סיאד בארה
 | |||
| לידה |
6 באוקטובר 1919 שילבו,אוגדן,האימפריה האתיופית  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
2 בינואר 1995 (בגיל 75) לאגוס, ניגריה | ||
| שם מלא | ג׳אלה מוחמד סיאד בארה | ||
| מדינה |
 סומליה | ||
| מקום קבורה | סומליה | ||
| השכלה | בית הספר למשטרה בפירנצה | ||
| עיסוק | פוליטיקאי, שוטר, איש צבא | ||
| מפלגה | המועצה המהפכנית העליונה | ||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
  | |||
ג׳אלה מוחמד סיאד בארה (באנגלית: Jaalle Mohamed Siad Barre; בסומלית: Jaale Maxamed Siyaad Barre; בערבית: محمد سياد بري; 6 באוקטובר 1919 –2 בינואר 1995) היה נשיא סומליה מאוקטובר 1969, כאשר עלה לשלטון בהפיכה ללא דם עד ינואר 1991, השנה בה הודח.[1]
בארה הפך לנשיא לאחר רצח הנשיא עבד אל-ראשיד עלי שירמרקי (Abdirashid Ali Sharmarke) ב-15 באוקטובר 1969, וסומליה התכוננה לבחירות. כשישה ימים לאחר מכן הוא השתלט על נשיאות המדינה בהפיכה ללא דם. המועצה המהפכנית העליונה (ה-SRC) אשר בארה כיהן בה כיושב ראש תפסו את ראשות המדינה, וכך נכנס לתפקיד נשיא המדינה.
בעקבות ההפסד של סומליה במלחמת אוגדן אשר גרמה לבסוף לניתוק הקשר עם ברית המועצות, אהדתו של בארה על ידי אזרחי סומליה הלכה ופחתה. לאורך השנים, ההתנגדות לשלטון בארה גדלה, עם חוסר רצון משלטונו הדיקטטורי, ועלייתה של קואליציה של ראשי שבטים בסומליה.[2]
ב-1991 התחולל המרד הסומלי אשר גרם להדחתו של בארה מהשלטון והובילה למלחמת אזרחים. בארה לבסוף הוגלה לניגריה, שם הוא מת ב-1995.[3]
שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארה נולד ב-6 באוקטובר 1919 ליד שילבו (עיר באזור אוגדן המאוכלסת בעיקר בסומלים של האימפריה האתיופית) לתוך שבט סומלי הנקרא "מאר האן דאחד" ולקלאן של רר דיני (Rer Dini). ההורים של בארה מתו כאשר הוא היה בן 10. הוא קיבל את החינוך העיקרי שלו בעיר לובק (luvq) בדרום סומליה האיטלקית ולאחר מכן עבר לבירה מוגדישו להמשך תואר שני.[4]
בשנת 1935 בארה נרשם למשטרה הקולוניאלית האיטלקית, אף על פי שהוא נולד באתיופיה הוא השתתף בתיאטרון של אתיופיה האיטלקית בזאפטייה (Zaptié). ב-1936 הוא החליט להצטרף למשטרה הקולוניאלית בסומלילנד ועלה לדרגה של גנרל (הדרגה הגבוהה ביותר).[4] ב-1946 תמך בארה בוועידה הסומלית (קבוצה פוליטית של מפלגות ואגודות שבטים שהיו עוינות לליגת הנוער הסומלית ונתמכו על ידי איכרים איטלקיים מקומיים), הקבוצה הציגה עתירה בפני ועדת חקירה של "ארבע המעצמות " על מנת לאפשר את ניהולו של שטח האומות המאוחדות למשך 30 שנים לאיטליה. עם שובו לסומליה, נשאר בארה (שהיה שוטר איטלקי) ללמוד בבית ספר למשטרה בפירנצה במשך שנתיים. כאשר שב שוב לסומליה נשאר בצבא והפך לסגן מפקד הצבא הסומלי כשהמדינה יצאה לעצמאות בשנת 1960. בתחילת שנות השישים לאחר ששהה עם קצינים סובייטים בתרגילי אימונים משותפים, הפך לתומך של הממשלה המרקסיסטית-לנינסטית בסגנון סובייטי שהאמין בממשלה סוציאליסטית ותחושה חזקה יותר של הלאומיות הסומלית.
השתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באוקטובר 1969 לאור יום, נרצח הנשיא השני של סומליה עבד אל-ראשיד עלי שירמרקי (Abdirashid Ali Shermarke).
