סטפן יז'י צווייג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטפן יז'י צווייג
לידה 28 בינואר 1941
קרקוב, גנרלגוברנמן עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 בפברואר 2024 (בגיל 83)
וינה, אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סטפן יז'י איתן צווייג (28 בינואר 1941) (8 בפברואר 2024) היה סופר וצלם שהתפרסם עקב סיפור הצלתו במחנה הריכוז בוכנוואלד כשהיה בן ארבע.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צווייג נולד בגטו קרקוב להלנה וד"ר זכריה. הייתה לו אחות, סילביה. המשפחה הופרדה באוגוסט 1944. אמו ואחותו נרצחו במחנה אושוויץ. במהלך השנים הבאות הטלטל עמו אביו בין מחנות עבודה בממשל הכללי תוך שהוא מסתיר אותו בתחבולות שונות. שניהם פונו לבוכנוואלד לקראת סוף המלחמה. הם הגיעו ב-5 באוגוסט 1944, כשיז'י היה רק בן 3. ברשימת האסירים נרשם כאסיר "פולני פוליטי יהודי" ומספרו בספרי מחנה היה 67509.[1]

וילי בלייכר ורוברט זיברט, קאפואים במחנה שהשתייכו שניהם לסיעת אופוזיציה שפרשה מהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית עקב התנגדותה לסטליניזם הגובר בה, דאגו לרווחתו של צווייג. בבוכנוואלד פעלה מחתרת מסועפת בין הקאפוס, שהצילה גם ילדים אחרים. בתאריך בו נקבע גירושו למחנה אושוויץ, שבועות ספורים בלבד לאחר הגעתו לבוכנוואלד, הוא הוסתר באגף חולי הטיפוס במרפאת המחנה. בהמשך הופיע שמו ברשימת טרנספורט לאושוויץ אך נמחק ברגע האחרון (יחד עם אחד-עשר אחרים) על ידי רופא המחנה, שטורבאנפיהרר אוגוסט בנדר. ההיסטוריון ביל ניבן קבע כי אין ראיות חותכות לכך שמנהיגי האסירים שפרשו חסותם על הילד הפעילו את קשריהם בעניין – זכריה העיד כי לבנו ניתנה זריקה שעשתה אותו חולה, וכך לא כשיר לנסיעה; כנראה שהדבר אורגן על ידם – אך זה סביר מאוד. מי שנשלח במקומו לבסוף היה וילי בלום, נער סינטי בן שש-עשרה, שנרצח באושוויץ.[2] הודות לכל זאת הצליח צווייג לשרוד במחנה עד לשחרורו.

לאחר השחרור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל מחלה, צווייג נשאר באירופה עד לשנת 1949, הוא חי בפולין, שווייץ וצרפת לפני שעלה לישראל עם אביו. בישראל מצא אביו עבודה כפקיד במשרד האוצר. שמו של הילד עוברת לאיתן. צווייג סיים תיכון, שירת בצבא ולמד מתמטיקה באוניברסיטת תל אביב. בהתערבות של חבר תנועת ההתנגדות הצרפתית ומי שהיה אף הוא ניצול בוכנוואלד, פייר סודרו, קיבל מלגת לימודים בליון בקיץ 1963.

בשנת 1958 יצאה לאור בגרמניה המזרחית נובלה בשם "עירום בין זאבים" מאת ניצול בוכנוואלד ברונו אפיץ, והפכה לרב-מכר. בשנת 1963 הספר עובד לסרט בכיכוב ארמין מילר-שטאל. עיתונאים שצפו בסרט איתרו את צווייג בליון, שם עסק בלימודיו האקדמיים. הוא התפרסם בגרמניה המזרחית כ"ילד מבוכנוואלד", נפגש עם אפיץ ועם מציליו וזכה לכיסוי תקשורתי נרחב.

הוצעה לצווייג מלגה ללימודי תעשיית הקולנוע באולפני בבלסברג שבברלין המזרחית, הוא הסכים ועבר לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית בפברואר 1964. הוא נישא למורה גרמנייה והרצה לעיתים קרובות בפני קבוצות של תלמידי בית ספר. בשנת 1972 עבר לווינה עם אשתו ובנו. אביו היה אמור להצטרף אליהם אך נפטר באותה שנה.

בשנת 2005, במלאת שישים שנה לשחרור מחנה בוכנוואלד, צווייג הוציא לאור בהוצאה עצמית את ספרו בלשון הגרמנית "דמעות בלבד אינן מספיקות" (Tränen allein genügen nicht), אשר מספר את סיפורו האישי ומגן על מציליו במחנה מהכפשה בעניין החילופין עם בלום. לספר צורפה אחרית דבר מאת אלפרידה ילינק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2004.[1]

"עירום בין זאבים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבכורה של הסרט "עירום בין זאבים", מזרח ברלין, 1963.

אפיץ לא הכיר את צווייג בבוכנוואלד. הוא ביסס את הנובלה שלו על זיכרונותיו שלו מהמחנה ועל שמועות. חלקים רבים בספר תואמים לסיפורו של הילד. אפיץ כתב ששבוי מלחמה פולני הבריח את ילדו למחנה הריכוז במזוודה, ושזמן קצר לאחר מכן, הקצין נשלח למחנה השמדה שבו כפי הנראה מצא את מותו. מלבד זאת, הספר בדיוני בעיקרו.

הספר הפך לרב-מכר במדינה ומכר מיליוני עותקים בעולם. בגרמניה המזרחית היה צווייג למעין מקבילה מקומית לאנה פרנק. הרומן של אפיץ שימש היטב את מטרות הממסד: כמו יתר הקומוניסטים בבוכנוואלד, ניצב הסופר מול הצורך להאדיר את תפקידה של המחתרת המפלגתית במחנה למול האשמות כי דאגו לאינטרסים הצרים שלהם, שמרו על השקט עבור האס אס ודאגו לפגוע ביריביהם הסוציאל-דמוקרטים. היותם של שני המצילים המקוריים חברי סיעת אופוזיציה טושטשה בדיווחים התקשורתיים, והמעשה נרקם לתוך נרטיב הגבורה של ההתנגדות הקומוניסטית במלחמה; הנושא השתלב במערכת התעמולה שניהלה המדינה נגד גרמניה המערבית. לאחר נפילת חומת ברלין, צף עניין החילופין עם בלום ועתה היו כאלה שהאשימו המצילים בגזענות כלפי רומה וסינטי ובאופורטוניזם. צווייג אף הגיש תביעת דיבה נגד פולקהארד קניגה, מנהל אתר הזיכרון במחנה שהגיע מהצד המערבי, והאשים אותו בכך שניסה לגמד את פשעי הנאצים על ידי סילוף והכפשה של האסירים הקומוניסטים. ביל ניבן ציין כי הנושא עומד בלב השסע בין מערב ומזרח המדינה על הזיכרון הקולקטיבי אודות המחנות בימי המלחמה.

אביו של צווייג חיבר עבור יד ושם מאמר על הקורות את בנו במחנה. המאמר, שפורסם בשנת 1987, נקרא "אבא, מה אתה עושה פה...? בין בוכנוואלד ואושוויץ", ויצא לאור מחדש מצורף לספר "דמעות בלבד אינן מספיקות" בשנת 2005.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • William John Niven, The Buchenwald Child: Truth, Fiction, and Propaganda, Harvard University Press, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סטפן יז'י צווייג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אולריך ויינצירל,הילד מבוכנוואלד, די ולט, 9 באפריל 2005 (בגרמנית)
  2. ^ ניבן, עמ' 208.