סטנלי מילגרם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטנלי מילגרם

סטנלי מילגרם (15 באוגוסט 1933 - 20 בדצמבר 1984) היה פסיכולוג מאוניברסיטת ייל, הנחשב לאחד מאבות הפסיכולוגיה החברתית. מילגרם הוא שערך את ניסוי מילגרם לבדיקת השפעת הסמכות על האדם. הניסוי נחשב לאבן דרך בפסיכולוגיה החברתית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילגרם נפטר מהתקף לב בעיר הולדתו, ניו יורק, בגיל 51.

עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי מילגרם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הניסוי של מילגרם
החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר, שהוא למעשה שחקן (ש). נבדקים רבים המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן

הניסוי של מילגרם הוא ניסוי נודע בפסיכולוגיה חברתית, שהעבודה עליו החלה ב-1961 וממצאיו פורסמו על ידי מילגרם ב-1974, כשעבד באוניברסיטת ייל. הניסוי בחן את נושא הציות לסמכות.

בתחילת הניסוי, החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד, והונחה שבכל פעם שהתלמיד טועה, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנו לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד-השחקן הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן היה מבקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי "הניסוי מצריך שתמשיך. אנא המשך." השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ויותר. אם המורה לא היה מעוניין להמשיך בניסוי, החוקר היה מסביר לו שהוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות על תוצאות הניסוי ועל ביטחונו ושלומו של התלמיד, ושהניסוי דורש שהוא ימשיך.

מטרת הניסוי הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.

בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט. מסקנתו של מילגרם הייתה כי קיימת מוכנות קיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות.

תוצאותיו המפתיעות של הניסוי יצרו דיון ציבורי בנושא הציות לסמכות, בין השאר בהקשר להתנהגותם של הפקידים בשלטון הנאצי במהלך השואה - חוקרים כגון כריסטופר בראונינג טענו בעקבות הניסוי כי "מילוי הפקודות" שלהם היה תוצאה של דינמיקה חברתית שיכלה להיווצר בכל קבוצה, בעוד חוקרים כגון דניאל יונה גולדהגן טענו כי לא ניתן להקביל בין תנאי הניסוי לתנאים ששררו בשטח ויצרו רצח עם, ולכן ההסקה ממנו שגויה.

הניסוי עורר שאלות גם בנוגע לאתיקה של הניסוי והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל. זאת בין היתר, משום שהמשתתפים בו השתתפו בניסוי בלא הסכמתם ומשום שאצל חלק מהם הוא גרם ללחץ נפשי כבד (גם אם הלחץ נבע מפעולותיהם החופשיות) ולירידה בהערכה העצמית. בימינו, רוב החוקרים היו מחשיבים ניסוי כזה כבלתי אתי. עם זאת, 84% מהמשתתפים שיצרו איתם קשר לאחר הניסוי ציינו שהניסוי היה מבחינתם התנסות חיובית, ו-15% נוספים ציינו שזו הייתה מבחינתם התנסות נייטרלית.

שש דרגות של הפרדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1967 גילה מילגרם מחדש את "שש דרגות ההפרדה".

הוא ביקש לבדוק בכמה אנשים יש צורך על מנת ליצור קשר בין כל שני אנשים בארצות הברית. כדי לבדוק זאת ביצע מילגרם את הניסוי הבא: ראשית הוא בחר שני אנשי יעד - אחד מהעיר שרון במסצ'וסטס, והשני מבוסטון. בשלב הבא הוא שלח 160 חבילות לתושבים אקראיים בויצ'יטה (Wichita), קנזס ובאומהה (Omaha), נברסקה וביקש מהם להשתתף במחקר. החבילות כללו תקציר של המחקר, מידע על אנשי היעד, גלויות, וסדרת הוראות.

ההוראות ביקשו מאנשים אליהם הגיעו הגלויות לשלוח גלוית מעקב להרווארד כדי לעקוב אחר החבילות, ולנסות לקרב את החבילה לאנשי היעד באופן הבא: אם האדם שקיבל את הגלויה מכיר את איש היעד באופן אישי, עליו לשלוח לו את החבילה ישירות. אחרת, עליו לשלוח את החבילה לאדם שיש לו עמו היכרות אישית, ושלדעתו הוא יוכל לקרב את החבילה לאיש היעד.

האמונה המקורית הייתה שעשויים להידרש מאות אנשים כדי להעביר את החבילות, ושיש לניסוי סיכויי הצלחה נמוכים, כי מספיק רק אדם אחד שלא ישתף פעולה כדי לשבור את השרשרת. רבה הייתה הפתעתו של מילגרם כאשר בתוך ימים אחדים כבר הגיעה חבילה אחת ליעדה, כשהיא עוברת דרך שני אנשי-קשר בלבד. בסופו של דבר הגיעו 42 מהחבילות ליעדיהן. באמצעות גלויות המעקב ידע מילגרם כמה אנשים דרושים היו כדי להעביר את החבילות. כך הוא מצא שהמספר החציוני של המתווכים שנדרשו כדי להעביר את החבילות ליעדיהן הוא 5.5, ובמעוגל - "שש דרגות של הפרדה".