ההתנקשות בחיי שירמרקי, הובילה את הצבא, שנמנע בעבר מהתערבות פוליטית, לבצע הפיכה בהנהגת האלוף סיאד בארה, והפילו את ממשלת הרפובליקה הסומלית. בפחות משבוע לאחר ההתנקשות, הגוף המנהלי החדש; המועצה המהפכנית העצומה (SRC) מינתה את בארה לנשיא.[5] תחת שלטונו, הייתה פגיעה בדמוקרטיה והמשטר הפך לטוטליטרי,[6] הוא עצר את חברי הממשלה לשעבר, אסר על קיום מפלגות פוליטיות, פיזר את הפרלמנט ואת בית המשפט העליון והשעה את החוקה.
נשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארה עלה לשלטון מתוקף היותו ראש המועצה המהפכנית העליונה אשר תפסה את השלטון לאחר ההתנקשות בנשיא שירמרקי בשנת 1969.[7]
המועצה המהפכנית העליונה (SRC)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תפיסת השלטון, המפלגה החליטה לפזר את הפרלמנט ואת בית המשפט העליון, כמו כן הוחלט על ביטול החוקה. הוחלט לשנות את שם המדינה לרפובליקה הדמוקרטית הסומלית.[8]
ה-SRC הקימה תוכניות רבות עבור הציבור הסומלי וקמפיין אוריינות לאומי במיוחד לאזור הכפרים אשר הגביר את שיעור האוריינות באופן מוחלט במדינה.
בארה, כראש המפלגה, האמין בשמירת קשרים טובים עם העולם הערבי, ולכן הצטרפה המדינה לליגה הערבית ב-1974.[4] כמו כן, באותה תקופה, בארה הפך ליושב ראש ארגון אחדות אפריקה.[9]
בנוסף לעיל, המפלגה החליטה להלאים את התעשייה, ואת כל הקרקעות במדינה.
ב-1976, התפרקה המפלגה ובמקומה הוקם ה-SRSP (המפלגה הסוציאלית המהפכנית הסומלית). המפלגה היוותה משטר טוטליטרי חד-מפלגתי. המפלגה הייתה מבוססת מצד אחד על סוציאליזם ומצד שני על עקרונות אסלאמיים.
ב-1980 פורקה המפלגה הסוציאלית המהפכנית הסומלית והמועצה המהפכנית העליונה נבנתה מחדש במקומה.[8]
שפה ככלי למאבק בקולוניאליזם הסומלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת המטרות הראשונות והמשמעותיות של המשטר המהפכני הייתה אימוץ שיטת כתיבה לאומית סטנדרטית. בארה תמך בשימוש הרשמי בלטינית כשפה הסומלית. הוא החליף את התסריט הערבי ואת כתיבת הוואדאד ששימשה את התושבים במשך מאות שנים. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון הציג בארה את השפה הסומלית כשפה הרשמית, ובחר את האלפבית הלטיני של סומליה, שפותחה על ידי הבלש הסומלי שייר ג'מה אחמד (Shire Jama Ahmed) כאורתוגרפיה הסטנדרטית של האומה. מכאן ואילך כל החינוך בבתי הספר הממשלתיים היה צריך להתנהל בסומלית. בשנת 1972 הוטל על עובדי הממשלה ללמוד, לקרוא ולכתוב בסומלית תוך שישה חודשים. הסיבה לכך הייתה כדי להקטין את השסע ההולך וגדל בין אלו שדיברו בשפות הקולוניאלית האיטלקית או האנגלית לבין אלו שלא עשו זאת, כיוון שהרבה מן המעמדות הבכירים בממשלה הקודמת ניתנו לאנשים דוברי איטלקית או אנגלית. בנוסף, ביקש בארה גם לחסל את חשיבותה של מערכת הקלאנים הסומלית (קבוצה של אנשים שקשורים בקשר משפחתי לאותו אב או מורכב מכמה משפחות בעלות אותו ראש שבט) בתוך ממשלת סומליה והחברה האזרחית.
