין (במקור הגרמני Desmin) – סוג של סטילביט-Ca. שם זה שמשמעותו "חבילה" הוצע למינרל כאשר הוא הופרד מהיולנדיט ב-1818 ועדיין מקובל כשמו של המינרל בגרמניה.
  • אפידסמין (באנגלית Epidesmine) – שם מיושן לסטילביט בתצורה אורתורומבית

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למינרל יש שני שימושים נפוצים: עבור אספני מינרלים, וכמסננת מולקולרית להפרדת מולקולות. הסטילביט, כמו שאר הזאוליטים, בנוי כך שהחללים המולקולריים מתחברים ויוצרים תעלות. הגודל המקסימלי של מולקולות או יונים היכולים לחדור לנקבוביות של הסטילביט נקבע על פי קוטר התעלות, ורק מולקולות בגדלים וצורות מסוימים יכולים לעבור. הסטילביט משמש לסינון פחמימנים בזיקוק נפט.

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסטילביט מצוי בדרך כלל בחללים דמוי השקד שבבזלת ובסלעים דומים כדוגמת אנדזיט יחד עם זאוליטים רבים אחרים, ולעתים בגרניט ובגנייס, ולעתים רחוקות בעורקים הידרותרמיים. נוצר במשקעים של מעיינות חמים, וכחומר מגבש בכמה אבני חול וקונגלומרטים.

הסטילביט הוא אחד מסוגי הזאוליטים הנפוצים. הסטילביט מצוי בשפע בסלע הוולקניים של איסלנד, איי פארו, האי סקאי, מפרץ פאנדי בנובה סקוטיה, מסביב לגונדה (Gunnedah) וטמבר ספרינגס (Tambar Springs) בניו סאות' ויילס שבאוסטרליה, ובצפון ניו ג'רזי ובצפון קרולינה שבארצות הברית. גבישים בגוון ורוד-סלמון יחד עם גבישי אפופיליט בגוון ירוק חיוור מצויים במדרגות דקאן בסמוך למומביי ופונה במדינת מהרשטרה שבהודו, מקבצים דמויי אלומת שיבולים מצפים את הקלציט של ברופיורד (Berufjord) בסמוך לדזופיווגר (Djupivogr) באיסלנד; גבישים בצורת אלומות בגוון חום מצויים בסמוך לעיירה פטרסון (Paterson) בניו ג'רזי שבארצות הברית וגבישים בגוון אדום לבנה מצויים באולד קילפטריק (Old Kilpatrick) שבסקוטלנד.‏[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Deer, W.A., R.A. Howie, and J. Zussman Rock Forming Minerals 4: framework silicates , 1963, Pages 377-385.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטילביט-Ca[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטילביט-Na[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרויקט rruff
  2. ^ אתר Webmineral
  3. ^ ויקיפדיה בגרמנית
  4. ^ אתר Mindat
  5. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.