השאלה הראשונה הבלתי נמנעת שסומלים שאלו זה את זה כשנפגשו הייתה: "מה השבט שלך?" אבל כאשר שאלה זו החלה להיתפס כמהלך נגד התהוות המדינה המודרנית הסומלית, התושבים החלו לשאול: " מה השבט שלך לשעבר?", בארה אסר על שאלה זו ועל מגוון רחב של פעילויות אחרות המסווגת כ-"שיטות". כאשר משתפי פעולה דיווחו על קבלנים (אלה שנחשבו כמפיצי שיטת הקלאן) לממשלה הם בעצם הובילו למעצרים רבים ומאסרים של אנשי הקלאן. ברמה הסימבולית יותר, חזר בארה מספר פעמים על המשפט: "מי אתה יודע הפך למה אתה יודע" ואמרה זו הפכה לחלק משיח רחוב פופולרי בסומליה.[10]
לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בארה דגל בתפיסה של סומליה הגדולה (Soomaaliweyn) המתייחסת למרחבים ומחוזות בקרן אפריקה, בה מתגוררים הסומלים האתניים אשר מייצגים את ההיסטוריה של סומליה.[11] ב-1976, בארה פיזר את מפלגת ה- SRC והקים מפלגה לאומית אחת, המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית הסומלית (SRSP).[12]
סומליה הגדולה הקיפה הרבה אזורים גדולים בסומליה וגם את אוגדן באתיופיה, והמחוז הצפון מזרחי של קניה ואזורי קרן אפריקה, שם הסומלים מהווים חלק גדול מהאוכלוסייה.[5]
על מנת לבסס את שלטונו האישי ולנסות להשיב לעצמו את אוגדן, הוא פלש לאתיופיה ביולי 1977, ופרצה [[[מלחמת אוגדן]] מול אתיופיה, שהייתה תחת שלטון קומוניסטי וסוציאל-מרקסיסטי, כהשפעה מנוכחות ברית המועצות ששלטה שם.[5][12] המלחמה באה לסיומה ב-1978.
קשרים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשל מיקום סומליה, השלטון בה היה חשוב מאוד לברית המועצות ולארצות הברית. בארה החליט לנתק את היחסים עם ברית המועצות בעקבות פריצת הסובייטים לסומליה בסוף שנות ה-70. בעקבות כך, החליט לבצע ברית עם ארצות הברית. עד 1989 ארצות הברית תמכה רבות בשלטון בארה והזרימה כספים רבים לסיוע כלכלי וצבאי.
בליל 18 באוקטובר השלטון הסומלי וגרמניה המערבית נאלצו לשתף פעולה עקב חטיפת טיסה 181 של לופטהנזה יום לפני כן ב-17 באוקטובר. המטוס אשר המריא מפלמה דה מיורקה והיה צפוי לנחות בפרנקפורט נחטף על ידי חברי החזית העממית לשחרור פלסטין אשר הנחיתו אותו במוגדישו שבסומליה. הטרוריסטים דרשו מהממשלה הגרמנית שחרור של חברים בסיעת הצבא האדום. בפעולה משותפת של GSG-9 ושל חיילים סומליים התבצעה השתלטות על המטוס ושחרור מוצלח של כל בני הערובה למעט קברניט המטוס שנרצח על ידי הטרוריסטים עוד לפני ההשתלטות.[13]
תוכניות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך חמש השנים הראשונות הקימה ממשלת בארה מספר חוות קואופרטיביות ומפעלים לייצור המוני כגון טחנות, מתקני עיבוד קני סוכר בג'אוור (Jowhar) ואפגואי (Afgooye), ובית עיבוד בשר בקיסמאוי (Kismayo). פרויקט ציבורי נוסף שיזמה הממשלה היה הפסקת חול; החל משנת 1971 ואילך הובילה הממשלה של בארה ארגון נטיעת עצי ענק בקנה מידה ארצי כדי לעצור את התקדמותם של אלפי דונמים של דיונות חול מונחות רוח שאיימו לבלוע עיירות, כבישים ואדמות חקלאיות.[14]
בין 1974 ל-1975 התרחשה באזורים הצפוניים של סומליה בצורת גדולה המכונה 'דאבבר אבארטה' (בתרגום –הבצורת המתמשכת) ברית המועצות ששמרה אז על יחסים אסטרטגיים עם ממשלתו של בארה העבירה כ-90,000 אנשים מהאזורים ההרוסים של הוביו (Hobyo) וקיינבה (Caynaba). התנחלויות חדשות של כפרים קטנים נוצרו באזורי ג'ובדה הוסה (אנגלית: Jubbada Hoose תרגום – ג'ובה התחתון) וג'ובדה דצ'ה (אנגלית: Jubbada Dhexe תרגום – ג'ובה אמצעית). עם יישובים חדשים אלה הידועים בשם 'דנווארדה אגהה' (Danwadaagaha בתרגום – התנחלויות קולקטיביות) המשפחות המושתלות הוכנסו לחקלאות ולדייג. זה היה שונה מאורח החיים הפסטורלי המסורתי שלהם של רעיית בעלי חיים.
תוכניות אחרות של יישוב מחדש הוכנסו גם כחלק מהמאמץ של בארה להקטין את הסולידריות של אנשים לשבטים שלהם על ידי פיזור הנוודים והרחקתם מאדמות שבשליטת הקלאנים.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כדי לקדם ולפתח את הכלכלה, בארה השיק מספר תוכניות פיתוח. הוא יצר משקים חקלאיים ושיתופים בדיג והקים מפעלי עיבוד מזון. עם זאת, החוב החיצוני של סומליה גדל יותר מאשר רווחי הייצוא, וזאת בעקבות מלחמת אוגדן של שנות 1978–1979, שבה היו הוצאות רבות לצבא.
בארה לא היה יכול לפנות לברית המועצות כדי לקבל סיוע כלכלי, אז הוא פנה למערב; למדינות הערביות מפיקות הנפט- כווית (Kuwait), ערב הסעודית (Saudi Arabia), איחוד האמירויות הערביות (The United Arab Emirates) וקטר (Qatar)- הוא גם פנה לבנק העולמי (World Bank).[12] המשבר הכלכלי אילץ את סומליה לפיחות המטבע המקומי ולעודד הפרטה.[12]
יתר על כן, רשתות התחבורה והתקשורת שלה היו מינימליות. עם זאת, בנוסף לבעלי חיים ותוצרת חקלאית, אשר היוו את עיקר הייצוא של סומליה, במדינה היו מספר סקטורים לא מפותחים.[12] בסופו של דבר הוא לא הצליח לשפר את הכלכלה של סומליה אשר התדרדרה במהרה בשנים 1989–1990, וכתוצאה מכך ירד מצרך הסחורות ברחבי המדינה.
התנגשות הרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחודש מאי 1986, בעקבות מזג אוויר סוער, המכונית בה נמצא בארה התנגשה בגבו של אוטובוס. בארה נפצע קשה בעקבות פציעות ראש ושברים מרובים ואושפז בבית החולים לתקופה של חודש. סגן הנשיא של סומליה, מוחמד עלי סמטאר (Mohamed Ali Samatar), שימש כראש ממשלה במשך מספר חודשים כדי לפצות על היעדרותו של בארה.[13]
ב-1986, בעקבות התאונה, וגילו המופלג, עלו השערות לגבי אפשרויות אחרות לשלטון מבארה – חתנו, אחמד סולימאן עבדייל (Ahmed Suleiman Abdille) אשר שימש בזמנו כשר הפנים וסגן הנשיא סמאטר.[13][14]
התעללות ופגיעה בזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מזמנו של בארה בשלטון התאפיין בשלטון דיקטטורי מדכא כולל רדיפות, כליאה ועינויים של מתנגדים פוליטיים ומתנגדי המשטר אשר באו לידי ביטוי ביתר שאת במהלך רצח העם של בני האיסק בצפון סומליה. תוכנית הפיתוח של האו"ם קבעה כי "למשטר של 21 שנים בראשות סיאד בארה היה אחד הרשומות הגרועות ביותר של זכויות אדם באפריקה.[15] בינואר 1990 פרסמה ועדת המעקב של אפריקה (סניף של ארגון: Human Rights Watch) דו"ח שכותרתו: "סומליה- ממשלה במלחמה עם אנשים משלה" המורכב מ-268 עמודים. הדו"ח מדגיש את ההפרות הנרחבות של זכויות אדם בסיסיות באזורים הצפוניים של סומליה, הוא כולל עדויות על ההרג והסכסוך בצפון סומליה על ידי פליטים חדשים ממדינות שונות ברחבי העולם. התעללות שיטתית בזכויות אדם נגד שבט איסק (Isaaq) השולט בצפון תוארה. בדו"ח נוסף הנקרא "טרור בחסות המדינה", מתואר כי הן האוכלוסייה העירונית והן הנוודים החיים באזורים כפריים היו נתונים לרציחות, מעצרים שרירותיים, מעצרים בתנאים קשים, עינויים, אונס, ואילוצים משברים על חופש התנועה וביטוי בדפוס של הפחדה פסיכולוגית.[16] הדו"ח מעריך כי בשנים 1988–1989 בין 50,000-60,000 בני אדם הוצאו להורג והוכו בעודם קשורים בתנוחה מעוותת, עברו זעזועים חשמליים, אונס של אסירות ועוד.[17]
בספטמבר 1970 הציגה הממשלה את חוק השירות הלאומי, מה שנתן ל NSS (שירות הביטחון הלאומי של סומליה) את הכוח לעצור ולהחזיק ללא הגבלת זמן את מי שמביע התנגדות לממשלה מבלי לעמוד לדין. בנוסף לזה, החוק נותן ל-NSS את הכוח לעצור אנשים ללא צו חשוד של השירות הלאומי. בנוסף לזה ניתן לראות בסעיף הראשון בחוק האומר: "פעולות נגד עצמאותה, אחדותה או ביטחונה של המדינה" ויכולת לתת עונש מוות לכל מי שהורשה בסעיפים אלה.[18]
משנת 1970 ואילך בארה התמודד עם פופולריות הולכת ומתמעטת והתנגדות מקומית מוגברת. בתגובה, יחידת הכומתות האדומות (Duub Cas) והיחידה הצבאית הקרואה "חלוצי הניצחון" (Victory Pioneers), ביצעו טרור שיטתי נגד מג'רטין (Majerteen), חוייה (Hawiye) ונגד הקלאנים של איסק.[19] הכומתות האדומות באופן שיטתי ריסקו מאגרי מים כדי לשלול מים מהקלאנים ומעדריהם. יותר מ-2000 אנשים מהקלאנים של בני מג'רטין מתו כתוצאה מצמא וכ-5000 אנשים מאיסק נהרגו על ידי הממשלה. חברי חלוצי הניצחון אנסו נשים רבות מהקלאנים ויותר מ-300,000 חברי איסק נמלטו לאתיופיה.[20][21]
בערך באמצע העשור של 1980 תנועות התנגדות נוספות שנתמכו על ידי הממשל הדתי של הקומוניסטים באתיופיה צצו ברחבי המדינה. בארה הגיב בענישה כלפי מי שנתפסו כגורמים מקומיים שתומכים בגרילה, במיוחד באזורים הצפוניים של המדינה.[22] ב-1988, בראשות הגנרל מחמד סעיד הרסי מורגן (בסומלית Maxamed Siciid Xirsi Moorgan) חתנו של בארה, הופצצו ערים והביאו למותם של 50,000 אנשים בצפון.
המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
במישור הממשלתי המקומי, סיאד בארה פיזר את כל הגופים שנבחרו בעקבות ההפיכה הצבאית ודרש שכל המועמדים לבחירה יאושרו על ידי הממשלה המרכזית.
בשנת 1979 פורסמה חוקה אשר אישרה את בתי המשפט לביטחון לאומי שהוצגו על ידי בארה. הוא מינה רק קציני צבא לבית המשפט העליון, ובכך הביא את הרשות השופטת להיות תחת הרשות המבצעת.[12]
בעקבות זאת ובעקבות המלחמה באוגדן, הייתה עלייה של כמה תנועות אופוזיציה פנימיות מאורגנות של מתנגדים שפעלו להפיל את משטרו של בארה ולהדיח אותו מתפקידו. על מנת להתמודד אתם, בארה נקט בצעדים מדכאים, צעדים שהיו כרוכים בהפרת זכויות אדם רבות; הממשל שלו החל לעצור פקידים ממשלתיים וצבאיים בחשד להשתתפותם עם התנועות המתנגדות, הוציא אנשים להורג והשתמש באלימות כלפי העם.[6][11][12]
הממשלה הפכה לטוטליטרית יותר, וחשיבותה האסטרטגית של סומליה; הממוקמת בין מפרץ עדן ובסמוך למזרח התיכון שנחשבו ליעדים אסטרטגיים חשובים מאוד מבחינת מעצמות רבות במהלך המלחמה הקרה במיוחד ברית המועצות וארצות הברית וזאת בגלל מיצרי המים ונתיבי הסחר והנפט שנמצאים באזור, פחתה בעיני חלק מהמעצמות בגלל אי היציבות הפנימית ששררה באותה תקופה.[6][12] הדברים האלה הובילו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת אזרחים בשנת 1991, דבר שהוביל להפלת משטרו של בארה והתפוררות הצבא הסומלי הלאומי.
גלות ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר בריחתו בינואר 1991, בארה ניסה פעמיים לכבוש מחדש את מוגדישו, אך נכשל לנוכח כוחו הצבאי של הגנרל מוחמד פארה איידיד (Mohamed Farrah Aidid). במאי 1991 בארה יצא לגלות.
בהתחלה הוא החליט לעבור לקניה, אך היו לכך מתנגדים רבים מצד האופוזיציה בשל תמיכתו בממשלה הקנייתית. בעקבות כך, החליט להגלות לניגריה.
בארה נפטר ב-2 בינואר 1995 מהתקף לב. הוא נקבר בסומליה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סיאד בארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ James, George (1995-01-03). "Somalia's Overthrown Dictator, Mohammed Siad Barre, Is Dead". The New York Times. Retrieved 2017-07-01.
- ^ ארליך, ח׳ (2017), המזרח התיכון המשבר הגדול מאז מוחמד. ידיעות אחרונות: ספרי חמד (עמ׳ 259-262).
- ^ Library of Congress. Federal Research Division (1993). "Siad Barre's Repressive Measures". In Metz, Helen Chapin. Somalia: A Country Study. U.S. Government Publishing Office. ISBN 9780844407753.
- ^ 1 2 3 Frankel, Benjamin (1992). The Cold War, 1945-1991: Leaders and other important figures in the Soviet Union, Eastern Europe, China, and the Third World. Gale Research. p. 306. ISBN 9780810389281.
- ^ 1 2 3 Haji Ingiriis, Mohamed. The Suicidal State In Somalia- The Rise and Fall of the Siad Barre Regime, 1969-1991. University Press of America. P. 49, 51-60.
- ^ 1 2 3 Jane Perlez, [The New York Times "Insurgents Claiming Victory in Somalia"], https://www.nytimes.com/1991/01/28/world/insurgents-claiming-victory-in-somalia.html, 28 January 1991
- ^ Metz, Helen C. (ed.) (1992), "Siad Barre and Scientific Socialism", Somalia: A Country Study, Washington, D.C.: Library of CongressCS1 maint: Extra text: authors list (link).
- ^ 1 2 Peter John de la Fosse Wiles, The New Communist Third World: an essay in political economy, (Taylor & Francis: 1982), p. 279 ISBN 0-7099-2709-6.
- ^ Oihe Yang, Africa South of the Sahara 2001, 30th Ed., (Taylor and Francis: 2000), p. 1025 ISBN 1-85743-078-6.
- ^ National Geographic Society (U.S.), National Geographic, Volume 159, (National Geographic Society: 1981), p.765
- ^ 1 2 Francis Vallat, First report on succession of states in respect of treaties: International Law Commission twenty-sixth session 6 May-26 July 1974, (United Nations: 1974), p.20
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 J.Fitzgerald, Nina. (2002) Somalia- Issues, History and Bibliography (ed.). Huntington, New York, P. 16, 22-26, 34.
- ^ 1 2 3 World of Information (Firm), Africa review, (World of Information: 1987), p.213.
- ^ 1 2 Arthur S. Banks, Thomas C. Muller, William Overstreet, Political Handbook of the World 2008, (CQ Press: 2008), p.1198.
- ^ UNDP, Human Development Report 2001-Somalia, (New York: 2001), p. 42
- ^ Africa Watch Committee, Somalia: A Government at War with its Own People, (New York: 1990), p. 9
- ^ Amnesty International, Torture in the Eighties, (Bristol, England: Pitman Press, 1984), p. 127.
- ^ National Academy of Sciences (U.S.) Committee on Human Rights & Institute of Medicine (U.S.) Committee on Health and Human Rights, Scientists and human rights in Somalia: report of a delegation, (Washington D.C.: National Academy Press, 1988), p. 16.
- ^ "Siad Barre's Repressive Measures"Washington, D.C.Library of Congress.
- ^ "Persecution of the Majeerteen"Washington, D.C.Library of Congress
- ^ "Oppression of the Isaaq"Washington, D.C.Library of Congress
- ^ Compagnon, Daniel (22 October 2013). "State-sponsored violence and conflict under Mahamed Siyad Barre: the emergence of path dependent patterns of violence". World Peace Foundation, The Fletcher School of Law and Diplomacy